טחנות הרוח

ואיזה מסכנים הפרשנים

עוד שבועיים בחירות, ואיזה מסכנים הפרשנים שחגים בין הפלופ של הבחירות המקדימות של קדימה שהיה, ככל הנראה רק הקדמה חיוורת למה שיקרה בבחירות הכלליות.

כולם מצביעים על הצלחתו המובטחת של נתניהו , בה בשעה שהסקרים מורים על כך שכשליש מהציבור עדיין לא החליט למי יצביע. הפרשנים נאלצים לקחת סיכון . האם אחרי הבחירות הם יאכלו את הכובע?

היום, סיפקה מפלגתו של אביגדור ליברמן 'ישראל ביתנו' עוד טריגר לשבשבת ההימורים, כאשר נודע על החקירה של ששה-שבעה מאנשי ליברמן.

לבד מהשאלה המהותית והקשה בדבר עיתוי החקירה, הפגינו הפרשנים אחידות דעים בהתכנסות  תמוהה סביב מדורת השבט, החל מרביב דרוקר בערוץ 10, עבור דרך עמית סגל ואמנון אברמוביץ' בערוץ 2 (שהזכיר לכולנו כי אוהדי ליברמן שונאים את 'כנופיית שלטון החוק') וכלה בירון דקל בערוץ 1: כולם אוחזים בדעה שהדבר יוסיף לליברמן מנדטים. אני הייתי אומרת שגם פה, נבנה קונצנסוס פרשנים שאין לו על מה להסתמך, לבד מהעובדה שכל הפרשנים מציגים חזית אחידה, בדיוק כמו בסיפור של 'רק ביבי'.

אז מה עושים כשאין שום דבר מוצק להגיד על הבחירות? התשובה לשאלה הזו מעמידה בסימן שאלה את האתיקה של כל הערוצים בסוגייה של תעמולת בחירות. כולם בחרו בדרך הקלה: מראים לנו את תשדירי הבחירות, שעוד מעט נראה ממילא (אם נבחר לצפות בהם).
היה בכל זאת משהו מרענן בתשדירים הללו: הדיון הרציני והמנופח בתשדיר המשעשע של גיל קופטש מתנועת 'עלה ירוק' שהסקרים לא מנבאים לה טובות. תשדיר שצולם על קברו של בן גוריון, ושהופק, כפי שהעיד הבדרן (לשעבר?), בחוסר תקציב של המפלגה שהוא מייצג, ואולי בזכות זה, לא היה נטול הומור.

ואלס עם באשיר
אחת הבשורות הכי משמחות שנשמעו במקומותינו באחרונה, היא זו על כניסת הסרט של היוצר הישראלי ארי פולמן 'ואלס עם באשיר' לקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, בטקס האוסקר.

מעניין שהידיעה הזו מתפרסמת ברצף עם ידיעה אחרת, על כך שיוצרי הטלוויזיה עומדים להכריז ביום ראשון על השבתת עבודתם מול הערוצים המסחריים- 2 ו- 10 משום שהאחרונים אינם מוכנים לממן הפקות מקור בהיקף הנדרש על פי חוק.
זה לא סוד שסדרות הריאליטי שהפקתן בדרך כלל זולה יחסית, ושהכנסותיהן מפרסום וממשלוח הודעות אס.אם.אס על ידי הצופים, כובשות את המסך ומדירות את רגליהם של יוצרי יצירות המקור האיכותיות, הנאבקים על קיומם. (ר' רשימה שלי בנושא בטור צד כאן על הספר 'סאגה')
האם היה מגיע הסרט של פולמן למעמד המרגש הזה אילו ביקש פולמן להסתייע, לצורך הפקתו באחד הערוצים המסחריים?
נראה לי שכולנו יודעים את התשובה.
קוראת בפוסט קודם שלי התרעמה על שהעליתי רמיזה על רמת שכרם המופקרת של מגישי החדשות בערוצים המסחריים. זאת, בטענה שזה 'לא ענייני'.
אז זהו, שזה כן ענייני ועניין כולנו: זאת, משום ששכרם בא על חשבון הפקות מקור איכותיות ומשום שהזכיינים מתבכיינים מרה על הכנסותיהם הדלות המאיימות על עתידם, זאת כמנוע לשכנוע הממשלה לקצץ בדמי התמלוגים שלהם ולהתיר את האיחוד בין הערוצים המסחריים- זכיינית ערוץ 2 'רשת' וערוץ 10, ובכך, לממש את המתת החסד של התחרות בענף המדיה האלקטרונית.

