סיפור קטן על ספק היסטורי שהתעורר ועל פתרונו. 

נקודת הפתיחה היא כזו: במשך מספר לא מבוטל של שנים אני עוסק בהרצל ובהגותו, לומד ומלמד את הנושאים האלה. לאורך השנים, היה לי ברור שכשהרצל מתאר ברומן "תל־אביב" (אלטנוילנד) את בית המקדש שיוקם בירושלים על ידי "החברה החדשה", מדובר בבית מקדש שלא יעמוד במקום המקדש המקורי, וזאת בגלל שבהר הבית עדיין יעמדו מסגדי ההר. לפני כמה ימים הכנתי רשומה שעוסקת גם בהרצל, ופתאום התעורר בי ספק בעניין. האם כל השנים האלה הבנתי את הרצל לא נכון? האם ייתכן שבית המקדש שתיאר כן הוקם על הר הבית?

הר הבית וירושלים במבט מהר הזיתים. צילום:  Creative Commons Attribution 2.0 Generic .João Dias.

להמשיך לקרוא ←

אחד הנושאים שעמד ועומד בשבועות האחרונים על סדר היום ונמצא במחלוקת, לפחות לכאורה, הוא שאלת הנוכחות של צה"ל בציר פילדלפי, כחלק מהאתגר של חסימת אפשרות ההתעצמות של חמאס בעתיד. מה המשמעות האמיתית של שליטת ישראל בציר, והאם אכן פעלה מתחתיו רשת מנהרות הברחה עניפה של החמאס?

לפני שבועיים פנחס ענברי כתב טור מעניין מאוד לגבי שאלת הנוכחות של ישראל במעבר רפיח וההשפעה שלה עתיד הרצועה. לפי ענברי להמשיך לקרוא ←

בפעם הקודמת שכתבתי על המלחמה, בתחילת יולי כתבתי כמה מחשבות על דרך ניהול המלחמה של צה"ל, הצעתי את האפשרות

"שאופן ניהול המלחמה משרת את המטרה המדינית הלא-מוצהרת של הממשלה, במידה וזו סימנה את אופן סיום המלחמה הרצוי בסיטואציה של שרידת שלטון החמאס, גם אם מוחלש, ברצועת עזה."

וטעיתי בהערכה שייתכן שהצדדים יגיעו להסכמה על שלב א' של עסקת החזרת חטופים, למרות אי־הסכמה על המשך התהליך. מאז התברר להמשיך לקרוא ←

במסגרת הספר 'מחדשים את החוזה' – אסופת מאמרים להעמקת השיח במשנתו של בינימין זאב הרצל, שיצא לרגל 120 שנים לפטירתו, נכלל מאמר של אמילי עמרוסי, שקורא "תחזירו לנו את הרצל". למעשה, יותר משהמאמר מבקש "להחזיר את הרצל", הוא מבקש לנכס אותו למה שהוא לא.  עמרוסי נורא היתה רוצה לראות את הרצל כמתנחל־ציוני-דתי־חניך־גוש־אמונים, ועושה מאמץ גדול כדי לצייר אותו כמי שיכל היה להיות כזה, גם אם לא היה. בדרך לשם, היא עושה כמה מהלכים של גניבת דעת בוטה למדי, שאני מכנה אותם "גניבת דעת עצמונית", כי הם מכוונים בעיקר כלפי המגזר שלה. 

להמשיך לקרוא ←

בתקופה האחרונה אני מצלם הרבה פחות ממה שהייתי רוצה, אז רשומות הצילומים מתרחקות זו מזו. האחרונה פורסמה בפברואר, והנוכחית מביאה את המיטב מאז.

