הדרך שלא נבחרה, הדרך שעוד נשארה

Getting your Trinity Audio player ready...

המלחמה בעזה מציגה בפנינו פרדוקס. מצד אחד, בתשעת החודשים האחרונים כוחות צה"ל רשמו לא מעט הישגים, ובראשם השמדת 20 גדודי חמאס לפחות – הישג שמבטיח כי מתקפה בסגנון ה־7 באוקטובר לא תחזור על עצמה בעתיד הנראה לעין. בנוסף, למעלה מ־100 חטופים שוחררו במסגרת עסקה עם חמאס ושבעה נוספים שוחררו במבצעים צבאיים.

מצד שני, חמאס גילה עד כה כושר הישרדות גבוה, וכוחותיו שבים במהרה – גם אם במספרים קטנים יותר – לשטחים שמהם צה"ל נסוג. למעשה, לחלק מהאזורים הללו כוחות צה"ל נאלצו לחזור כבר מספר פעמים כדי לטהר אותם מלוחמי חמאס, ובדפוסי הפעולה של הארגון הטרור ניתן אפילו לזהות, באזורים מסוימים, ניצנים של מַעְַבר ללוחמת גרילה ארוכת טווח.

לצד האתגרים הצבאיים, נדרשה ישראל גם לאתגרים משמעותיים בַּקְרָב על התודעה העולמית. תמונות של אזרחים פלסטינים הרוגים – חלקן מזויפות, חלקן אמיתיות – הופצו ברחבי העולם והפעילו על ישראל לחץ לסיים את המערכה, עוד לפני שהשיגה את המטרות שהציבה לעצמה. יתרה מכך, לראשונה זה שנות דור, הלחץ הבינלאומי הגיע דווקא מבעלות בריתה הקרובות ביותר של ישראל ובראשן ארצות הברית. במאי השנה עיכב ממשל ביידן משלוח של אלפי פצצות כבדות – מהסוג שמשמש את צה"ל להרס מנהרות חמאס, אך גם גורם להרג אזרחים רבים. ואם כל זה לא מספיק, המלחמה בעזה התפשטה גם לחזיתות נוספות. המתקפות הבלתי פוסקות של חזבאללה בצפון מאז ה־8 באוקטובר הביאו לפינוי של יותר מ־60 אלף ישראלים מביתם, ובהמשך ישראל ספגה אש גם מכיוון עיראק, סוריה, תימן ולראשונה אי פעם, מאיראן.

בקיצור, ישראל נחלה עד כה הצלחה חלקית בלבד במלחמה. מצב עניינים זה מעלה מספר שאלות: האם ישראל יכלה לפעול אחרת? האם בחירות אסטרטגיות אחרות מצדה היו מונעות מחמאס לשוב לאזורים שמהם נסוגה? ואולי חשוב מכל: מה ישראל צריכה לעשות עכשיו?

אילו שגיאות ביצעה ישראל

לפני שעוסקים בשאלה "מה היה קורה אילו", צריך להבין מה קרה עד כה. הבנה כזו תסייע להצביע על השגיאות שביצעה ישראל בחודשים האחרונים, אבל גם לשרטט עבורה כיווני פעולה עתידיים, אפקטיביים יותר.

שר ההגנה האמריקאי דונלד רמספלד אמר פעם: "אתה יוצא לקרב עם הצבא שיש לך – לא עם הצבא שהיית רוצה שיהיה לך". יהירותו וחוסר תחכומו של רמספלד היו אמנם מהסיבות המרכזיות לכישלון של ארצות הברית במלחמת עיראק, אבל בנקודה העקרונית הזו הוא דווקא צודק: המבנה של צה"ל ויכולותיו הגבילו מראש את מנעד התגובות האפשריות של ישראל לטבח בשבת השחורה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ראשית, חשוב להבין כי צה"ל בתצורתו הנוכחית אינו בנוי להילחם את סוג המלחמה שאותה הוא נלחם בימים אלה. התרבות הארגונית בצה"ל עוצבה עבור מלחמות עצימות המוכרעות במהירות, כמו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ולא עבור תרחיש שבו הצבא נאלץ להתמודד לאורך זמן עם לוחמת גרילה איטית ומתישה, מהסוג שישראל התנסתה בו במשך שני עשורים בלבנון.

