אמן הקברט הבריטי שמחבר בין סינטרה להיטלר

טוב, אתם באים מחר להופעה של היטלר? סתם. כלומר, באמת, אבל לא בדיוק. מדובר בפרנק סָנאצי, הפרסונה הבימתית הפארודית של פיטר קנינגהם, אמן "קברט קיצוני". הדמות שלו, שאכן תעלה על בימת האוזן בר מחר (חמישי), היא למעשה מאש־אפ של פרנק סינטרה ואדולף היטלר, והיא עומדת בראש חבורת ה"עיראק פּאק" (בדיחה מילולית מטופשת־אך־מצחיקה מני רבות שלו, שמבוססת על חבורת ה"ראט פאק" הקלאסית שכללה בין השאר את סינטרה, סמי דייוויס ג'וניור, דין מרטין ובינג קרוסבי). החבורה כוללת גם את, ובכן, דין סטאלין, סדאמי דייוויס ג'וניור ואוסמה בינג קרוסבי — רובם מגולמים על ידי קנינגהם עצמו — ומכונה על ידי כוחות נאטו, כפי שמצויין באתר של סנאצי, “ארבעת זמרי האפוקליפסה". אם עד לנקודה זו הקטע לא מצחיק אתכם, אני מציע שתפסיקו לקרוא, כי זה ממשיך באותה רוח. אחת הביקורות כינתה את המופע של סנאצי באחד מפסטיבלי אדינבורו "פוני של טריק אחד, אבל איזה טריק!". קנינגהם, בראיון שנערך במייל, מבאר את משחק המלים מאחורי שם הדמות, למקרה שעוד לא עלינו על זה בעצמנו, ומתאר את היווצרותה, לפני 18 שנה.

“פראנק סנאצי לא היה הדמות הראשונה שלי. לפני זה הרצתי בלונדון ליין של קומדיה וקבארט לילי שנקרא "קלאב דיאמנטה" והנחיתי אותו בתור דמות של מנחה משחקי בינגו כושל. אז התחלתי עם הקטע של לקחת להיטי פופ ולשנות אותם כדי שיתאימו לדמות. כך הפך “קומון פיפל” של "פאלפ" ל"בינגו פיפל", ו"תודה על המוזיקה" של אבבא ל"תודה על הבינגו".

"ואז הוזמנתי להצטרף ל'לונדון סווינגפוניה', ביג באנד שמבצע קלאסיקות סווינג ולאונג'. כדי להתכונן לג'וב החדש עשיתי תחקיר על הראט פאק וגיליתי שבניגוד לדימוי שובה הלב של חבריו על הבמה, מחוץ לבמה סינטרה לא היה אדם כה מלבב, ובהמשך גיליתי גם על הקשרים המפוקפקים שכביכול היו לו עם המאפיה והעולם התחתון. סיפרתי על ממצאיי לחבר והוא אמר, וואו, פרנק נאצי! (“פרנקס אה נאצי" באנגלית — סטגדיש! — א"פ). פרצתי בצחוק ואז התחלתי לחשוב, חצי זמר סווינג חצי דיקטטור, האפשרויות אינסופיות! אין ספק שיש קשר בין הדרך שבה הכריזמות של סינטרה ושל היטלר שבו את הקהלים שלהם. וזה הוביל לקטעים שמבססים את המופע שלי כיום, בו אני מחליף את "מיי וויי" ב"מיין וויי", את "דאטס לייף" ב"טירד רייך" ואת "סטריינג'רס אין דה נייט" ל"סטריינג'רס און מיי פלייט" (קטע שבכלל עוסק בפחד מטרור איסלמי והדעות הקדומות שהוא מעורר למראה לובשי טורבן במטוס — א"פ). זה ממש קל. לוקח לי 5–10 דקות לכתוב מחדש טקסטים לקלאסיקות. וכמו שאומרים בגרמניה, דה וורסט איז יט טו קאם!".

כן כן, הוא הרגע עשה משחק מלים על "וורסט" — הגרוע מכל באנגלית — ו"וורסט", נקניקייה בגרמנית. כאמור, אם אתם מהאנשים שאחת הדרכים שלהם להתמודד עם אימי מלחמת העולם השנייה והשואה היא הומור דבילי (כמוני), המופע הזה כפי הנראה תפור למידותיכם. ואם יש שני עמים שהומור עצמי שחור הוא חלק אינטגרלי מהתרבות שלהם, הרי שהם העם היהודי והלאום האנגלי. אני מייד נזכר במערכון המסעדה הבווארית של "מונטי פייתון" ובג'ון קליז מגלם היטלר לוזר שעבר לאנגליה וממשיך לרקום מזימות, וכמובן בפרק "אל תזכיר את המלחמה" הקלאסי של "המלון של פולטי".