במסגרת הפסקת האש, הכיעור של המלחמה (בין אמצעי התקשורת) יוצא החוצה.

אז ככה.
• כל העיתונים, מלבד 'הארץ' מבשרים היום על קיצוצי שכר ופיטורין ב'הארץ'.

• מעריב מאשים את 'הארץ' בניסיון לחיסול ממוקד של העיתון וכורך את האשמותיו בשורת רשימות שפורסמו ב'הארץ' ובעיקר ב'דה מרקר' בדבר קריסה כביכול של מעריב.

• מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן מאשים את 'גלובס' ו'מעריב' כי עשו יד אחת נגד עיתונו.

• יו"ר 'מקאן אריקסון' אילן שילוח מתנבא כי ערוץ 10 ייסגר עד סוף מארס.

• 'רשת' בערוץ 2 וערוץ 10 הכריזו על החלטתם להתאחד.

• אילן שילוח כורך את נבואתו השחורה בטענה כי' גנבו לטלוויזיה את האור בקצה המנהרה'. הנבואה הזו אמורה לשכנע את הממונה על ההגבלים העסקיים לאשר את איחוד רשת ו- 10 ולחסל את התחרות כביכול בענף הטלוויזיה.

• בינתיים, 'ידיעות אחרונות' מנצל את ההזדמנות ויחד עם 'גלובס' 'מעריב' ו'הארץ' מקצץ בשכר ומפטר עיתונאים.

• איגוד השיווק הישראלי בחר במנכ"ל קשת בערוץ 2 אבי ניר כאיש השיווק של השנה, תודות לכך שניר 'הוביל את מהפכת הריאליטי'. איזה יופי.

• בכירי מגישי החדשות בערוץ 2 ובערוץ 10 בישרו אתמול לאומה על מקבלי השכר הגבוה ביותר במשק. 'שכר מהקופה הציבורית', הם הדגישו ולא מיצמצו כשציינו כי מנהל בית חולים מרוויח בממוצע 54,500 ₪ לחודש, שזה פחות ממחצית משכרם הממוצע של מגישי החדשות. טוב, מה זה מגיש חדשות לעומת מנהל בית חולים?

ומה המסקנה מכל זה?

אבי ניר המלך. תמשיכו להאכיל את עם ישראל בתכניות ריאליטי ירודות.

איך נבחרים בכירי העיתונות הכתובה בימים אלה? ע"ע היפה והחנון .

דב אלפון עורך 'הארץ' הצליח להגשים את משאלתו מלפני חצי שנה ולפטר את כתבת הרווחה של העיתון רותי סיני. לפני חצי שנה, נקרתה בדרכו הזדמנות פז לפטר את סיני, כשזו מתחה ביקורת על התנהלות העיתון, בה הובלעה הטענה כי העיתון לאנשים חושבים לא ממש חושב על כל החלכאים והנדכאים ולא נותן במה למכאוביהם ולמאבק על זכויותיהם. אלא שאז התעוררה מהומה ואלפון חזר בו.

אינני מכירה את רותי סיני. כפי שפורסם היא זכתה בפרס סוקולוב על עבודתה. בטוקבקים, אחת כתבה ש'הלוואי שתחליף אותה מישהי יותר צעירה' ואני לא יודעת אם היא התכוונה ברצינות או בצחוק.

