אז בבוקר הזה, שבו אני לא מבינה יותר את העולם שמעולם לא הבנתי, בבוקר הזה לפני שש שנים ענר נולד.

לטקס הברכות המשפחתי הכנו לו חפיסות שוקולד שעליהן ציור פניו:

איך? ציירנו על שקף ככה, הפכנו על גבי חפיסת שוקולד שהרטבנו קצת מראש, טופפנו באצבעות חמות (שנטבלו בכוס מים חמים) ולחצנו את הציור אל פני החפיסה.

אחר כך עטפנו שוב כאילו כלום, הטמנו בין חפיסות שוקולד רגילות וחיכינו שילד מלא אור יקום וינחש איפה ההפתעה שלו.

היה שולחן יפה ושמח. עכשיו נשאר לסדר רק את כל העולם שסביבו. אני לא בטוחה שיש לי המלצות לגבי טכניקה לזה.

זה לא שלא ידעתי מהו הסטנדרט הרוסי לסעודת חג. זכרונות ימי ההולדת המוקדמים של אלכס כוללים תיאורים של סבתא פרידה מזמינה את כל חברי הגן בני השלוש למסיבה: סעודה ארוכה ומפורטת עם סלק. גם סבתא אירה הרימה בתורה כמה וכמה סעודות מסחררות שהוכיחו למה קוראים לרוסיה רוסיה הגדולה.

אלא שבערב החג הזה הדברים הגיעו לשיא. שלושים מסובים ויותר משלושים מנות. שולחן ארוך ארוך שכולו נמלא מתוך ידיה האוהבות ופעולתן. את הערב ביליתי באושר גופני, בהכרת תודה שלא ידעתי לאן להוליך, ובנסיונות ללמוד רוסית, כי זה שלאודם שלי קוראים Russian Red זה לא נחשב להשתתף.

מכל המילים שלמדתי מאנשים שניסו שלא לצחוק מהמבטא שלי אני זוכרת להגיד רק טורט קייבסקי, עוגה שלוקח להכין אותה את אותו זמן שלוקח לנסוע עד קייב לקנות אחת כזו ולחזור.

אני לא זוכרת את השם לפשטידות ולמאפים ולתבשילים ולסלטים שממש ניסיתי לשנן, ונשאר לי רק המקצב. צלחות נוקשות וכוסות מורמות ואיזה שקשוק מתחת שמרעיד אותי: אני לא יודעת להגיד כמעט כלום ליד השולחן הנפלא הזה, אבל את השפה אני מבינה היטב ורוצה לדבר אותה כל חיי.

והמתנה לחג? מחזיקי סירים. איך לא. אריחים שמודפסים עליהם צילומים מתוך מחברת המתכונים המיתולוגית של סבתא אירה. את האריחים הדפסנו אצל סטודיו ורדי שמוכנים שגם אנשים שלא קונים מטראז'ים של רצפות יפות יבלבלו להם את המוח בתמונות נשלחות וחוזרות (תודה, הילה. סליחה, הילה..) עד שיוצא האריח האחד המושלם. לאריח הזה מדביקים מתחת מדבקות שבדרך כלל שמים כדי למנוע חיכוך של רהיט ברצפה, וטדדדם. מוכן ועושה חשק להניח על השולחן ולכסות בסיר מהביל.

ומה עם המתנה לצד השני של המשפחה? שם הלכתי על התלונות של אבא שלי שכל פעם שהנכדים מתארחים אצלו הם מוציאים עוד מברשת שיניים ושוכחים אותה. כיוון שאבא שלי הוא בייביסיטר-העל נמחק האפקט של חינניות. פעם אחת ששוכחים זה מתוק, פעם שנייה ששוכחים זה ממלא את הלב בחמלה, פעם שלישית ששוכחים זה מטריף את השכל ודי כבר ומה הבעיה לזכור מה הוצאת ואפשר להשתגע ואי אפשר ככה יותר.

אז זהו, שאפשר.

מברשות שיניים מעץ אפשר להזמין מסין, ואז לצרוב עליהן בלייזר או במלחם ידני או סתם באקריליק ולכה את השמות של הנכדים. זהו. עכשיו יש מברשת אחת לכל ילד, ועד שלא ישתנה מאזן הילודה, דבר שאני ממש מקווה שלא ישתנה בקרוב כי אין לי כח להכין עוד, הסדר הושב על כנו.

חג שמח, סבים שלנו. בלעדיכם היינו בודדים ומבודדים ואבודים. הלוואי ותמיד נוכל להכין לכם מתנות קטנות כדי להודות על המתנות הגדולות שאנחנו מקבלים מידיכם. מתנות שלעולם לא נוכל להשיב לכם, ונצליח להשיב, אולי, אם יעלה יפה המאמץ, לדור הבא.

נ.ב.