א. אפריל, טיול בפסח לגלבוע:

להמשיך לקרוא ←

סיימתי לאחרונה לקרוא את ספור עב-הכרס של פרופ' (אמריטוס) משה שמש, "מהנכּסה לעֻבּוּר, על הסכסוך הערבי-ישראלי והתנועה הלאומית הפלסטינית בין 1967 ל-1974. רק כשהתחלתי, גיליתי שמדובר בחלק שלישי של טרילוגיה, שחלקיה הראשונים עוסקים בתקופות מוקדמות יותר. כמה רשמים, נקודות מעניינות, וקצת ביקורת. אולי בעצם יותר מקצת.

להמשיך לקרוא ←

המשך של הרעיון שהתחיל כאן. סיכום הקריאה בספרים בחודש אוגוסט. כתוב בתמצית בין היתר כי לגבי שניים מהספרים אני מתכנן עוד להקדיש רשומות מפורטות יותר:

א. מהנכּסה לעֻבּוּר, משה שמש – ספר היסטוריה עב־כרס אבל קריא יחסית, על הפוליטיקה של הצד הערבי בסכסוך, בשנים 1967 ועד 1974. מבט מעניין אל הפוליטיקה המדינית של מדינות ערב והארגונים הפלסטינים בתקופה הזו, עם כי לא נקי להתרשמותי מהטיה פוליטית. התחלתי לעבוד על רשומת ביקורת מורחבת שתוקדש לספר, ואני מקווה להצליח להשלים ולפרסם אותה בקרוב.

ב. מחדשים את החוזה – אסופת מאמרים להעמקת השיח במשנתו של בינימין זאב הרצל, לרגל 120 שנים לפטירתו. במסגרת האסופה גם מאמר אחד שלי. לגבי האחרים, יש לא מעט קלישאות, כמה מאמרים מעניינים (ממליץ למשל על המאמרים של אדם רז ושל תומר פרסיקו), כמה מאמרים שהקשר שלהם לנושא די קלוש, וגם מאמר אחד של אמילי אמרוסי שאני מתכוון לכתוב עליו רשומה.

ג. התחלתי ועוד לא סיימתי: הברית הישראלית, יואב שורק.  בספר שני חלקים, הראשון משרטט נראטיב היסטורי של "היהדות"/עם ישראל, שאני חושב שמגבלות הנראטיב הוא בקווים כלליים נכון, עם כי סובל לטעמי מנסיון לחזק מוטיב של הרמוניה על חשבון קונפליקטואליות, וגם ממקומות של רוח אפולוגטית לטובת שירות הנראטיב. החלק השני, שאותו טרם קראתי, עוסק בפונטציאל ובכלי ההתחדשות של היהדות.

אם אני מזהה נכון את התהליכים בשטח, למשבר הריקנות של החינוך הממלכתי הולך ומתווסף בהדרגה משבר עתידי חדש, של אי התאמה הולך ומתהווה בין אוכלוסיית ההורים והתלמידים לבין אוכלוסיית המורות, שיותר ויותר מגיעה ממערכת חינוך אחרת. זאת כמובן לצד עצם הקיום של זרמי חינוך נפרדים (ופוליטיים) שבעצמם מהווים להבנתי את מקור העומק למשבר החברתי שאליו שוקעת החברה הישראלית.

בינואר 1962, בפגישה עם ישראל גלילי וראש הממשלה בן גוריון, אמר יגאל אלון, אז שר העבודה [ההדגשות שלי. התצפיתן]:

"חינוך לעבודה איננו קיים בארץ, איננו קיים בשום בית ספר, אולי פרט לבית ספר אחד – בתי הספר של הפועל המזרחי. […] [החינוך הכללי] הוא כללי, נשאר כללי כמו בתקופת הציונים הכללים, אולי מליצות חלוציות נוספו שם. […]

[סוד כוחם של המפד"ל] לא רק האמונה שלהם באידיאולוגיה הדתית […] בעיקר ארגון ההורים סביב בתי הספר שלהם. ובית הספר הדתי הממלכתי הוא בית ספר דתי, הוא לא ממלכתי, הכסף הוא ממלכתי אבל זהו בית ספר מפלגתי פר-אקסלנס. […]