אני רק שואלת את עצמי, האם פיטוריה של סיני, מעבר לכך שהם חוסכים לעיתון משכורת שיכולה להתחלף בעוד שכר רעב של שכיר חרב שהעיתון יאתר, אינה קשורה למדיניות הכלכלית הליברלית שמוביל העיתון. האם הדבר אינו קשור לעמדות שהוצגו באחרונה על ידי הפרשן הכלכלי הבכיר של הארץ/דה מרקר נחמיה שטרסלר ועוד שורת כתבים כלכליים בכירים בעיתון, נגד מתן רשת ביטחון לחוסכי קופות הגמל שלדבריו, הרוויחו המון בעבר ולא נורא אם עכשיו יפסידו קצת מהרווחים. דיעה התואמת לחלוטין את זו של נערי האוצר, אלא שהיא רחוקה מלהיות מדויקת כשבודקים את קופות הגמל, למשל אלו של פריזמה שהיא אחת הקופות הכי גדולות במשק, אחת לאחת.
אבל, העיקר שלא יעבדו עליכם, גם לא בעיתון הארץ – דה מרקר, שבהחלט מוביל אג'נדה כלכלית בתפיסת עולמו.
הפיטורין של סיני נלווים לשורת רעשים בכל העיתונים ובהם ב'הארץ', בהם עזיבת כתבת 'גלריה' דנה גילרמן שהודיעה כי אינה יכולה להמשיך ולעבוד בתנאים שנוצרו בעיתון, כתב התחקירים גיא לשם והשמועות עיקשות על עזיבתו הצפויה של רן רזניק כתב הבריאות שהביא לעיתון כמה וכמה סקופים גדולים בתחום.
אם להתייחס לטוקבקים לרגע ברצינות, הרי אלה שנכתבים ככל הנראה על ידי אנשים מתוך המערכת, טוענים שלעורכת גלריה, ליסה פרץ יש יד ורגל בעזיבות עיתונאים את המוסף.
מבט זריז על רשימת המינויים החדשים ב'הארץ' אך בהחלט גם בעיתונים אחרים, מותיר את התחושה שגירסת היפה והחנון חדרה לעיתונים, שהמו"לים שלהם או עורכיהם מבכרים למנות מין 'כוכבים נולדים' ולמה לא אם באותה מכה מקבלים גם בחורה יפה, לעמדות מפתח מכריעות. הם מפקידים בידי צעירים אלה כח רב ואת התוצאות כל אחד יכול לשפוט בעצמו.
אחת הדוגמאות שלא אנקוב בשמו, היא של צעיר שעבר מעיתון נפוץ למשנהו תוך יישום משנת המו"ל כשה'היי לייט' של תפקודו בא לביטוי בהרכבת רשימת מפוטרים שעולים למו"ל כסף. כשסיים בעיתונות, הוא עשה זאת גם בערוצים המסחריים וידע תמיד למנף את עצמו ולהותיר מאחוריו אדמה חרוכה.
עד היום, איש מהם לא יגיד עליו מילה רעה.
אה, אז זה מה שהמו"לים והעורכים בשירותם רוצים?
לא, לא יכול להיות.

אג'נדה תקשורתית והשמאל הישראלי במלחמה
שאפו לשמאל הישראלי

השמאל הישראלי ניכס לעצמו ונישל את כל האחרים ממגוון התכונות ה'יפות' כמו סובלנות, אהבת הבריות, אתיקה ואסתטיקה וכל מה שמייצגים ערכים יהודיים, אבל, אפרופו הביקור של סרקוזי באזורנו היום, כל מה שמייצג הדגל הצרפתי (חופש, שוויון ואחווה)- ובשם כל אלה הוא חובט במרץ (או שמא במר"צ) בכל מי שלא מיישר איתו קו. למשל, בתושבי שדרות.
הנה, כתב אתמול גדעון לוי באתר 'ואללה' , תחת הכותרת "גלי צה"ל" מאמר אופייני משלו, וכשהוא מגיע לדיון בטענה הישראלית בדבר טרור נגד תושבי הדרום, הוא לא מהסס לשים את המלה טרור במרכאות. כך: 'טרור'.
בשבילו, מראות הבתים ההרוסים, ילדי הדרום המבוהלים בכל פעם שהם שומעים טיל מתפוצץ ב'בום' אדיר, ניצולי שואה הנרעדים לשמע אזעקות תכופות, הורים החרדים בכל פעם שבו ילדיהם יוצאים את הבית וממשיכים לחיות כך מזה שנים, כל אלה, אינם קרבנות 'טרור'. זו בסך הכל הכנה לקפצונים של פורים (ושלא תעזו להגיד 'ארור חמאס').

לוי, כעוד מתבטאים אחרים, רואה בעיתונאים הישראלים, אם אינם מספיק מוקיעי צה"ל, מין עדת משת"פים (של ישראל כמובן).