למעשה, הניסיון הלבנוני הותיר טעם כה רע בפיו של הממסד הצבאי בישראל, שחלפו 20 שנה מאז הנסיגה מרצועת הביטחון ועד שחילק לחיילים ששירתו שם אות מערכה משלהם. בדומה לצבא ארצות הברית אחרי מלחמת וייטנאם, גם צה"ל של אחרי הנסיגה עשה הכל כדי לשכוח מהבוץ הלבנוני ואף הפסיק לאמן את כוחותיו לקראת תרחיש של התקוממות עממית חמושה (Insurgency). לוחמה מסוג זה, שמשמשת בימים אלה את חמאס, מאפיינת בדרך כלל גורמים תת־מדינתיים שנעזרים בטקטיקות של גרילה וטרור, תוך הישענות על אוכלוסייה אזרחית לצורכי היטמעות והסוואה. מסמך האסטרטגיה הרשמי של צה"ל, שפורסם ב־2015, לא כלל שום התייחסות לסוג הלוחמה הזה ולדרכי ההתמודדות האפשריות איתו.

זו אחת הסיבות לכך שאחרי ה־7 באוקטובר צה"ל התקשה להתאים את עצמו לנסיבות החדשות ולפעול לאור האסטרטגיה הקלאסית המשמשת צבאות כדי להתמודד עם תרחישי התקוממות. אסטרטגיה זו זכתה לכינוי "לטהר, להחזיק, לבנות": טיהור השטח מלוחמי האויב, החזקה בשטח כדי להרחיק ממנו כוחות עוינים, ובנייה של מוסדות ממשל חלופיים עבור האוכלוסייה המקומית, ובשיתופהּ. לא פלא לכן שצה"ל פשוט נטש את הערים והשכונות הפלסטיניות לאחר שסיים לטהר אותן מנוכחות חמאס – כך בדיוק מורה לו לעשות תורת הלחימה הרשמית שלו.

החיפזון והשטן

גורם נוסף שהגביל את צה"ל הוא המבנה שלו. צה"ל נשען בשגרה על צבא סדיר קטן, המסוגל להתרחב משמעותית בתוך זמן קצר בעזרת גיוס מילואים. ואכן, עם פרוץ המלחמה כמעט 360 אלף ישראלים גויסו למילואים – קרוב לארבעה אחוזים מהאוכלוסייה. לגיוס מילואים כה נרחב יש השלכות עצומות על כלל תחומי החיים, והתמדה בו לאורך זמן רב פירושה התאבדות כלכלית מצד המדינה.

צה"ל, לפיכך, הבין היטב שהוא נמצא במרוץ נגד השעון, וניסה לרשום כמה שיותר הישגים צבאיים לפני שרבים מלוחמיו יפשטו מדים וישובו לחייהם כאזרחים. שליטה צבאית בשטחים אורבניים מצריכה כוח אדם רב, ולכן צבאות כמו צה"ל, המתבססים על כוחות מילואים, מתקשים להתמיד בה לאורך זמן – אפילו במקרים שבהם הם מאומנים לכך ומחזיקים בדוקטרינה הצבאית המתאימה.

לצד האתגרים הארגוניים, אסור להתעלם מכך שמול ישראל ניצב אויב שטני ומיומן. המוח שמאחורי זוועות ה־7 באוקטובר, יחיא סינוואר, ישב 23 שנים בכלא הישראלי, שבמהלכן למד עברית וחקר מקרוב את רזי נפשה של החברה הישראלית. היכרות מעמיקה זו באה לידי ביטוי בתכנון המתקפה בעוטף. סינוואר עיצב אותה כך שתכריח את ישראל להיכנס במהירות, ובעוצמה רבה, אל תוך אחת מסביבות הלחימה המאתגרות ביותר על פני כדור הארץ. בנוסף, המתקפה הברברית תוכננה כדי לעורר הלם פסיכולוגי בקרב הציבור הישראלי ולהעלות בו זיכרונות אפלים מימי השואה. הדבר נועד לגרום לישראל להגיב בפזיזות, בעודה נתונה בסערת רגשות, ומבלי שהקדישה מספיק זמן לחישוב צעדיה ולתכנון פעולותיה.