בחמישי שזה תיכף יש אירוע שירה שאני מופיעה בו, ושם אדבר גם על הגעגוע לאמא שלי, שחסרה לי גם בחג הזה.

אִם לֹא אַבְטִיחַ –
(אֵיךְ לֹא אַבְטִיחַ,
בִּזְכוּתְךָ מִתְקַיֶּמֶת בִּי תּוֹרָתִי,
דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת יוֹדְעִים אוֹתִי)
אִם לֹא אוֹדֶה בְּמָה שֶׁהִתְרוֹקֵן –
(אֶשָּׁעֵן. גַּם זֶה חֹמֶר)
אִם לֹא אֶקַּח מִמְּךָ כְּדֵי לָתֵת לְעַצְמִי הַגְּבוֹהָה-
(רַק בְּבֵיתֵנוּ אֲנִי בְּבֵיתִי)
לֵךְ גַּם הַבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאוּכַל לוֹמַר:
אַל תֵּלֵךְ, בְּבַקָּשָׁה, הִשָּׁאֵר אִתִּי.

מילה על קשיים: יש.

אם להרחיב- המשפחה הקטנה שלנו בעיצומם של ימים מאד מאד מטלטלים שגורפים תחתיות נפש. ולכן, כל מי שמכיר את המצב ופוגש את אלכס ואותי נקרעים מצחוק בבית הקפה לא מבין. איך ייתכן שאתם צוחקים?

כאילו אנשים שקשה להם צריכים להיות דוגמנים של צער. לא לקרוע להם מפתחים של רווחה, לא להתנגד עם הידיים כשהלב הכבד משקיע אותם אל קרקע האוקיינוס. אבל ללהתנגד עם הידיים יש שם פועל: לשחות. וזה קריטי למדי, כפי שאיה כורם בשיר השקט והיפהפה שלה ניסחה בפשטות- מה מבין איש טובע? הוא מבין שאוויר זה דבר הכרחי.

אז במסגרת הלהתנגד עם הידיים, אחד מפרויקטי הקיץ המשמחים שלנו היה להפיק ספר לצריכה ביתית. כל מי שראה את הסרט של דבורית שרגל או כל מי שאוהב כמונו את סדרת ילדי העולם מכיר ומכור לנוריקו סאן מיפן, נואי מתאילנד, סיאה מאפריקה, דירק ההולנדי ו-בעצם- אפשר להוסיף לזה גם את ענר הילד מישראל, שבדרך נס נקרא בשם מקראי שורשי, ובחדר שלו יש מיטה אותנטית מהשוק הססגוני אתר 'אגורה', וספרים בכתב עברי עתיק המגלם תרבות של עם. אין, אין, העת בשלה.

בדרך לטיקאופ המושלם ועל בסיס ניתוח שאר ספרי הסדרה, הבנו שחשוב מאד לכתוב עלילה קלושה. כל העניין הוא לתת מקום לתמונות המרהיבות, שלא רק תופסות רגע אלא מקפיאות מכח היופי את הרגעים שסביבו.

אז כתבנו עלילה במהירות, שילבנו כמה מילים ארכאיות כמו 'הבה' ו'אויה', והזעקנו את מוטי קיקיון. חבר שלנו, צלם בחסד, ששלף את הפילם, הכניס למצלמה הידנית, פלט אנחה של אוויר שלדעתי נאגר בפה שלו עוד משנות השבעים, והתחיל לעבוד.

על הקליק הראשון של המצלמה הגדולים גילו שבדיוק הם לא יכולים להשתתף בפרויקט, אבל הקטנים קהל שבוי. כנועים ומתוקים הם דיגמנו יום אותנטי שבמהלכו כמו בכל יום הם הכו בתופים, ניגנו בחלילית כנענית, הביטו ימינה לאופק במבטי שחור לבן, ועצרו רק כשאחת השחקניות הראשיות היתה חייבת ללכת לקניון לראות גאליס.

ביום הראשון לגן ענר רץ לגננת וסיפר לה שלאמא שלו יש ספר חדש. הגננת כבר נזהרת עם הילד, שכן הדיאלוג שלהם לפני שנתיים היה:

ענר: אמא שלי כתבה את נונה קוראת מחשבות

הגננת: נכון חמודי, אני לגמרי מאמינה לך.

אז היא נכנעה מראש הפעם והזמינה אותי לשעת סיפור לכל הילדים עם היצירה הנפלאה שהזהרתי אותה שיצאה בהוצאה מוגבלת של ספר אחד.

כן. אני קצת מצטערת עכשיו על הקטע עם העלילה הקלושה, אבל גם זה פתיר. לפעמים, למקטעין, זה עניין של הגייה וה'אויה' הופך ל'הו יה!'.

ועל זה, בעצם, הפוסט הזה.

