בפרשת ׳בשלח׳ ממשיכים בני ישראל את המנוסה ממצרים. המחבר המקראי מעיר מיד בתחילת הפרשה שבני ישראל יכולים היו לעבור דרך הים – דרך ידועה ומפורסמת בימים ההם – ולעבור בצורה הקצרה והמהירה ביותר לכנען. אולם החשש מן הפלשתים, שישבו בעת ההיא בחבל ארץ זה, מנע מהם לעשות זאת, ואלוהים שולח אותם למעקף ארוך מדרום וממזרח לכנען:

״וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה – וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם "(שמות יג 17-­18).

מבחינה היסטורית, עד כמה שניתן לדבר על היסטוריה מקראית בעת ההיא, הפלשתים בכלל לא היו באזור. מדובר בערך על המאה הארבע עשרה לפנה"ס ופלשתים (הלא הם ׳גויי הים׳) לא פלשו לחופי הים התיכון אלא כמאתיים שנה לאחר מכן. לכן אין ספק שמדובר בהערה של סופר מאוחר או של מחבר הסיפור אשר רצה להסביר כיצד לא עשו ישראל, עם העבדים המפוחד, דרך הרבה יותר הגיונית לכנען וחדרו ממערב. ואני מהרהר באותו מחבר, בפתרון שהגה ובמסר שרצה להעביר בכך בבנותו את האתוס של העם שלנו.

המספר המקראי גורס שהעם חשש מן הפלשתים, ולכן אלהים העביר אתם בדרך אחרת. היכן העוצמה האלוהית? היכן המכות הקשות והפלאיות שהונחתו על פרעה? אם האימפריה המצרית האדירה כרעה על ברכיה בפני ה׳, קל וחומר אותם הפולשים הפלתשים יורדי הים.

נראה שבאופן הדרגתי מבין המחבר המקראי שעל סיפורי ניסים לא בונים עם ולא בונים מדינה. לכן הוא מוותר על סיפורי הניסים הקרביים של האל המושיע ולא מספר איך כיסח לפלישתים את הצורה והעביר את העם לכנען בדרך ההגיונית והקצרה. בהמשך יסופר שהעם חטא ושדור המדבר לא ראוי להיכנס לארץ, והמסע יארך ארבעים שנה במקום כמה חודשים ספורים.

אם כן, תהליכים של בניית עם ובניית מדינה אורכים זמן רב. פתרונות קסם – אין.

בנוסף, הסיפור הראשון לאחר קריעת הים מספר על מי מָרָה. בני ישראל מגיעים למעין מים, אך המים בו מתגלים כמרים מאוד. הם מתלוננים (כראוי לישראלים טובים) ומשה זורק עץ לתוך המים וממתיק אותם.

״וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה – וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל-ה׳, וַיּוֹרֵהוּ ה׳ עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו – כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ״.

עמונה, השבוע. לא לעשות צעדים פזיזים.

בעיקר יש לשים לב שהמחבר תולה את מתיקות המים בעובדה ש״שָם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ״. הדבר הראשון שמחזיק את העם – הוא החוק והמשפט.

לצערנו הרב עושה רושם שהמנהיגות של ימינו אינה רואה אל מול עיניה את בניית העם והמדינה בתהליך ארוך ובריא. היא מנסה למצוא פתרונות קסם מהירים תוך שהיא עוברת על החוק שהיא עצמה אמונה עליו ומחוקקת חוקים מרים ביותר.

ז׳אן ז׳אק רוסו כתב כי ״הסבלנות מרה היא, אך פירותיה מתוקים״. אבל דווקא פרשתנו מראה את ההיפך. עלינו לחזור אל המקורות וללמוד סבלנות יהודית מה היא. השגשוג שלנו, הרוחני והחומרי, תלוי בסבלנות ובצדק. לא אלימות קשוחה כלפי הפלשתים במטרה להגיע למעקף מהיר, אלא הליכה סבלנית ומתונה בתלם הארוך. הדבר הראשון והחשוב ביותר שמאחד עם ומדינה – הוא חוקים ומשפטים נאמנים וטובים. אולי אז, כפי שנסגרת הפרשיה שלנו, נזכה:  ״וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה – וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם״.

שתים עשרה עינות מים, כל שבטי (אזרחי) ישראל, ושפע של שבעים תמרים.

ד״ר שמעון נבו ועקנין הוא מרצה למקרא וראש הישיבה החילונית בבאר-שבע.