לזכותה של ישראל ייאמר כי פעלה במהירות ובנחרצות גם משום שחששה מפני מתקפה נוספת. למעשה, זמן קצר לאחר השבת השחורה, בכירים בחמאס התחייבו באופן פומבי שיוציאו לפועל מתקפות דומות גם בעתיד. אין ספק אפוא שישראל ניצבה נגד איום ממשי; אולם החיפזון שבו פעלה פגע ביכולתה לתכנן את מהלכיה כראוי, לנהל משא ומתן באופן מושכל, ולתאם עמדות עם בעלות בריתה.

כך מצא עצמו צה"ל בתוך זמן קצר בלב הסביבה האורבנית המאתגרת של הרצועה, כאשר מולו אויב שהתכונן היטב לפלישתו. חמאס, מחופר במנהרותיו השוכנות מתחת למבנים אזרחיים כמו בתי ספר ובתי חולים ומוכן להקריב את אזרחי הרצועה עד האחרון שבהם, הציב בפני ישראל דילמה קשה. כל פגיעה בו חִייבה פגיעה גם באזרחים. לפיכך נכנס צה"ל למרוץ שני נגד השעון – הפעם בכל מה שקשור לתמיכה הבינלאומית בישראל, שהלכה ונשחקה ככל שגברה הפגיעה בפלסטינים חפים מפשע.

במקביל לאתגרים ברצועה, ישראל נאלצה להתמודד גם עם איומים מזירות אחרות. מתקפות חזבאללה מצפון לא פסקו מאז ה־8 באוקטובר, הרגו לכל הפחות 25 ישראלים, והפכו את יישובי הצפון לערי רפאים. מלאי הטילים של חזבאללה, שהיקפו גדול פי יותר מעשרה מזה של חמאס, סדר הכוחות של חזבאללה והיכולות המבצעיות של כוח רדואן – כל אלה חייבו את צה"ל להפנות כוחות גדולים להגנה על גבול הצפון. בנוסף לאיום הזה, ישראל הותקפה, כאמור, גם מעיראק, סוריה, תימן ואיראן. כחלק מאסטרטגיית "ציר ההתנגדות" שלה, איראן עודדה גם תסיסה בקרב האוכלוסייה בגדה המערבית ובירדן.

מכלול האיומים הזה מפעיל לחץ נוסף על ישראל לסיים את הלחימה בעזה בהקדם האפשרי. סיום הלחימה יאפשר לה להתמודד עם שש חזיתות, במקום שבע, ולהפנות משאבים יקרי־ערך להתמודדות עם איומים אחרים, שמצטברים לכדי מה שנדמה כמשבר קיומי של ממש. במצב כזה של ריבוי איומים וחזיתות, החזקה של שטח אחרי טיהורו לאורך זמן היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

השביל שלא נבחר

האם ישראל יכולה היתה לבחור באסטרטגיה אחרת? הדרך הטובה ביותר להשיב על השאלה הזו היא להגדיר קודם את מטרות המלחמה ואז לגזור מתוכן את תוכנית הפעולה המתאימה. בהתחשב בנסיבות שתוארו לעיל, אני מאמין שישראל היתה צריכה להתמקד בארבע מטרות.

הראשונה היא השמדת חמאס – מטרה מובנת מאליה אך קשה לביצוע. מדוע? כי כל ניצחון צבאי על חמאס הוא, בהגדרה, זמני בלבד, אלא אם הוא מלווה בהשגת המטרה השנייה והחשובה לא פחות – כינון שלטון חלופי לחמאס. שלטון כזה אמור לשמור על השקט ועל היציבות ברצועה גם בתום המלחמה. מטרה שלישית היא לשמור על תקינוּת מערכות היחסים של ישראל עם בעלות בריתה בזירה הבינלאומית. והמטרה הרביעית היא החזרתם בשלום של החטופים, בין אם באמצעות מבצעים צבאיים ובין אם באמצעות משא ומתן.

אחרי שהגדרתי מהן מטרות המלחמה הרצויות לתפיסתי, אציג שלוש אסטרטגיות שהיו יכולות לשמש את ישראל לשם השגתן במקום האסטרטגיה שבה בחרה. כולן, לדעתי, היו אפשריות לביצוע, אך חלקן היו ישימות יותר מאחרות כתוצאה מהמגבלות המבניות ומהאתגרים הרבים שניצבו בפני ישראל. הסיכויים, חשוב לזכור, היו לרעתה למן הרגע הראשון.