אז הבטחנו שנשמור על קשר כי דנמרק זה בכלל לא רחוק, והתחבקנו, וכנראה שלא נשמור על קשר כי דנמרק זה רחוק, וטוב שהתחבקנו, כי ווואו, אידה. הכוהנת הטכנולוגית מהפאבלאב בחולון שהתאהבה בבחור שלא גר בחולון, וטסה אליו לתמיד.

זהו פוסט פרידה ממנה לכבוד יומה האחרון במעבדה מחר. אני מקלידה בשעת לילה מאוחרת, בתוך ימים שבהם קורים דברים מאד קשים ביום, ובכל זאת אני חייבת- כי אידה היא לא רק אשת מקצוע, היא בנאדם מקצוע. וזה – דבר גדול. דוגמא? דוגמא-

נגיד בחופש שעבר שעבר. היינו יומיים לפני חזרתה של נועה לארץ ממשלחת לארה"ב, ונפגשנו עם אידה במעבדה כדי להדפיס בתלת מימד חותכני עוגיות. רצינו לאפות הר של עוגיות עם הפנים של הילדה, אבל אב- הטיפוס הראשון לא יצא עבה מספיק, אב- הטיפוס השני יצר עוגיות ענק שמנות מדי שאי אפשר באמת לאפות, והשלישי-

טוב, בנסיון השלישי כבר החלפנו טכניקה ובנינו חותכנים קטנים, ואז גילינו שעכשיו הם דקים מדי ואף הפלסטיק המתוק של הילדה נשבר לתוך הבצק. כך נוצרו עוגיות עם ארומה של מצוף בריכה, שזה הולם למתנת שיבה לתוך קיץ ישראלי. היום כבר יודעים לייצר במעבדה חותכני עוגיות בקלות, אבל לפני שנתיים עוד למדנו בתנועה. ובקיצור- מפה לשם- מהדפסה בתלת מימד שהיא דבר ארוך- לניסוי אפייה בבית- הגענו לכמה שעות לפני שדה התעופה.

אוקיי, אמרנו, נשנה קונספט. יש לנו כבר את הצללית של הילדה, בואו נגזור כמה בריסטולים בסלון ונעשה ממנה שלט לקבלת הפנים. אבל החיתוך הידני של הצללית לא עלה יפה, והמעבדה של הפאבלאב בכל זאת בחולון ולא היה לנו אוטו פנוי כדי לנסוע. וזה בדיוק הרגע שהלב הגדול של אידה התחיל לחתוך.

אוקיי, היא אמרה. אני אתקתק בלייזר ואביא אליכם. ובאמת, שלחנו קבצים, היא סידרה אותם בספיד, חתכה והקפיצה עד אלינו, והיה לנו שלט מלא טאצ' לקדם את פניה של נועה. משפחה בשדה מחזיקה בשקט שתי מילים ויזואליות: את ו -לב.

זה היה כל כך מוצלח עד שהרגנו את הרעיון בהכללת יתר, ועכשיו עם שלטי הצללית אנחנו מקבלים כל מי ששב ממרחקים, כפי שניתן לראות מצלליתו השזופה של אלכס היווני שבתמונה.

אבל לא השלטים הם העניין, אלא העובדה שאידה עשתה משהו שהיא לא היתה חייבת לעשות. היא היתה חייבת להסביר לנו פנים, ולהסביר לנו אלף פעם איך עובדים במעבדה, אבל היא לא היתה חייבת לעבוד בשעות לא שעות, ולארגן את הקבצים, ולהקפיץ עד הבית שלנו, ולהיות שם במין אקסטרה שלא מתיהר בהיותו לארג'.

אני רוצה, כל כך רוצה, להיות כזו. שנותנת בכל רגע הרבה הרבה יותר ממה שצריך. לא כי אני חייבת, אלא כי מגיע לי שבתורי יתייחסו ככה אלי.

אני מקווה שעוד רגע, בארץ רחוקה, יגיע תורה של אידה, ואני פורשת בדעתי מניפה של כל הפרויקטים שהיא עזרה למשפחה אחת לבצע: תחפושות לבד, ושלטי אהבה מגולפים בעץ, ופאזלים מצופי לכה, ושבלונות מויניל לצביעת חולצות-

ופרגוד השירה (חתיכת הישג טכני שלה), וכריות השירה וכל אביזרי הסטודיו, ומיניאטורות ספרים, וגופי תאורה עשויים ממצות לשולחן החג, ומדף מחורץ, והמון חיתוכי נייר ענוגים, וחותמות סיליקון לכל ילד לפי העיצוב שלו, ומדבקות לצביעת ציפורניים, ועיצובי קרטון, והמון תכשיטים שווים מפרספקס, והפתעות חתונה, וכל כל כל קישוטי ימי ההולדת, ומנורות עץ, וסביבונים צרובי תמונות- ו- טוב. די. תיכף בוקר.

