כך שיטה הממשל האמריקני בתקשורת הישראלית
אמריקה לא נרגעת מהפרופיל והריאיון שהעניק לניו יורק טיימס בן רודס, יועצו הבכיר של הנשיא אובמה. ויש גם זווית ישראלית מעניינת
סוגרים עניינים. בן רודס והנשיא אובמה (צילום מתוך http://www.americanthinker.com/)
מאת טל רפאל
בימים האחרונים, ארצות הברית סוערת בעקבות פרופיל וראיון שנערך עם בן רודס, בו תואר איך הממשל האמריקאי "מכר" את עסקת הגרעין לציבור, על ידי יצירת נראטיב (סִפֵּר) מעוות ושקרי, המועבר לציבור דרך התקשורת, תוך ניצול בורותם של הכתבים ("הם בפירוש לא יודעים כלום", קבע רודס).
להלן הדגמה של הקלות בה חלחל הנראטיב לתקשורת הישראלית, באמצעות שתי נקודות עיקריות: מועד תחילת המו"מ בין ארה"ב לאיראן, ויצירת הרושם בקרב הציבור כי מדובר בהכרעה בינארית, ואם לא יהיה הסכם תפרוץ מלחמה.
1. מתי החל המו"מ עם איראן?
על פי הנראטיב שהוצג לתקשורת, ממשל אובמה החל במגעים עם האיראנים רק בשנת 2013, בעקבות עליית ה"מתונים" בראשות חסן רוחאני לשלטון, התפתחות שכביכול יצרה הזדמנות חדשה.
מהסיפור בטיימס עולה כי המגעים עם איראן החלו עוד ב-2012, כאשר באיראן שלט מחמוד אחמדינז'אד, מי שתמך בתוכנית הגרעין ובהשמדת ישראל ועל עמדותיו הרדיקליות אין צורך להרחיב. ההצעה להסכם הביניים, עליו הושתת לבסוף הסכם הגרעין הסופי, הושלמה, כך מתברר, כבר במארס 2013 שלושה חודשים לפני שעלה רוחאני "המתון" לשלטון.
כלי תקשורת מרכזיים בארץ אימצו את הנראטיב השקרי, לפיו המגעים עם איראן החלו ב-2013, בעקבות עליית המתונים:
- חדשות 2, "בין סנקציות להסכם: כך נולדה תכנית הגרעין של אירן", 14.7.2015
ביוני 2013 נבחר הנשיא רוחאני, ובארה"ב קיוו שינקוט במדיניות מתונה יותר ויהיה מוכן לדון עם המעצמות בגלוי. בספטמבר 2013 נשבר הקרח באופן רשמי: הנשיא אובמה שוחח בטלפון עם רוחאני, במגע הראשון בין מנהיגי ארה"ב ואירן מאז המהפכה ב-1979
- הארץ, לקראת הסכם גרעין עם איראן: שאלות ותשובות, 13.7.2015
במשך יותר מעשר שנים הועלו יוזמות והתקיימו מגעים מסוגים שונים בניסיון להביא להסכם בסוגיית הגרעין, אך פריצת הדרך המשמעותית בנושא באה אחרי ניצחונו של חסן רוחאני בבחירות לנשיאות
- דה מרקר, "הסכם הגרעין עם אירן – העונש הגדול ביותר של אובמה לבנימין נתניהו", 20.03.2015.
מתקפת החיוכים של רוחאני והקו הפייסני שנקט מיומו הראשון בתפקיד סללו את הדרך לחידוש היחסים עם המערב, להתקרבות בין אירן לארה"ב ולהסכם ביניים היסטורי שנחתם בין המעצמות לאירן בסוף 2013, על אפה וחמתה של ממשלת ישראל
- וואלה, אובמה: "העולם הפך בטוח יותר"; רוחאני: "פרק חדש נפתח", 14.7.2015
החתימה על הסכם באורך מאה עמודים, הכולל חמישה נספחים, מגיעה אחרי 12 שנה של מבוי סתום, 22 חודשי משא ומתן ישיר ו-17 ימים אינטנסיביים בווינה
(הערת המערכת: 22 חודשים אחורה מביאים אותנו לספטמבר 2013 כמועד תחילת המגעים).
- הארץ, ניו יורק טיימס, "קיצור תולדות הגרעין האיראני, 14.7.2015
כך מוצג ציר הזמן של השתלשלות האירועים בנוגע לעסקת הגרעין:
15 ביוני 2013 | איראן בוחרת מנהיג חדש
אזרחי איראן בוחרים ברוב סוחף את חסן רוחאני, בן 64, איש דת מתון המצדד בהרחבת חירויות הפרט ובגישה פייסנית יותר לעולם.
27 בספטמבר 2013 | אחרי 34 שנה: שיחה ראשונה בין מנהיג ארה"ב ואיראן
נשיא ארה"ב ברק אובמה שוחח עם נשיא איראן חסן רוחאני. זהו הקשר הישיר הראשון בין מנהיגי שתי המדינות מאז מהפכת האייתולות ב-1979.
2. מלחמה ושלום
כך נכתב בכתבה ב- NYT:
המהלך של רודס היה למסגר את העסקה כבחירה בין שלום ומלחמה, מה שבסופו של דבר הוכח כטיעון מנצח
ומה מהמהלך הזה הגיע אלינו?
והערה חשובה לסיום:
אין בדברים משום ביקורת על התקשורת הישראלית, שכן בהיעדר מודיעין על המועד האמיתי של תחילת המגעים, דיווחיה על חידוש המגעים בעקבות עליית המתונים היו הגיוניים.
אין גם ביקורת על התקשורת הישראלית, ש"הדהדה" בחפץ לב את האזהרות לפיהן אם לא יושג הסכם תפרוץ מלחמה, שכן הן הובאו תמיד כציטוט מאת גורמים המעורבים בדבר.
אבל לכולנו – כל צרכני התקשורת, יש מה ללמוד מהווידוי המפתיע של רודס. הוא חושף את נקודת ההתחלה של הספין – בדיוני האסטרטגיה התקשורתית בבית הלבן, ואת נקודת הסוף שלו – בכותרות מאיימות בתקשורת הישראלית.
משיכה בחוטים, שיפוץ העובדות ובניית נראטיבים: זוהי הדגמה, על קצה המזלג, לכך שלפעמים השאלה המשמעותית היא לא איך מדווחים על החדשות, אלא מי יוצר אותן.