• א. "זעם האל 2": מבצע חיסולים בהיקף גדול

אחרי טבח הספורטאים הישראלים במינכן ב־1972, בידי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור", אישרו ממשלות ישראל השונות שורה של התנקשויות שנועדו לחסל את האחראים לפיגוע. למבצע, שזכה לכינוי "זעם האל" ונמשך כמעט שני עשורים, היו תוצאות מעורבות: מצד אחד, ישראל חיסלה את רוב האחראים לטבח ושידרה לארגוני הטרור מסר ברור ולפיו אין בכוונתה להבליג על הזוועה שעוללו; מצד שני, ההתנקשויות פגעו בשוגג גם מחפים מפשע, בעיקר בעיירה הנורווגית השלווה לילהאמר, והסבו נזק למעמדה הבינלאומי של ישראל. מעבר לכך, סדרת ההתנקשויות העלתה את השאלה האם חיסולים ממוקדים מרתיעים טרוריסטים פוטנציאליים ומונעים פיגועים עתידיים, האם לאו.

צה"ל וארגוני הביון הישראליים היו יכולים לצאת למבצע חיסולים דומה גם אחרי ה־7 באוקטובר – אבל בהיקף גדול פי כמה. ישראל היתה נאלצת להתגבר על מערכי ההגנה הרבים שחמאס הקים לאורך השנים בסביבה האורבנית הצפופה של הרצועה, אבל סביר להניח כי חיסולים מהאוויר ופשיטות קומנדו קרקעיות היו מצליחים להרוג רבים ממפקדי חמאס בעזה (ישראל יכלה גם להתנקש בהנהגת חמאס בחו"ל – ואפילו במנהיגי הארגון שחיים בקטר – אלא שמבצעים מהסוג הזה כרוכים באתגרים ובסיכונים מרחיקי לכת מבחינתה).

מבצעים מיוחדים נראים אולי קלים לביצוע בסרטים ובמשחקי מחשב, אבל בחיים האמיתיים הם עניין מסובך בהרבה. כך או אחרת, לדרך הפעולה הזו נודע יתרון בולט: פשיטות ומארבים אינם מצריכים החזקה של שטח אויב. הם לכל הפחות היו חוסכים מישראל את אחד האתגרים המשמעותיים ביותר הניצבים בפניה – הצורך לשלוט בערי הרצועה לאורך זמן.

אילו בחרה ישראל באסטרטגיה הזו, סביר להניח כי גם יחסיה עם הקהילה הבינלאומית לא היו נפגעים. חיסולים ממוקדים היו פוגעים בהרבה פחות אזרחים פלסטינים, מה שהיה מקשה מאוד על החמאס ועל שותפיו להפיץ מידע שקרי או נתוני הרוגים מסולפים. ולבסוף, בתרחיש כזה גם את החטופים אפשר היה לשחרר בפשיטות קומנדו ממוקדות, ואם לא, אז במשא ומתן.

עם זאת, אסטרטגיה זו לא היתה מקנה לישראל את היעד הראשון במעלה של המלחמה: חיסול חמאס. אחרי הכל, אש"ף וארגוני הטרור האחרים שהיו מעורבים בטבח הספורטאים הצליחו לשרוד את "זעם האל". כתוצאה מכך, סוגיית השלטון החלופי ברצועה היתה נדחית למועד בלתי ידוע, וישראל היתה חוזרת למדיניות "כיסוח הדשא" שאפיינה את התנהלותה מול חמאס ב־15 השנים האחרונות. האסטרטגיה הזו היתה נכשלת גם במילוי דרישה חשובה נוספת שיש כיום לחברה בישראל מהממשלה: שיקום ההרתעה בדרום ובצפון, והשבת תחושת הביטחון הבסיסית לאזרחי ישראל.

זו גם הסיבה שבעטייה האסטרטגיה הזו אינה ישימה מבחינה פוליטית. "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" הוא אחד המשפטים המצוטטים ביותר מעל המלחמה, ספרו של התיאורטיקן הצבאי קרל פון קלאוזביץ, ופירושו שהפוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מכל מבצע צבאי. במקרה הנוכחי, קשה לדמיין ממשלה כלשהי בישראל שהיתה ניחנת בכושר השכנוע ובאורך הרוח הדרושים כדי לשכנע את הציבור אחוז החרדה כי זו דרך הפעולה הטובה ביותר.