אקום אליו עייפה אבל עם ידיים עירניות שיפתחו, כפי שנפתחו ידיים אלי, רחב רחב רחב. הרבה יותר רחב ממה שצריך כדי לתפעל מכונות. תודה, אידה.

16 שנה חלמתי לפתוח סדנת שירה בסטודיו של סדנאות הבית. רק שירה, לא שירה ופרוזה כמו שאנחנו מלמדים כבר שנים, רק שורות קצרות ונשימות ארוכות. אבל-

השעון המעורר צפצף בבוקר, הילדים צלצלו בפעמון הבית בצהריים, הנהגים צפצפו סביבי בערב, הטלפון צלצל בחצות 'תשאר ער אני תיכף חוזרת', השעון המעורר צפצף שוב בבוקר- וכך עברו 16 שנה ולא הספקתי, פשוט לא הספקתי. אבל לפני כמה חודשים הרמתי את הראש ואמרתי לעצמי: אוריתי!

אני מכנה את עצמי בשם החיבה של עצמי כשצריך שעצמי לא תבהל שאני הולכת לנזוף בה. אבל רבאק אוריתי, החלום שלך לפתוח סדנת שירה כבר בן 16. לא הגיע הזמן להוציא לו רשיון נהיגה ולתת לו לנהוג את עצמו בעולם?

הגיע. אז כינסתי משוררים שריגשו אותי מבין תלמידי, צללתי איתם לסדנת שירה, וכבר במפגש הראשון הבנתי משהו מסוכן. לפעמים לא צריך להגשים חלומות מיד. לפעמים שווה לחכות עם החלומות שלך 16 שנה כדי שיתבגרו. כדי שהידיים שלהם על ההגה תהיינה בטוחות ושלוות. כדי שאפשר יהיה לנסוע איתם בכביש המהיר ואז לעצור בצד, להסתכל אחורה וללמוד משהו גם על הדרך שעברה ולא רק על הדרך שעוד תעבור.

זו מתנת הסיום שהכנתי לאנשי הסדנא, אני מעלה אותה פה יחד עם האיחול שלי לעצמי לכתוב משני הקצוות- המחק והעפרון, וגם כי זה רעיון יצירה לקראת ספטמבר, מזון לקלמרים הפוערים לקראתנו את פיותיהם הרעבים תמיד.

איך מכינים? אז ככה.

הכנה לצביעה- הכי פשוט לקנות עפרונות בלי מחק, או לכסות את תחתית העץ החשופה של העפרון בחתיכת וואשי כדי שלא תתפוס צבע. את הצד השני, את ראש העפרונות, הכי קל לתקוע בספוג לעיצוב פרחים.

צביעה- מרגע ששני הקצוות מכוסים מרססים הכל בספריי. זה לוקח שניות ממש ואפשר להכין עפרונות בכל צבע שרוצים.

מי שחי באנגלית יכול להזמין עפרונות צבעוניים כאן, לכתוב איתם משמאל ולהתגעגע לימין.

הדבקת השורה של השיר- אפשר להדפיס על מדבקה שקופה ולהדביק את שורת השיר. חשוב למרוח לפני כן דבק טוב ושקוף, אחרת המדבקה מתקלפת, כפי שאכן קרה לי וכך הגשתי לתלמידי שירים שחצי מהשורה שלהם נפלה באוטו. טוב שביאליק לא היה בסדנא כי עפרון 'הכניסיני תחת' עשוי היה לעורר פולמוס עברי.

אפשר גם להדפיס על וואשי צר ולהדביק, אפשר לכתוב בטוש פרמננט, אפשר לחרוט בלייזר בפאלאב, ואפשר להעביר לעפרון בכל השיטות של העברת קעקוע כולל הדפסה על נייר קעקועים.

בתמונה למעלה, סלפי עפרון ששלחה אלי ביום שאחרי שרי שביט, ולמטה תמונה קבוצתית של שורות שיר שהסתחררו בין ידי הקבוצה. קודים פנימיים מתוך מרחבי מילים יפהפיים שפוערים אותי אל העתיד- ואל ההבטחה לגלות איזה חלומות צריך להגשים מתי. לנהוג בעצמי וברצונות שלי בעדינות הזו של עפרון שהוא לעולם מהסס. 

נ.ב

בענייני הגשמת החלומות הבאים ובניגוד מוחלט למה שאמרתי על לחכות בסבלנות והכל – סדנת הכתיבה בניו יורק נפתחת בעוד פחות מחודש, סחררו הלאה את המייל שלי (oritgidali אט ג'ימייל דוט קום, לינק משמאל) לדוברי עברית בעיר הגדולה, ובענייני מילים- המלצה לספר ילדים שעינג אותי עד בלי די על נסיכות ועל אהבה.