אני אומר לך בן־גוריון, הקונצפציה שלך על חינוך ממלכתי אחיד זו מוסכמה שצריך להשתחרר ממנה. היא לא מציאותית, היא לא התגשמה. אתה, באומץ הרוחני האופייני לך, הקרבת דבר גדול – את זרם העבודה שהיית בין מקימיו, אבל לא השגת חינוך אחיד. […]

[מובא אצל אודי מנור, יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 153-152]

לפני כשנה וחצי כתבתי כך [מובא עם עדכון נוסח קל]:

הבעיה היסודית שעד כה לא התמודדנו איתה היא שמערכות החינוך בישראל, מלבד החינוך הממלכתי, הן פוליטיות מאוד. החינוך הממלכתי התרכז ב"הכשרה מקצועית" ובתוכן ערכי דל ושטחי. כיום, בגלל התפישה השגויה ש"ממלכתי" = א-פוליטי" החינוך הממלכתי ברובו פשוט לא מחנך באמת (כלומר, מחנך לואקום רעיוני, שכמובן מתמלא ממקורות אחרים) ולא מכשיר את תלמידיו להיות אזרחים בחברה דמוקרטית‏־פרלמנטרית־מודרנית. תראו איזו חרדה קיימת בו מכל נגיעה מצד המורים חס וחלילה בנקודה "פוליטית". זה כמובן לצד חינוך לבורות, שטחיוּת ועצלוּת, שהוא בפני עצמו חינוך נוגד דמוקרטיה ומודרנה.

אל משבר החינוך הממלכתי הולך ומתווסף כיום גורם תורם נוסף, שהשפעתו הבעייתית לעתיד עוד תורגש בשנים הבאות, והוא גורם מעמדי-זהותי. להמשיך לקרוא ←

עברו תשעה חודשים מאז הרשומה הקודמת בסדרה, שחשבתי שתהיה האחרונה. אבל איזה שבוע  עלתה לי תובנה שעזרה לי להמשיג לעצמי את מצב הרוח שלי בתקופה הזו. 

להמשיך לקרוא ←

בחודש יוני 2023 פרסמתי כאן תגובה חלקית וראשונית לתיאוריית הקונספירציה שפרסם ומקדם מאז ד"ר דניאל דה מלאך, לפיה מסקנות ועדות החקירה שעסקו בפרשת ילדי תימן התבססו על מסמכים שזוייפו בזדון בהיקף נרחב על מנת להסתיר את מה שקרה באמת. מאז עבר הרבה זמן ועברו הרבה דברים, וגם התפרסמה תגובה מפורטת, ישירה וטובה בהרבה משלי, מצד הבלוגר א.א. קונספירציות. דה מלאך, כהרגלו, דחה את הביקורת בקש מבלי להשיב לעניין, וממשיך לקדם את תיאוריית הקונספירציה שלו. אתמול (11.8.24) הוא פרסם פוסט חדש בעניין, וכהרגלו, תוך קפיצה זריזה למסקנות לא מחוייבות מתוך הדברים, על בסיס מידע חלקי ותוך הצגה חלקית מאוד של המידע שמתבקש להציג.

אז מה הפעם? לדה מלאך יש טענה שבדפי המפקד היומי מבית החולים של "הדסה" שפעל במחנה ראש העין הם בוצעו זיופים, כי שמות של ילדים שנרשמו שיצאו מהמחלקה נמחקו בקו ונרשמו מחדש כמי שנפטרו. והנה עכשיו, הוא כותב:

"בינתיים נתקלתי היום בהוכחה לכאורה שלפחות במקרה אחד מאלה שבחנתי, בשנת 1967 עדיין הראה הרישום בספר הקבלה של בית החולים שילדה שהוועדה קבעה שנפטרה בבית החולים יצאה ממנו באותו יום בלי שום אזכור למחיקה ותיקון. השינוי ברישום התרחש אם כן באיחור של 17 שנים לפחות."

להמשיך לקרוא ←