• ב. לאט זה חָלק, וחלק זה מהר: מַעְַבר איטי משכונה לשכונה

אחת המימרות הידועות ביחידת "אריות הים" של הצי האמריקאי קובעת כי "לאט זה חלק, וחלק זה מהר". במילים אחרות, הדרך המהירה ביותר להתקדם בשדה הקרב היא להשקיע בתכנון קפדני של הפעולה, גם אם הוא לוקח זמן רב, משום שהוא חוסך טעויות מיותרות בשלב הביצוע.

היישום של גישה זו בהקשר המלחמה בעזה היה דורש מישראל להאט בצורה מודעת את ההתקדמות המבצעית שלה, לבחור מטרות בצורה שיטתית יותר, לשפר את הדיוק שלה בהפעלת האש, ולהגביל את הנזק האגבי שהיא גורמת. הכוחות האמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן בילו לעתים שבועות ואפילו חודשים בתצפית על מטרות. מעקב ממושך זה, שהתבצע באמצעות כטב"מים ואמצעֵי איסוף אחרים, אִפשר להם לזהות היכן מתגוררים יעדי החיסול, מה הם דפוסי הפעולה שלהם, אילו מקומות הם נוהגים לפקוד בקביעות ואילו דרכים וכלי רכב משמשים אותם. ידע זה אִפשר בתורו לצבא האמריקאי להחליט מה יהיה העיתוי הטוב יותר לתקוף באופן שגם יסב כמה שפחות נזק סביבתי.

שיטות פעולה דומות יכלו לשמש גם את כוחות הביטחון הישראליים בעזה. הם יכלו לאסוף מידע על לוחמים ועל מנהיגים בחמאס ולנתח אותו בצורה שיטתית במטרה לתכנן מבצעֵי חיסול ממוקדים. בשלב הבא, כשההנהגה המקומית של החמאס מוחלשת, היה מוטל על הכוחות המתמרנים של צה"ל להיכנס לשטח ולהשתלט עליו בצורה הדרגתית. בשלב האחרון, צה"ל היה מחזיק בערים ובשכונות לאורך זמן – אפילו חודשים, במקרה הצורך – עד שהן היו מטוהרות מלוחמי חמאס. הכוח היה עוזב את השטח המוחזק רק אחרי הגעה להבנות עם חמולות או משפחות מקומיות, שהיו נוטלות אחריות על האזור ומוודאות כי החמאס לא חוזר לשלוט בו.

יצוין כי גם במציאות, צה"ל עבר די באיטיות עיר אחר עיר ושכונה אחר שכונה, בדפוס פעולה אשר כונה "נחיל הפילים" או "המגרסה", אולם בכל המקומות הללו הוא הסתפק בכיבוש השטח, וזנח את מרכיבי ההחזקה והבנייה. אילו היה נוהג בהתאם לגישה הנדונה, בהחזקה ובבנייה היתה השקעה שולית פוחתת, והאופרציה כולה לא היתה לוקחת זמן רב מדי – לכן בדיוק היא נקראת "לאט זה חלק, וחלק זה מהר". 

ואולם, דרך הפעולה הזו כרוכה, לרוע המזל, באותה סדרה של אתגרים שכבר הוזכרו כאן. בעיראק ובאפגניסטן, לצבא ארצות הברית היה די זמן לשבת ולחכות עד שיעדי חיסול יחשפו את עצמם: ככלות הכל, לארצות הברית לא נשקף איום קיומי משתי המדינות הללו. המצב בישראל שונה, משום שעליה להתמודד בו־זמנית גם עם חמאס בעזה, גם עם חזבאללה בלבנון וגם, במעגל הרחוק יותר, עם איראן ועם החות'ים.

זאת ועוד, בדומה לאסטרטגיה הראשונה, גם כאן הממשלה היתה ודאי מתקשה לעמוד בלחץ הציבורי לפעול מהר. חיסרון נוסף הוא שאין בדרך פעולה זו לבדה להביא לשלום בר־קיימא באזור. על כף הזכות, גישה זו כן היתה מסבה לישראל פחות נזק בזירה הבינלאומית, והיא בהחלט היתה מביאה לחיסול חמאס, מאחר שמַעְַבר איטי משכונה לשכונה, המותנה בטיהורהּ מחמושים, היה מאפשר לישראל למנוע את חזרת החמאס לשטחים שבהם כבר פעלה. התקדמות מחושבת ומדורגת שכזאת גם לא היתה מצריכה גיוס מילואים נרחב כל כך, על הנזק הכלכלי הרב שהוא גורם. בקיצור, התקדמות מהירה פחות היתה משיגה הרבה יותר.