איפושהו בשלב שבו היו לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות מצאתי את עצמי במקסיקו עם שתי חברות אירופאיות שלי. היינו בלב שוק שטוף ריחות וצבע, וכל אחת יצאה לדרכה בחיפוש אחר הפונצ'ו המושלם. כעבור שעה ההונגריה הגיחה עם פונצ'ו אפור מדכא כנהוג בגוש, היווניה הגיחה עם פונצו לבן חלק כנהוג בציזיקי, ואני הגעתי כשאת גופי חובקים עשרים טווסים רקומים. טווסים משגעים מרובי כנפיים עיניים נוצות וסלסולים, כנהוג בג'ונגל. באמת שזה היה חיזיון נפלא. לדעתי כשאפתח את הארון שבו הפונצ'ו הזה מאוחסן עד היום, יתגלו לי עוד מאות טווסים שהמשיכו להתרבות עליו בחושך.

"אוי, אורית", הביטו בי שתי האירופאיות, ואז הצטערו שאמרו את השם שלי בקול כי אנשים סביב עשויים לחשוב בטעות שהן מכירות אותי. וזהו. לא היה צריך יותר. במשך שנים מאז הסתובבתי עם ידיעה מופנמת: אסור לי להתפרע, כי אז יגידו לי אוי אורית. ואם קוראים לכם אורית ואם אומרים לכם אוי אגב הנדת ראש, אתם ודאי יודעים שנעים זה לא.

יותר מעשרים וחמש שנים עברו מאז. עדיין יש לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות אבל משהו בכל זאת השתנה. נמאס לי להסתיר את התשוקה שלי. אם לדייק, בכל פעם שמישהו אומר לי שהחולצה אחידת- הצבע שלי יפה, אני חושבת בלב – אוי, תרבתו אותי, לימדו אותי להזהר, ולא בא לי שזה ימשיך. ולכן- הדיון הראשון עם חברתי עסק בשאלה איך בכל זאת לעשות צבע ואש גם בגיל לא טווסי בכלל. נתחיל ממה יש לשירה להגיד על זה.

1

עקרון שירה ראשון: שתיקה היא אולי המילה הכי חשובה בשיר.

וחברתי מסבירה את זה במונחי בגדים: לפעמים כדאי לך לשתוק הרבה ולדבר מעט ופראי. מרבית הבגדים בצבע אחד או בפלטת צבעים שקטה, ופריט או שניים שמדברים חזק: עם ההדפסים המטורפים שאת אוהבת, נניח. מכאן ואילך תוסיפי אקססוריז שמדברים בצורה ולא בצבע.

אבל בא לי להגזים, אני אומרת- אז תגזימי הרבה היא עונה. אם וולט ויטמן – אז לחצות בגוף ובמילים את כל ארצות הברית. אם שרשרת זהב – אז המון שרשראות זהב. שובב.

2

עקרון שירה שני: איזונים בין הפכים. נגיד, בין שפה לירית לשפה דיבורית.

וחברתי אומרת: יופי. אזני בין גבוה לנמוך, נשי גברי, גלוי מוסתר: בא לך על הז'קט המחוייט – לאזן בכפכפים. בא לך על גופיית הסבא – לזרוק מעל פנינים, בא לך ללכת עם חצאית שחושפת ברכיים – לאזן בחולצה סגורה, בא לך על השמלה הנשית – לאזן בכובע גברי.

3

עקרון שירה שלישי: דחיסות. הרבה משמעויות דחוסות בתוך מעט תנועות מילוליות שהולכות ומתרבות בתוכך.

וחברתי אומרת: שכבות. צעיף מבצבץ מתחת לצווארון גולף גרררר, חזיית תחרה מבצבצת מתחת לחולצה לבנה. שלושה פריטים שעושים חוויה של מורכב: במקום רק חולצה ומכנסיים, חולצה ומכנסיים ושרשרת או ז'קט.

4.

עקרון שירה רביעי: פרטים קטנים, בבקשה פרטים קטנים. מספיק לשבור שורה במקום מתוכנן היטב, והשיר כולו נטען.

וחברתי אומרת: תתחילי לתרגל: לקפל שרוול כמו שצריך, לשים רק חלק מהחולצה במכנס, לערבב פרינטים על בסיס צבע שחוזר בשני הבדים, לקשור חגורה בקשר הורס במקום סתם לשים, לזרוק כובע מעל, והכי- לדעת לקשור צעיף.

אוי, אוי, בצעיפים אני ממש מבינה! אני אומרת. אני יודעת, היא עונה לי. הזכרתי את זה כדי שיהיה לך תירוץ לסעיף נפרד.

5

סעיף נפרד: צעיפים! טבעות צעיף!

נהניתי מאד מהסעיף הזה.

6

עקרון שירה חמישי: בכל שיר יש נקודה שהיא יהלום מוחלט ואי אפשר לקיים את השיר בלעדיה.

