נסעתי לביקור תנחומים אצל חבר. אבא שלו, שופט מפורסם וידוע, הלך לעולמו. החבר הזמין אותי לחדרו של המנוח. כצפוי מחדרו של שופט מכובד, קירותיו היו מכוסים במדפים עמוסים בספרי חוק, במרכז נצבה מכתבה מעץ מבריק ונוצץ וכורסת עור גבוהה. החבר הסביר שאצלם נהוג לנחם את המנוח עצמו ולא את בני המשפחה, שאולי שמחים שנפטרו ממנו סוף סוף, "ואת זה", הסביר החבר, "עושים בישיבה בחדרו של המנוח ובקריאה של פסקי הדין שפסק בחייו. אין לך מושג כמה זה מנחם אותו שם למעלה" הוסיף החבר בשעה שיצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.

מה יכולתי לעשות. ברומא תנהג כמו רומאי, כמו שאומרים, אז התיישבתי בכורסתו של המנוח והתחלתי לקרוא את פסקי הדין ששלפתי באקראי מאחד המדפים. עד מהרה שקעתי במקרים שונים ומשונים שדן בהם השופט המנוח בחייו, וכל פסק דין, גם במקרים סבוכים ומסובכים, היה חכם, מדויק ומבריק כיהלום.

הייתי שקוע כל כך בקטעי החיים שבצבצו מאותם דיונים משפטיים והעדויות של הצדדים, עד ששכחתי את הסיטואציה המכילה, כלומר שאני נמצא בביקור תנחומים אצל חבר שאבא שלו נפטר. יכולתי לנחש מראש את פסק הדין כבר בשלב העדויות וטענות הצדדים, ואפילו את העונש שהשופט המנוח עמד להטיל על הנאשם.

לפתע הבחנתי בתנועה בזווית העין שהסיחה את דעתי מהמקרה התורן. הרמתי את עיניי מהתיק שהיה פרוש לפני, והנה השופט המנוח בכבודו ובעצמו עמד לפני במלוא הדרו, עם הגלימה והמצנפת לראשו.

"תודה רבה לך, וכל הכבוד", אמר וקד קלות לעברי, "כל כך הרבה נחמה הרעפת עלי שם למעלה, עד שהתהפך מרכז הכובד ובאתי להודות לך באופן אישי".

"אין בעד מה, באמת" אמרתי ונפנפתי בידי בביטול, "בסך הכל קראתי כמו שנהוג אצלכם בניחום אבלים. את עיקר העבודה הרי אתה עשית, ימים על גבי ימים בין כותלי בית המשפט, איך אפשר לנחם חיים כאלה".

"אולי מנחשים אותם מראש כמו שאתה עשית", צהל השופט המנוח, "אין כמו נחמה שמנחשת אותך מראש", הוסיף ורמז בראשו לעבר דלת קטנה בקיר בין המדפים. "ברשותך, הייתי רוצה להחזיר לך טובה ולהזמין אותך לסיור במקום".

אמרתי, "לא תודה", כי זה כבר נשמע חשוד, עם כל הכבוד להתרוממות הרוח והגאווה העצמית שנחתה עלי לשמע ההזמנה, משהו לא הסתדר לי. הרי לפי הניסיון, אם מישהו מנחש אותך מראש, זה אומר שאתה צפוי וחסר יחוד, ומן הסתם גם בר שליטה בפוטנציאל, אז איפה הנחמה, ומה הוא בא עכשיו למכור לי סיפורים על מרכז כובד שהתהפך וכאלה. אבל לא הייתי צריך להוסיף דבר, לבד מעצמו התנדף והלך, והשאיר אותי לבד עם פסקי הדין שפסק בימי חייו.