• ג. העסקה הגדולה: טובה לכל הצדדים, לא מצוינת לאף צד

דרך נוספת שבה אפשר היה למנוע את חזרת חמאס היתה לבצע מיקור־חוץ לַשליטה ברצועה. בתקופה שאחרי ה־7 באוקטובר, ישראל נהנתה מאהדה רבה מאוד בזירה הבינלאומית, מה שעשוי היה לאפשר לה להגיע באותם ימים לעסקה גדולה. בתרחיש הזה, צה"ל עדיין היה פולש לרצועה ומשמיד את החמאס. אבל במקום להישאר שם ולנסות להחזיק ברצועה, הוא היה מפנה את מקומו לכוחות של פתח, ואיתם אולי כוחות נוספים ממדינות ערביות, ואלה היו שומרים על הַסדר והביטחון, ומספקים לאוכלוסייה המקומית את השירותים הנחוצים לה.

עם זאת, כדי שמהלך מהסוג הזה יתאפשר, ישראל היתה צריכה להצהיר כי היא מוכנה עקרונית להקמה של מדינה פלסטינית בעתיד, ובד בבד להציע כמה מחוות לרשות הפלסטינית. בתמורה היא היתה גם נהנית מנורמליזציה עם סעודיה. בטווח הארוך, הרשות היתה מקבלת שליטה על הרצועה, כשלצד הכוח הפלסטיני, היה פועל במקום גם כוח שמירת שלום בינלאומי מטעם מצרים, האמירויות וסעודיה. במקביל, היו מוזרמים תקציבי עתק לטובת שיקום הרצועה, במטרה להבטיח לתושביה עתיד טוב יותר ולסייע לַפָתח לעמוד במשימה.

אמנם לא היה פשוט להביא את המדינות הערביות השונות להסכים על פרטיו של הסכם כזה, אבל המכשול העיקרי בפני מימושו היה דווקא ממשלת נתניהו. המשמעות של חתימה על הסכם כזה היתה פרישה מיידית של האגף הימני מהממשלה, והליכה לבחירות. עם זאת, חשוב לזכור כי פעמים רבות דווקא התוכניות המוצלחות מכולן – אלה שטובות לכל הצדדים, אך לא מצוינות לאף צד – הן הקשות ביותר לסגירה.

עסקה מקיפה, הכוללת בין היתר מיקור־חוץ של המשימות הביטחוניות ברצועה, היתה גם מוֹנעת פגיעה משמעותית במעמד הבינלאומי של ישראל, מגדילה את הסיכוי לשלום בר־קיימא באזור, מביאה להשמדת חמאס, ומייתרת את הצורך של צה"ל להיכנס שוב ושוב לשטחים שכבר עזב. אלא שההרכב של ממשלת נתניהו והשיקולים הפוליטיים של העומד בראשה מלכתחילה חרצו לשבט את גורל האסטרטגיה הזו, וכעת היא חדלה להיות רלוונטית.

על חוסר חשיבותו של הוויכוח הטקטי

במאמר מוסגר אעיר כי בחודשים האחרונים היו מי שתהו האם ישראל לא הכשילה את עצמה מראש באמצעות הבחירות הטקטיות שעשתה בתחילת המלחמה. באופן ספציפי יותר, עלתה השאלה האם ישראל לא היתה צריכה לפתוח את המלחמה דווקא בדרום הרצועה, בציר פילדלפי, כפי שטען למשל ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, או אולי אפילו במתקפה רב־כיוונית ובו־זמנית על כלל ריכוזי האוכלוסייה ברצועה.