וחברתי אומרת: בכל ארון יש לפחות בגד אחד יפה באמת שאותו את צריכה לקנות בכל מחיר ועליו את צריכה להתעקש. מה זה במקרה שלך? ג'ינס נורמאלי שיעשה הרבה חסד להרבה ירכיים שלך, חולצה פשוטה מבד מעולה, ו- היא אהבה משהו מהמלתחה הקיימת שלי (!), מעיל הגשם האדום.

אוי, מעיל הגשם האדום שלי. מעכשיו ועד סוף הפוסט אני מוכנה רק לדבר על מעיל הגשם האדום שלי.

מעיל דק בצבע מושלם ובגזרה מושלמת, פיסה של יופי טהור המוכן לקדם את פניו של הגשם הראשון. חברה שלי אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, הבעיה היחידה היא שיש 39 מעלות בחוץ.

לא נורא. ניסיתי לשכנע את אלכס שנדליק מזגן על שש עשרה מעלות ונשב לארוחת חורף רומנטית אני, הוא, והמעיל. אלכס הרים את הטלפון, חייג אחד ואפס ואז הודיע לי שאם אני מתקרבת למזגן הוא לוחץ שוב על האפס.

וכך מצאתי את עצמי שוב עם גופיה וכפכפים, הולכת על הקטע של להיות מאושרת.

נ.ב

אני מתלבשת לא כדי להראות טוב, אלא כדי לחשוב שאני נראית טוב – זה מה שעושה את ההבדל בפועל. אבל זה כבר לפוסט אחר. בינתיים- השיר ששזור פה הוא השיר 'אחוזה' של אגי משעול. נכון שיר מופתי? נכון.

נ.ב.ב

טבעת צעיף אפשר בקלות לחתוך מפרספקס בכל חותך לייזר. וזה הסבר אחד מיני רבים לשימוש אפשרי בטבעת הממזרית הזו.

כשהייתי צעירה נכנסתי לאיזו רשת בגדים ואמרתי למוכרת- תני לי מכנס שחור וחולצה שחורה, מכנס אפור וחולצה אפורה, וזהו, לא צריך יותר מזה במלתחה. העיניים של המוכרת התכווצו למראה נשמתי התועה וארנקי המוטעה. מההה???!, עניתי לשאלה שהיא לא העיזה לשאול, אם אני אהיה מאושרת אני אהיה יפה, ואם אני אהיה לא מאושרת שום בגד לא יעזור לי.

נו, אז מה השתנה, שאלה אותי חברתי בעלת הטעם המשובח שאותה הזמנתי הבוקר כדי לעשות לי מייקאובר. אני כבר לא צעירה, עניתי, זה מה שהשתנה. מאושרת מאושרת ידה ידה, ספרי לי כל מה שאת יודעת.

הושבתי אותה מול תיקיית 'מלתחה חדשה לקנייה' שהכנתי מבעוד מועד, וחיכיתי לשיעור הראשון שלי. מכנסי האפורים וחולצתי האפורה התגהצו עלי מרב ציפייה.

אלא ששלוש שעות משם, לא התקדמתי הרבה. חברתי הסתכלה על כל פריט, צמצמה את עיניה, ואז הורידה אותו לתהום רוקן הפח. כך נמחק מתיקיית החלומות שלי סרבל הורס חבל על הזמן ("חבל על הזמן"), פונצ'ו חרדלי נפלא ("נו, באמת"), והכי- ז'קט הנמר החי והבוער שאפילו הוא נפסל בנימוק משכנע ("לא"). אבל למה, למה למההההההה שאגתי בלחישה.

העמדתי פנים שאני ממשיכה להקשיב ושצליל הפריטים הנמחקים לא מלחיץ אותי כלל, אבל באצבעות כבר הקלדתי מסמך חדש: מה שאני איכשהו יודעת. במילים אחרות- שירה.

אלכס הרצה פעם הרצאה נפלאה על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד, וזה חייב לעבוד גם באופנה. אם יש עקרונות של שירה שאני יכולה איכשהו להסכים עם עצמי עליהם, הם יעבדו גם בבגדים.

רשימה של עקרונות? נחרה חברתי הפאשיסט-ניסטה, כן, רשימה.

נו, טוב, היא ענתה ובעיניים שלה ראיתי את מבט היאוש המוכר לי הו – יותר מדי. יופי! לא יהיה לה לב לסרב ואנחנו יוצאות לדרך. צפו לדיווחים במהלך השבוע.

כן, זה קשור באיזה אופן לגעגועים שלי לאמא שלי ולסטייל שלה, כן זה קשור באיזה אופן לזה שאחרי שכתבתי בפוסט הקודם על שרוולי האנגורה לא הבנתי למה לא מפחלצים בגדים שממש יפים עליך כדי שישרדו יותר משנתיים, וכן, זה קשור לזה שאני בתקופה שבה אני צריכה דברים שישמחו אותי. קוס, דברו אלי בנימוס, הנה אני באה.

