דְבר הרוב (או 550:4!)
"להציל את בית המשפט העליון", ממליץ גדי טאוב ("הארץ", 31.5), ומסביר לנו, כי בדמוקרטיה "הריבונות מסורה בידי האזרחים. בדמוקרטיה ייצוגית הם מממשים אותה על ידי בחירה של נציגים שיוציאו לפועל את רצונם". הוא זועם על "השיח הסהרורי שהשליטו עלינו משפטנים, שעל פי רוב ידיעותיהם בפילוסופיה פוליטית דלות". אני, למרות דלות ידיעותי בשני התחומים האלה, אנסה לגשר בין הפילוסופיה הפוליטית לחיים הפוליטיים בעזרת שתי דוגמאות מני רבות.
בסתיו 2002 נשענה ממשלת ישראל על רוב גדול של 82 חברי כנסת, יותר משני שלישים מחברי הבית. בממשלה נכללו אז הסיעות הבאות: הליכוד, העבודה־מימד, המפד"ל, יהדות התורה, ישראל בעלייה ומפלגת המרכז. בהרכבה זה, המגוון והמתון, קיבלה הממשלה את ההחלטה 2288, שבה נקבעו היישובים הראויים להטבות מיוחדות בתחום החינוך על פי החלוקה הבאה: יישובים יהודיים — 550; יישובים ערביים — ארבעה.
ברוח האופנה בימים אלה נאמר שהממשלה ההיא, לאחר ששקלה היטב את כל הצרכים ואת כל האפשרויות, פשוט הוציאה לפועל את רצון האזרחים, שכן היא נהנתה מרוב בכנסת, וזו הרי נבחרה על ידי אזרחי ישראל בבחירות "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות". אבל, 550 מול ארבעה? בחינוך? אתם רציניים?
בחלוף ארבע שנים, ב–2006, פסקו שבעה משופטי בית המשפט העליון, בשבתם כבית משפט גבוה לצדק בראשות הנשיאה דורית ביניש, כי "החלטת הממשלה בעניין חלוקת המדינה לאזורי עדיפות לאומית היא החלטה בלתי חוקית, המפלה לרעה את האזרחים הערבים על רקע גזע ולאום, ויש לבטלה".
והנה היום טוענים רבים, ובהם מלומדים, כי לשופטים, המנותקים מן העם, החברים בקבוצת אליטה מנוכרת ויהירה, שלא נבחרו אלא רק התמנו לתפקידם על ידי ועדה שדיוניה חשאיים, אין סמכות לדון בחוקיות או בסבירות של החלטת ממשלה או של חוק הכנסת. אם בכל זאת תוענק לשופטים סמכות כזאת, הם מציעים שהכנסת, ב"סעיף התגברות", תוכל לבטל את ביטול החוק ברוב של 61 חברי כנסת, הנתון לכל קואליציה, בהגדרה. אך לו נמנע אז מן השופטים, כמוצע היום, לדון במידתיות של אותה החלטה (550:4!), מי היה מונע את העוול ההוא מאזרחים רבים, ומי היה מציל את כולנו מביזיון לאומי?
עתה נפנה לחוק אחר, האמור לשקף את רצון הרוב בעם, הוא "חוק הלאום". במאי 2018, בקריאה הראשונה במליאת הכנסת, הצבעתי נגד הצעת החוק. כעבור חודשים אחדים, יומיים לפני שהגיעה הצעת החוק למליאת הכנסת לקריאה השלישית, עדיין נותר בה סעיף שהיה חשוב מאוד ליוזמי החוק, המתיר למעשה, בחוק יסוד, הקמת יישובים ליהודים בלבד. בשלב זה הסכימו לכך ראשי כל סיעות הקואליציה כולם, וזה היה דבר הרוב בכנסת, המייצג נאמנה, כך אומרים, את הרוב בציבור. ניסיתי לשכנע חברים בקואליציה בפגמי הנוסח, אך נימוקים כבר לא הועילו. נותר בידי רק כלי אחד: הודעתי לחבר הכנסת אמיר אוחנה, יושב ראש הוועדה המיוחדת לעניין "חוק הלאום", שדעתו לא היתה נוחה מן הסעיף המפלה הזה, שאם הסעיף יימחק מהצעת החוק לא אצביע נגדה בקריאה השלישית, אלא אמנע. כעבור שעות אחדות הוא בישר לי בשמחה שראש הממשלה קיבל את הצעתי, והסעיף נעלם. בהצבעה נמנעתי.