אלו, לתפיסתי, שאלות טקטיות שהרלוונטיוּת שלהן לתוצאות האסטרטגיות של המערכה מועטה. בחירות טקטיות שונות מאלו שנבחרו היו אולי משפיעות על קרבות אלו ואחרים, אבל לא על השאלות המהותיות באמת: האם צה"ל ייאלץ לחזור פעם אחר פעם לשטחים שמהם כבר יצא? האם החמאס יושמד? האם ישראל תצליח לשמור על מעמדה הבינלאומי? והאם יש סיכוי לשלום בר־קיימא באזור? התשובות לכל השאלות הללו קמות ונופלות על שאלת מפתח אחת, שנמצאת גם בבסיס העסקה הגדולה: מי ינהל את עזה אחרי הנסיגה של ישראל?

מה עושים עכשיו?

היום, תשעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, ישראל מוצאת את עצמה במצב אסטרטגי קשה במיוחד. הקושי נובע, כמובן, מהנתונים הבסיסיים של הסיטואציה: המלכודת שחמאס טמן לישראל מחד, והמבנה שאפיין את צה"ל ב־6 באוקטובר מאידך. עם זאת, הקושי נובע גם מהבחירות האסטרטגיות השגויות שביצעה ממשלת נתניהו.

אין ספק כי ישראל חייבת – ויכולה – לחסל את מה שנותר מכוחות חמאס בעזה, כדי להבטיח שהארגון לא יוכל לשלוט יותר ברצועה ולא יהווה איום עתידי. ישראל חייבת גם להביא לשחרורם של החטופים ולשקם את יחסיה עם בעלות בריתה. עם זאת, נראה כי האתגר המשמעותי ביותר שישראל ניצבת בפניו כיום נובע דווקא מסירובה הנחרץ של ממשלת נתניהו, לאורך חודשים ארוכים, לגבש תוכנית ל"יום שאחרי" ברצועה.

משמעותה של הבחירה הזאת היא שכל מי שיהיה אחראי על הרצועה בעתיד ייאלץ להתמודד עם שאריות חמאס ויתר ארגוני הטרור שיישארו בה אחרי המלחמה. בסיטואציה הנוכחית אין ברצועה שום כוח צבאי חזק דיו כדי להתגבר על חמאס, אפילו במצבו המוכה והמוחלש. כבר עכשיו אפשר לזהות כי חמאס מתחיל לאמץ דפוסי פעולה קלאסיים של לוחמת גרילה, כמו ביצוע מארבים והנחת מטעני נפץ מאולתרים, שלבטח ישמשו אותו בטווח הארוך.

התפתחויות אלו מפחיתות מאוד את הסיכוי שמדינות ערביות, מדינות אירופיות וארצות הברית יהיו מוכנות לשלוח חיילים מטעמן לרצועה. מצד שני, הטלת המשימה על צה"ל תהיה שגיאה חמורה מצד ישראל. צה"ל לא יוכל למלא את המשימה הזו תוך הסתמכות על כוחות סדירים בלבד, ולשימוש בכוח מילואים גדול כל כך לאורך זמן רב כל כך יהיו מחירים כלכליים ופוליטיים עצומים. סיבה נוספת להימנע מהשארת צה"ל בשטח – שאינה אלא כיבוש דה־פקטו של הרצועה – היא ההשפעה ההרסנית שתהיה לכך על מערכת היחסים בין ישראל לבין ארצות הברית ושאר שותפותיה הקרובות.

אולם יש לכך פתרון. בשורה התחתונה, הגורם הלא־ישראלי היחיד שעשוי להסכים להכניס את עצמו לבוץ העזתי הוא הרשות הפלסטינית. בהינתן הביטחונות והתמריצים המתאימים, אפשר יהיה לשכנע את הרשות לפרושׂ את חסותה על הרצועה ולספק לתושביה ביטחון ושירותים שלטוניים. הרשות, סביר להניח, תדרוש בתמורה מיליארדי דולרים לשיקום הרצועה, וחלק מהסכום הזה ימצא את דרכו, ככל הנראה, לכיסם של אנשיה.

ההסדר הזה שקול להענקת צ'ק פתוח לרשות, המחובר לחשבון בנק בלתי מוגבל כמעט. זו מחשבה מטרידה, בהתחשב בשחיתות הרבה הפושה במוסדות הרשות הפלסטינית, אשר לצד דחיית הבחירות והגישה הסמכותנית הכללית של פתח, הביאו עם השנים לכרסום משמעותי בלגיטימציה שלה בעיני האוכלוסייה הפלסטינית. וסביר להניח שמעמדה ייפגע עוד יותר אם תיכנס לרצועה על כידוני צה"ל.