נ.ב

חשוב מאד! אני מגיעה לניו-יורק בספטמבר כדי ללמד את סדנת הכתיבה של אשכול ושלי. קוראי הבלוג שהעט שלהם מתגעגע לעברית- בואו בואו בואו. זה הלינק לאירוע בפייסבוק, תיכף הוא גם יעלה לאתר של סדנאות הבית, והנה כל הפרטים בקיצור: סופ"ש בניו-יורק בתכנית חופשי במנהטן של בית הכנסת סטפן וייס, כל השאר בשיעורי אינטרנט. כותבים באינטנסיביות, צוחקים מלא, ובסוף הולכים לבדוק מה הסיילים שרצים בעיר, כי עד אז נדע הכל על אופנה.

היום זה היארצייט של אמא שלי. במהלך השנה האחרונה כתבתי שיחות קצרות איתה או שיחות עם מותה, והושטתי אל האצבעות הזקורות של הפייסבוק. היום, מתוך עייפות וגעגוע, אני קוראת בשיחות האלו שוב, ונדהמת.

כי אני מגלה איך, כרגיל ליחסים שלנו, אני מדברת בהן בעיקר על עצמי. כמה מרוכזת בעצמה ילדה יכולה להיות, גם כשהיא אישה גדולה.

אבל אולי זה העניין כולו. ריכוז עצמי כזה יתכן רק ביחסים שבהם מישהו אומר: את חשובה. את חשובה לי יותר מכל דבר בעולם. שבי רגע. ספרי לי מה שלומך. אז אני מספרת.

1.

ומה עם ההרגל לתאר לה מה אכלתי היום, ומה עם ההרגל לזרוק נעליים בכניסה כשאני באה לבקר, ומה עם ההרגל של להפגש איתה במסעדה כל חמישי ולשלם רק את הטיפ, ומה עם ההרגל של להתקשר לשאול אותה שאלות שאין לי כח לגגל, ומה עם ההרגל של להצחיק אותה דווקא כשלא התכוונה לצחוק, ומה עם ההרגל של לספר לה ראשונה כשמשהו טוב קורה, ומה עם ההרגל של לעבור את סריקת הדאגה שלה, ומה עם ההרגל שאכפת לה אם יש לי שוב פצעים על הפנים, ואם יש לי שוב חור בלב, ואם יש לי מספיק גרביים גם בגיל ארבעים ושתיים. כל ההרגלים האלה, משוכללים וחלקים משנים של שימוש, מי עכשיו ישתמש בהם כשאני לא צריכה אותם יותר.

2.

חצי שנה בערך אחרי ההלוויה היא התקשרה אלי. אני לא מדברת על צלצולי הסרק שהיו מהפלאפון שלה גם אחרי שהמספר נותק. אני מדברת על שלוש האותיות המהבהבות על המסך: אמא. מתוק מתוק מתוק היה הרגע הזה, אבל כעבור הרף חטף אותו הרגע שאחריו. נזכרתי. זה לא מכשיר הטלפון שלי, זה המכשיר של אלכס שבמקרה לקחתי היום, זה לא בשבילי האמא הזאת. ואם היתה זו היא הייתי מחייכת בתוך הקול. הייתי מאריכה בדיבור לא כפי שנהגתי לקצר ולהצר. הייתי מתקנת את הטעות ארוכת השנים שנקראת: נדבר אחר כך, אין לי זמן.
כי יש לי זמן, הרבה זמן, ואני לא רוצה למלא אותו רק בלהמתין.

3.

כשהייתי בת שלוש עשרה נסעתי איתה ללונדון. ישנו על הספה של חברים רחוקים, הלכנו לראות עצמות של דינוזאורים, וקנינו לי סוודרים. לפחות עשרה סוודרים. אולי אפילו יותר. היא, שדיברה את שפת-היופי ברמת שפת-אם, חשבה שהגיוני לבזבז את כל תקציב המסע שנחסך במשך שנים על שרווולים נהדרים מאנגורה. בסוף הטיול דחסתי בעזרתה את שלל הקניות למזוודה ושלחתי אל בטן המטוס, ואז התחילו החרדות: אולי הטכנאים טעו בחישוב, ואולי יגמר הדלק, ואולי תהיה נחיתת אונס באוקיינוס ולא אוכל להציל את כל הסוודרים שיצופו לידי בים. ישבתי מתוחה בכיסא וסרבתי לניחומים שלה על הקטסטרופות שעוד לא התרחשו, אבל בסופו של דבר נגעו גלגלי המטוס בקרקע. הרפיתי את כיווץ הכתפיים. הגענו בשלום, והמזוודה הגיעה בשלום, והאסונות הנוראים שדמיינתי לא קרו בסוף. לא ככה, על כל פנים.