רק שלושתנו השתתפנו בהליך החקיקה החפוז הזה, והיום כבר אפשר לגלות שלא שאלנו את פי הציבור. למרות זאת, הפלא ופלא, הנוסח החדש, על מה שיש בו ועל מה שאין בו, כי הוצא ממנו ברגע האחרון, החל לפתע לבטא את "רצון הרוב בציבור", כי הרי החוק חוקק בכנסת ישראל.
לעתים קרובות, הנוסח המאושר במליאה הוא פרי שינויים של הרגע האחרון, שרק מעטים שותפים להם, אלה שנותרו בחדר הוועדה בסיומו של דיון ארוך, בניצוחו של יושב ראש הוועדה רב־ההשפעה, שלא נבחר לתפקידו זה על ידי הציבור, אלא מתמנה באישור סיעתו. שינויים אלה, לעתים חשובים, הם פרי פשרות, שההסכמה עליהן מושגת כתוצאה משיקולים רבים, גם מקריים, מפלגתיים ואישיים, ממין העניין ושלא ממין העניין, ולעתים בלחץ הרגעים האחרונים של הדיון בוועדה (כי הלא כבר עסקנו בזאת, והחוק חייב לעלות למליאה עוד היום, ועוד צריך לעבור את הנַסָחית, וצריך לשלוח לדפוס). או־אז מטלפנים פקידי הממשלה בבהילות לממונים עליהם ומסכימים לשנות מלה חשובה; אז מתקבל לעתים סעיף שהציע חבר אופוזיציה תמורת מחיקתו של משפט בסעיף אחר וכדי להשיג גם את תמיכתו; אז אולי מגיע "נוסח גואל" מקצה שולחן הדיונים הארוך, שם מסבים נציגי ארגונים חברתיים.
זאת ועוד למדתי מניסיוני, לאחר ארבע שנות חברות בוועדת השרים לחקיקה ועוד ארבע שנים בוועדת החוקה, חוק ומשפט ובוועדת הפנים של הכנסת. כמקובל, לתפקידים אלה לא נבחרתי על ידי הציבור אלא רק התמניתי על ידי חברי לסיעה. ואולי, רק אולי, אם פילוסופים פוליטיים יצפו בתהליך החקיקה בכנסת במשך חודשים אחדים, יצטננו מעט מאמריהם הנלהבים על "רצון הרוב".
מי יצילנו מידם? לא, לא מידי "המוני האזרחים הנבערים", כדברי ההבל ששם ד"ר טאוב בפי "האליטה", אלא מידי המעטים, אלה שקיבלו לאחר הבחירות את הסמכות לחוקק בכנסת או להחליט בממשלה. אנשי הרשות המבצעת, שרים כפקידים, נבחנים בביצוע, והקפדה על זכויות האדם עשויה לפגום ביעילות הביצוע. לכן, בהחלטותיהם ובהצעות החוק שהם מגישים לכנסת הם מעגלים לעתים פינות המקשות עליהם בפעולתם. מכאן שמוטב לנהוג בממשלה, בכל ממשלה במובנה הרחב, מנהג "חשדהו וכבדהו", בסדר זה. זאת בייחוד כאשר בדמוקרטיה פרלמנטרית כישראל אין חלוקה ממשית של הכוח השלטוני בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הממשלה שולטת בכנסת, בחקיקה ואף בהליכות הבית, באמצעות הרוב הקואליציוני, ובעקבות הסכמה פוליטית בין ארבעה־חמישה ראשי סיעות הקואליציה הוגשו לעתים לכנסת הצעות חוק כיתתיות ופוגעניות.
לכן דרושה בקרה נוספת. לכן, כדי לשמור על זכויותינו כאזרחים, עלינו להקפיד על חיזוקו של המכשיר החיוני לנו, הוא בית המשפט הגבוה לצדק. אכן, שופטיו הם מעטים שמונו לתפקידיהם ולא נבחרו על ידי הציבור. לא תמיד נחשוב שהם נהגו בזכויותינו כראוי לנו או שאיזנו נכונה בין השיקולים השונים. כעולה מכל פסק דין הנקבע ברוב ומיעוט, גם שופטים סבורים שעמיתיהם טועים. אבל, חלילה לנו פן תצלח מזימת ה"משילות", ובית המשפט הגבוה לצדק ייאלץ לאשר את כל החלטות המעטים, השולטים בנו "בשם הרוב".
כך כתב בפסק דין בשנת 1926 שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לואיס ברנדייס על מבנה השלטון בארצו: "התורה של הפרדת הסמכויות אומצה... לא כדי לקדם יעילות אלא כדי למנוע הפעלה של כוח שרירותי. המטרה לא היתה להימנע מחיכוך, אלא דווקא, באמצעות החיכוך הבלתי נמנע הכרוך בפיזור סמכויות השלטון בין שלוש רשויות, להציל את העם משלטון יחיד".