עד לפני יומיים, נתנו אמצעי התקשורת במה לויכוח הנוטה לכאן או לכאן בסוגיית הכניסה הקרקעית לעזה. שאלת הלגיטימציה של התקשורת לגבש ולקדם אג'נדה בנושא המלחמה נותרה פתוחה, לאחר שהדרג הצבאי כבר פתח במהלך שכולנו תפילה שיסתיים בטוב ובעיקר ללא נפגעים נוספים בקרב חיילי צה"ל.

מזה זמן, ידוע שאמצעי התקשורת אינם מסתירים את עמדתם הגלויה בנושאים פוליטיים ומתייצבים בעד או נגד מפלגה או מועמד פוליטי. הביטוי הבוטה והחריף ביותר של השפעת התקשורת בנושאים פוליטיים בעת באחרונה, היה בעת הפריימריס להנהגת 'קדימה', אז התייצבו אמצעי התקשורת, ובמיוחד עיתון 'הארץ' נגד שאול מופז. במידה רבה עקב עמדת התקשורת, הוטו תוצאות הפריימריס לראשות 'קדימה' בצורה שערורייתית, באמצעות סקרים כושלים.

במציאות הנוכחית שבה רווחת המאנטרה כי 'המלחמה מתנהלת בתקשורת' גילינו, במיוחד מאז מוצאי שבת, כי הביטויים העיקריים של התופעה באו דווקא בצורת השתלטות על אתרי אינטרנט חדשותיים כמו זה של 'תיק דבקה' המשופע במידע בטחוני ברמת אמינות כזו או אחרת ולהבדיל, וכפי הנראה רק לזמן קצר, השתלטות צה"ל על הטלוויזיה של החמאס.
עוד בימי המתקפה האווירית, מתוך מודעות לחשיבות של אמצעי התקשורת, חמאס מיהר לשקם את שידוריו ולעלות לאוויר מחדש, בעיקר לנוכח הואקום היחסי שנוצר בשבוע שחלף שבו, התקשורת הבינלאומית שחגגה את חג המולד, לא הגדילה בצורה משמעותית את נוכחותה בזירה הישראלית-עזתית.
המאמץ התקשורתי של החמאס בא לביטוי גם בראיונות לטלוויזיה של ה'אויב הציוני' או בשפה החביבה עליהם, ל'טלוויזיה של הקופים והחזירים'.

ועתה ,לאחר שבאו על סיפוקם הכתבים הצבאיים, כשהפרשנות כי 'הכניסה הקרקעית לעזה היא בלתי נמנעת' מומשה בשטח, נותר רק לקוות כי תמיד נוכל לסמוך על הנהגה בלתי מושפעת, שה'אג'נדה' של התקשורת, אינה מהווה מרכיב בשיקול דעתה.
אחד הפרמטרים המבטיחים, לפחות לעת עתה, הוא ה'ערפול התקשורתי ' שנוקט הצבא מאז תחילת המלחמה. מעבר להפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה, יש בכך, אולי, תקווה למיזעור השפעת התקשורת על תכנון המהלכים הבאים בפעולה ויצקצקו בלשונם המצקצקים והמקשקשים על 'חלון הזדמנויות' בינלאומי כזה או אחר. האם לחלון אנו צריכים, או למדיניות זהירה שתגונן על חיילינו? ואם מדובר בחלון של משא ומתן מדיני, אדרבא.
אישית, הייתי שמחה אילו מיהרו להוציא את חיילי צה"ל מעזה וזאת מתוך דאגה לשלומם.

ואם מותר להגיד משהו לנציגי השמאל, שנציגותם בתקשורת דומיננטית מעל ומעבר לייצוג פרופורציונלי של אוכלוסיית ישראל: הדיכוטומיה הזו של 'שמאל' ו'ימין'- אבד עליה הכלח. ממילא כל קשר בינה לבין החלוקה הקלאסית בין השמאל והימין מצטמצם לקללות בכנסת בין ה'פאשיסט' ל'קומוניסט' .
לא כל הטוב נמצא רק בצד אחד של המפה, ומותר להעז ולרענן את המחשבה ולנסות, במקום להיות 'שמאלן' או 'ימני', להיות הגיוני. לדוגמא, לשם שינוי, לאהוב את עצמנו. אבל לא מוכרחים להיסחף מיד. אפשר להתחיל בתירגול כואב אבל פחות, (אוי, אני מתה על יהודה פוליקר) של 'לא לשנוא'.