עם זאת, מכיוון ששאר החלופות גרועות יותר, הקהילה הבינלאומית חייבת לנסות לשכנע את נשיא הרשות מחמוד עבאס, כי פרישׂת חסות על הרצועה תשרת את האינטרסים שלו ושל הארגון שבראשו הוא עומד. לא זו בלבד שהרשות תיהנה משימוש בתקציבי השיקום הבינלאומי (אף אם חלקו ילך לכיסים של מקורביה), אלא גם מהשליטה במעברי הגבול, שרווח כספי נאה בצדה.

הקהילה הבינלאומית צריכה, כמובן, לעשות כל שלאל ידה כדי להיאבק בשחיתות הרשות ולחזק את הלגיטימציה הציבורית שלה, אבל תהיה זו פנטזיה גמורה להניח כי מאמצים אלה יישאו פירות מיידיים. בינתיים נרשמו סימנים ראשונים, עדיין לא לחלוטין מובהקים אך מעוררי תקווה, של שחיקה בתמיכה הציבורית בחמאס בקרב תושבי הרצועה, ובכללם כמה סקרי דעת קהל שנערכו בשבועות האחרונים.

מלבד התמריצים הכלכליים, לפתח יש גם חשבון פתוח עם חמאס מימי מלחמת האזרחים ברצועה ב־2007. במסגרת העימותים הללו, אנשי הפתח סולקו מכל עמדות השלטון ברצועה באמצעים ברוטליים, לרבות הוצאות פומביות להורג, קרבות ירי בבתי חולים ואפילו השלכה של בכירי פתח מגגות בניינים בני 15 קומות. מלחמת האזרחים גבתה את חייהם של כמעט 200 פלסטינים בתוך שבוע, וגם היום שוררת מעט מאוד אהבה בין הפלגים. למעשה, חמאס שואף לכבוש את השלטון גם בגדה המערבית ואף צובר שם פופולריות בשנים האחרונות וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. השתלטות של פתח על הרצועה, מנגד, תאפשר לו לבסס מחדש את שלטונו בכל שטחי הרשות הפלסטינית ולהעביר את חמאס לעמדת מגננה.

חרף כל התמריצים האלה, פתח יזדקק לביטחונות נוספים לפני שיסכים לקבל על עצמו משימה עתירת סיכונים כה רבים. הצהרה על קווי המתאר של הסדר קבע עתידי – גם אם באופן רשמי הוא לא יוצג ככזה – תהיה חיונית. הכרה בינלאומית בזכותם של הפלסטינים למדינה תהיה הכרחית. שליטה במעברי גבול וכוח כלשהו, לא רק משטרתי כי אם צבאי, יהיו ככל הנראה בלתי נמנעים. בסבירות גבוהה, יהיה צורך גם בחילופי שטחים סמליים כדי לפצות על השטחים שאבדו לפלסטינים בשל הקמת ההתנחלויות בגדה המערבית.

אין ספק כי העברה של עזה לידי פתח אחרי השמדתו של חמאס תהיה מאתגרת מבחינה פוליטית, מסוכנת מבחינה צבאית ומערערת ממש ברמה הפיזית. ועדיין, האתגר הגדול מכולם יהיה להשיג את הסכמתה של ממשלת נתניהו למהלך. העניין הוא, שבנקודת הזמן הנוכחית אין ממש חלופות אחרות שיוכלו לספק הן ביטחון והן ממשל אפקטיבי לרצועה. אפילו פוליטיקאי מיומן כמו נתניהו יפסיד בסופו של דבר בבחירות. וכשזה יקרה, לא נותר לנו אלא לקוות שמחליפו בתפקיד ישכיל לשקול גם אסטרטגיות פעולה שרחוקות מלהיות מושלמות.

תרגום: יונתן לוי

על ד"ר פרנק סובצ'ק

קולונל בדימוס בכוחות המיוחדים בצבא האמריקאי. ב־26 שנות שירותו הצבאי השתתף במשימות רבות. הוא ראש החטיבה ללימודי לוחמה בלתי סדירה באקדמיה הצבאית של ארצות הברית, עמית בכיר במכון לביטחון לאומי וגלובלי באוניברסיטת דרום פלורידה, ומחבר־שותף של שני כרכי האפוס צבא ארצות הברית במלחמת עיראק.