בשבוע שאחרי פורים זה ה-זמן לצאת לרחוב. מוכרי החנויות מביטים בי בתחינה, עיניהם מפולבלות כעיני מינימונים, ידיהם קרות כידי אלזה, והם מוכנים למכור לי ולשכמותי את כל התחפושות בשקל ובלבד שהחנות תתרוקן והם יהיו בטוחים שזהו, זה נגמר.

יאללה! קניות לא מוצדקות מוצדקות! והשנה זה אפילו השתלב טוב כי רץ במשפחה הרעיון לעשות פרויקט חלומות: כלומר לשאול את כל אחד מילדי המשפחה מה החלום שלו ואז להגשים לו אותו בתמונה.

איך?

1. מרימים תחליף מסך ירוק. כזכור עוד מאז ההפקה הקודמת, אני חושבת שזה הגיוני לצבוע את כל הקיר בסלון שלי בירוק זוהר כדי שיהיה לי מסך ירוק בסלון. אבל למרבה הצער אני נשואה לגבר עם טעם טוב ואני עדיין מעדיפה אותו. הנה אלטרנטיבה ראויה (תודה ענתי!), מעל מוטות הקונסטרוקציה זורקים בד בצבע אחד ויש סטודיו נייד.

2. מציידים את הילדים באביזרים ותחפושות זולות, ע"ע, ומצלמים על רקע המסך.

3. בשלב העריכה בתוכנת עיבוד תמונה, מפרידים בקלות את התמונה מהרקע, משלבים רקעים (שנקראים digital backdrops למשל) ותמונות חמודות באיכות גבוהה שמגיעות עם רקע שקוף (שנקראות digital overlays למשל), ונמכרות ברשת בכמה שקלים.

לא, הדבר הזה זה ה-גילוי של הפרויקט. חיות, אביזרים וכנפי-פיה רק מחכים שאניח אותם על תמונות ביתיות. ביליתי את הערב בלשתול תמונות של פלמינגו בתוך אסלה של שירותים. ניד איי סיי מור?

אני כבר שבוע מביטה בתמונות של ביבי ב-ווינט ומדמיינת איך אני שותלת לו ארנב. גוללת תמונות בפייסבוק של חברים שלי אוכלים במסעדות יוקרה ומדמיינת איך אני שותלת להם זבוב, תמונות של – טוב. די. אני גולשת לכיוון היותר מדי אמת.

אז מה צילמנו-

ענרי הגשים את החלום שלו לחיית מחמד שאני כן מרשה (תמונה למעלה). תמירי הגשים את החלום שלו להיות רויבוי, כלומר, איש על סוס, כלומר, ילד חמוד שפוגש חד קרן כי זה מה שדודה אורית מצאה ברשת והתלהבה בטירוף:

הכלבה של אחי וגיסי שאשכרה עונה לשם אלזה, חשה בוז עמוק לכל אותן אלזות שמתחפשות לבובות של דיסני במקום להתחפש אליה, והראתה להם איך נסיכה אמיתית צריכה להתחפש:

הלל הגשים את חלומו שילמדו עליו שיעור בבית ספר

("באיזה תחום אתה רוצה להגיע להישג גדול כזה, ילדי. כימיה? מחשבים? מתמטיקה?"

"לא, כדורגל"

"טוב, אני אצלם אותך עם הרבה ספרים על כדורגל"),

ו-ניל הגשים את חלומו לגוון את תזונת המטרנה שלו ובמהלך הצילומים נגס באבן שנחשבת לו לחלוטין כאכילת מוצקים:

נוני הגשימה את חלומה להיות רופאה וקצת יותר מדי התרגשה מהלבבות והידיים הכרותות מגומי שהסתובבו בסט, יובלי רצה לחזור לתאילנד, עופריקי רצתה שיהיה לה תינוק, ואני הגשמתי את חלומי לפגוש את דוד המלך. כן, אני יודעת, אני לא ילדה והוסכם שמצלמים רק חלומות של הילדים, אבל אחרי שהיה לי התקף זעם על הסט הרשו לי רק בפעם הזאת ודי להצטלם גם:

זאת היתה הפקה מרובת משתתפים, כלומר מרובת צרכים ורצונות. ובהתאם במהלך הצילומים הספקנו לריב שבע פעמים, להעלב, להשלים, ושוב להעלב ושוב להשלים. אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני שמחה שהלכנו על זה, ובכלל נזכרת למה יש חגים. מעצורים יפים לחולין שאומרים: עכשיו אנחנו מתחפשים לשטויות, עושים שטויות, הופכים לשטויות. אחר כך, כשהכל יעבור, נגלה שזה בעצם היה הדבר הכי חשוב שעשינו.