לא. אלה לא זיקוקים.

 

במוצאי שבת נשמעו קולות רמים מכיוון בית לחם. אפרופו המלחמה ברצועת עזה, חששתי שהתחילו להפגיז את שכונת גילה. אבל, לא. אלה היו זיקוקין של חג המולד.
היתה בכך יותר מסמליות . מין שיווי משקל אפוקליפטי שבו פלשתינאים חוגגים למול פלשתינאים תחת הפגזה, ישראלים שאננים למול ישראלים תחת הפגזה.

הפוסטים שכתבו חברי אתר 'רשימות' נתנו מכה ישירות לבטן. במצבים כאלה אנשים מתלהמים. ידה של אחת הכותבות לא רעדה כשעשתה שימוש במלה 'נאצים' בהקשר של דמויות ציבוריות מוכרות בישראל. הדבר החליא אותי.

רן אדליסט, ב'תיק תקשורת' שהוקלטה עוד לפני תחילת המבצע (המבצע עם השם הסרקסטי להחריד), אמר בלי לעפעף שתושבי שדרות צריכים לסבול. שהם צריכים להקריב את הקרבן למען עתיד הגדה.
סליחה??
מר אדליסט הנכבד, אתה חי בשדרות? ואם לא, מי שמך לדבר בשמם?

זה מאוד ישראלי להחליט בשביל אחרים מה טוב, מה נכון ולקבוע מה יהיה סופו של המבצע שהחל בשבת. ממילא הכשלון הוא יתום, ואם יקרה חלילה , הוא בודאי לא יאומץ על ידי העיתונות שתזדרז לגלגל עיניים לשמים ולחבוט בכל מי שאפשר.
העיתונות כבר החלה , מטבע הדברים, לעסוק בספקולציות על מעמדו של אהוד ברק בבחירות ועל הזינוק/ קריסה של מפלגת העבודה (בחר בהגדרה המתאימה) בעקבות המבצע שעלול להידרדר למלחמה.
באתר 'הארץ' ביכרו למנות בכותרת שמנה את מספרי ההרוגים ברצועה (בצד רשימות של גדעון לוי ועמירה הס), ועוד מעט העיתונות הידענית כבר תחשוף בפנינו, בשם זכות הציבור לדעת, ובצדקנות אופיינית ומקוממת, סקופים מדהימים: מה הצעדים הבאים של צה"ל במבצע , איפה מרוכזים חיילים המילואים והחיילים הסדירים, ומאיזה ציר בדיוק הם יחדרו לשטחה של עזה.
העיתונות מכה את הנהגת המדינה על ניהול מלחמת לבנון השניה. אולי הגיע הרגע לעשות חשבון נפש, רגע לפני שמפרסמים את ה'סקופ' ורצים לבשר לחבר'ה ש'אני הייתי ראשון'?

תשמעו בדיחה (גרועה): מלחמת חורמה נגד פיטורי עיתונאים ב'ידיעות אחרונות'
ומי ינהל את המלחמה? ועד העיתונאים .

הידיעה שפורסמה באתר 'אייס'   http://www.ice.co.il/article.asp?catId=2&pgId=127495

ולפיה יפוטרו כארבעים עיתונאים מ'ידיעות אחרונות' ולאשה'- מחציתם עובדי ההסכם הקיבוצי מלמדת על השיטתיות שבה עובדת הנהלת 'ידיעות' במחיקת כל זכר להתאגדות עובדים בעיתון.
מהלך פיטורין זה יותיר, כפי שרצתה ההנהלה, מתי מעט של עובדים בעיתון המאוגדים במין מראית עין של ועד.
ועד העיתונאים המסמורטט,  שיתף פעולה בעבר עם ההנהלה, והוא לא מתבייש להצהיר כי 'ינהל מלחמת חורמה' נגד הפיטורין. מעניין למה הם קוראים מלחמת חורמה. לישיבות עם ההנהלה שבה ירכיבו בצוותא את רשימות המפוטרים? להרמת טלפונים אישיים למפוטרים ולהפעלת לחצים עליהם כי ירוצו ליעקב כפיר, המשנה למנכ"ל העיתון, כדי לסכם את תנאי קבורתם?
כי ב'ידיעות' אוהבים שהכל מתנהל בשקט. תמשיכו לשמוע על התאגדות עיתונאים ב'הארץ' ועל התנכלות לעיתונאים ב'מעריב' ועל סגירת עיתון 'הצופה' אחרי 71 שנות קיומו, תוך פיטורין של אחד-עשר מכתביו.