יהדות אמריקה תרמה את חלקה למסורת מפוארת זו על הטווח שבין "המפיקים" של מל ברוקס, דרך "הנאצים אכלו את כל הפרעצלס!" של וודי אלן, ועד להופעתה זה מכבר של שרה סילברמן בתוכניתו של קונאן אובריאן כשהיא מחופשת להיטלר שמגיע לאולפן להתלונן על ההשוואות לדונלד טראמפ שלא מחמיאות לו. אני יכול להזכיר גם את עבודת הווידיאו הגאונית של האמנית הישראלית תושבת ניו יורק תמי בן־תור, "נשים מדברות על אדולף היטלר". קצרה היריעה מלהרחיב את הדיבור לטווח היסטורי שמתחיל ב"הדיקטטור הגדול" ומסתיים, לעת עתה, בממים של "היטלר מתעצבן על...". מעניין אותי לשאול את קנינגהם איך מתחיל העניין במלחמת העולם, ובלצחוק עליה, בצד שגדל על ההיסטוריה של להילחם בנאצים ולנצח אותם.

“גדלתי בכפר שורטלנדס שבמחוז ברומלי בדרום לונדון ואני זוכר כבר מילדות אנשים מבוגרים שהיו אוספים רסיסים של טילי וי1 ו־וי2 שנחתו על לונדון ללא הפסק בימי הבליץ. הלכתי לאותו בית ספר שדיוויד בואי הלך אליו והמורה שלי לאמנות היה אוון פרמפטון, אביו של כוכב הרוק הסבנטיזי פיטר פרמפטון. גדלתי באווירה יצירתית שלה תרם גם הרקע המוזיקלי של אמי. העניין שלי בהיסטוריה החל במהלך הלימודים, ושם באופן טבעי החל גם היחס הקומי למלחמת העולם. קיבלנו בשלב כלשהו ספרים מצולמים שהתבססו על סידרה של הבי־בי־סי בשם "העולם במלחמה" והדבר הראשון שאמרו לנו זה בשום פנים ואופן לא לקשקש בתוך הספרים. הדבר הראשון שעשיתי זה להוסיף עיגול דיבור קומיקסי לצילום של איכר פולני שמשקיף על חיל השריון הנאצי עובר דרך השדה שלו, וכתבתי "אני לא זוכר ששתלתי טנקים!". נענשתי על זה בחודש ריתוק".

האם נתקלת בהופעותיך באי־הבנה, עלבון או תגובות עוינות? האם זה שונה בארצות שונות?

“כשהתחלתי להופיע עם הדמות קרה לא אחת ששלושת־רבעי מהקהל עזב באמצע, ואז פשוט חידדתי אותה כך שיהיה ברור באופן חד־משמעי שמדובר בפרודיה... מאז זה השתנה וגם כשאני מופיע בברלין או וינה, מקומות בהם אפשר היה לצפות לפרשנות מוטעית של מה שאני עושה, אנשים קולטים את הקטע. אני חושב שזה עניין של דור. היום עם המדיה החברתית וההתפתחות של הקומדיה במקביל אליה, הפרספקטיבות השתנו. וכמו שאמרת, בריטים תמיד צחקו על עצמם ובמיוחד בהקשר טראגי, בדיוק כמו במסורת של הקומדיה היהודית. אני בפירוש מקבל יותר הזמנות להופיע מקומיקאים ויחצ"נים יהודים. גם הסוכן הלונדוני שלי יהודי".

ישראל של ימינו היא לא מקום סובלני במיוחד. מה הציפיות שלך מהבכורה כאן?

"תמיד חשבתי שיהיה הכי קשה להרשים את הקהל הישראלי ולכן הרגשתי נוח להגיע רק עכשיו, כשהמופע שלי בשיא התפתחותו. מסקרנת אותי המנטליות של ישראלים שגדלו על טראומה ומצד שני המדינה שלהם היום היא מעצמה אזורית. בשורה התחתונה אין לי חשש כי אני מתאר לעצמי שהקהל התל אביבי הוא בעניינים כמו בכל מקום בעולם, ברמת ההבנה שאפשר לצחוק על הדברים האלה. הלקח האישי שלי מהנאציזם זה שאם זה היה תלוי בהם היינו חיים בעולם שמבוסס על קונפורמיזם ופחד. וההשראה שלי תמיד היתה מקומיקאים שלוקחים סיכונים, כמו ריקי ג'רווייס".

יש תכנון לדמויות חדשות?

"כן, אני רוצה לפתח דמות של פוטין כהומוסקסואל".