 אבל ב'ידיעות'? חלילה וחס. הכל יתנהל בשקט, מאחורי הקלעים . ידיעות שיזדנבו בטעות לאתרי האינטרנט ייעלמו גם הן מהרשת בזמן שיא. טוב, מי רוצה להסתכסך עם ברוני התקשורת?

והבדיחה היא עלי, או על אבטלה ומכות אחרות. 
 And the joke was ( is) on me

מוזר ותמוה בעיני כיצד מפספסים כל עיתונאי הכלכלה, אלה המסקרים נושאי רווחה ומזוהים עם תפיסת עולם סוציאליסטית, את הנתון המופרך שמתפרסם, מדי חודש בחודשו על ידי המוסד לביטוח לאומי: נתוני האבטלה.
הם עוטים ארשת נוגה כשהם מדווחים לנו, כפי שדיווחו אתמול, על עלייה בנתוני האבטלה, ומנגד, מבשרים לאומה בהנאה על שינוי לטובה שלא היה בתמונת המצב. 

מעולם לא נתקלתי בניסיון שלהם לחצות את הנתון היבש המוגש להם על טס כסף ולבחון מה קורה ב-א-מ-ת בנושא האבטלה. העבודה העיתונאית בתחום הזה קצת מזכירה לי את ה'סקופים' שכל כולם פרי עבודה של הצלמים הפלשתינאים של 'בצלם'. צילומים, שרק לאחר הקרנתם ברבים ורק לאחר שעוררו את השערורייה הרצוייה, מתבררים פרטיהם לאמיתם.

אבל, מה אני מדברת. נושא האבטלה הרבה פחות סקסי.

נתוני האבטלה של המוסד לביטוח לאומי נשענים על התייצבות של אנשים בלשכות התעסוקה, במטרה לחפש עבודה ובעיקר, על מנת לקבל מענק אבטלה, אלא שתקופת קבלת מענק אבטלה מוגבלת עד שבעה חודשים.
מה עושה אדם שלא הציעו לו עבודה במהלך שבעה חודשים ושמיצה את כל זכויותיו בגין אבטלה? נכון, נשאר בבית ובמקרה הטוב, מנסה לחפש עבודה בכוחות עצמו, או, כמוני, כותב פרילאנס לפה ולשם.

להערכתי, לקבוצה הזו מצטרפים עוד אלפי אנשים ויותר שבמהלך השנים האחרונות הגיעו ללשכות העבודה מלאי תקווה ועזוז, עד לרגע שבו אמר להם פקיד ההשמה כי במקצועם, ובודאי בגילם, אין מה להציע להם. שלא יטריחו את עצמם להתייצב בלשכה. פעם בחודש, לעבור ליד המכונה האלקטרונית ולהעביר את האצבע. מספיק.
אלפי האנשים האלה, ולהערכתי למעלה מזה, מפסיקים להתייצב בלשכה, אבל הם מובטלים.
מי סופר אותם?
לפני מספר חודשים ערך גלובס סקר גולשים. הסקר העלה כי בכירים שמחפשים עבודה, מוטב שיפנו לחברים ולבעלי קשרים. כך סברו כמעט 80% ממשתתפי הסקר. 16% חשבו שכדאי לפנות לחברות השמה לבכירים ועוד 4% מצאו כי הפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לסוכן או למנהל קריירה. לשכת התעסוקה היא 'אאוט' לגמרי לגבי שכבת מועסקים/מובטלים זו, שכאמור, מגיעה ללשכה רק כדי לחצות את הגשר ולקבל דמי אבטלה. אז הם נרשמים חצי שנה בלשכה. אחר כך, לדידה של מדינת ישראל, הם מתאיידים וחסל.
לכן, הפרסומים אתמול על עלייה בנתוני האבטלה מדאיגים במיוחד. הם מלמדים שעוד אנשים רבים הצטרפו למעגל לאחרונה.
התחזית שמא יעלו נתוני האבטלה ל- 8% בשנת 2009, מצחיקה. המספר הזה עבר מזמן את ה- 8%. אבל, מה זה איכפת ל'מדינת ישראל' שבה, פקידי האוצר שוקלים נתוני אבטלה במונחים של כסף- ובוחנים כמה הם עולים למדינה, המובטלים המעיקים האלה?
ניסיתי, במסגרת תחקיר, לברר נתונים בנושא. לא הופתעתי לגלות שהאנשים האלה 'אינם ברשומות'. איש אינו עוקב אחריהם (אלא אם רוצים לגבות מהם דמי ביטוח לאומי או מס הכנסה) . פקידה בשרות התעסוקה ששוחחתי עימה סיפרה שהמצב הרבה יותר חמור מהתיאור שהבאתי כאן. 'אין לנו מה להציע לאנשים שמתקרבים לגיל חמישים. המון אנשים יושבים בבית. הנתונים שמתפרסמים הם בפירוש רק קצה הקרחון" היא סיפרה.
ולמה הבדיחה היא עלי ? טוב, אני בטוחה שרבים יצטרפו אלי.

וכמה מסכנים הזכיינים

השמועות הרוחשות באחרונה בדבר מיזוגים בתקשורת, בין 'רשת' של ערוץ 2 לבין ערוץ 10, או בין שתי זכייניות ערוץ 2 'רשת' ו'קשת' בגלל ש "אוי- יוי-יוי, אנחנו מפסידים כסף" , מאוששות, אחת ולתמיד, את המבנה המונופוליסטי של התקשורת הישראלית, שמלכתחילה לא הצליחה להתעלות לרמה של תחרות חופשית.

 התחרות, שהיתה הטריגר להקמת ערוץ 2 וערוץ 10, כדי שיאתגרו את ערוץ 1, הוכיחה את עצמה עד היום בעיקר כמסחטת כסף שמזלזלת בצופים, תוקעת להם מול הפרצוף פרסומות מידי שתי דקות בווליום מוגבר וצעקני ומגישה להם על מגש את נוסחת הקסם האינטליגנטית לשאלת השאלות: 'מי יזכה במיליון?'.

המגעים האחרונים למיזוג מלמדים עתה, יותר מבעבר, כי השאיפה לייצר תחרות מתרסקת אל מול פני המציאות שבה מנסים הזכיינים למסד מחדש את המונופול התקשורתי שיכתיב לצופים ולמפרסמים את כללי המשחק. בשילוש מנצח עם חברות הסלולר ובחלוקה של עוגת האס.אם.אסים, נראה שהמשבר הכלכלי יפסח עליהם, אבל באיזה מחיר.
המניפולציות שעושים הזכיינים על עיתונאי הברנז'ה ב'הדלפות' מהמגעים החשאיים שלהם, מיועדות להתסיס את השוק ולעורר חמלה ואמפתיה. כאשר מכיוון הממונה על ההגבלים העסקיים נשמע קול דממה דקה, המהלך מצליח עוד יותר.

כך, מדשנים ומכשירים את הקרקע ותוקעים עוד נדבך בתהליך בניית המפלצת . קדם לכך, לפני מספר שנים ה'מכרז' שבו, באופן צפוי לחלוטין , נפלטה ממפת התקשורת האלקטרונית הזכיינית ה'ירושלמית' האיכותית ביותר, 'טלעד' שניסתה לתת בראש, ולצאת עם הפקות מקור מבלי להתבייש במילה 'איכות'. לא ברור עד היום באילו פרמטרים הפסידה טלעד במכרז שבו זכו מתחרותיה קשת ורשת, אבל הפרסומים בדבר הלחצים שהפעילו ראשי הזכייניות שצלחו את המכרז, אינם מותירים מקום לספקות רבים.

ההשפעה המכרעת של המסך הקטן על חיינו לא מתירה לנו להישאר אדישים למה שקורה שם. הטלוויזיה המסחרית ניסחה מחדש את המבנה החברתי שלנו והציבה בראשו את ה'סלב'ס' שלעתים מתקשים לנסח משפט כהלכה. אם אלה הם מושא הסגידה של בני הנוער שלנו, מבחני המיצ"ב הם רק מסמר אחד בארון של התרבות שלנו. במקום מדינה של 'הכל דיבורים', שגם זה לא מי יודע מה, אנו הופכים למדינה של 'הכל הימורים' העיקר שאין קזינו במצפה רמון, או באילת.