הדרך לשינוי והשותפים לשינוי: בין אמנציפציה לאוטואמנציפציה

אחת הדילמות שנתקלים בהן ביוזמות של שינוי חברתי-פוליטי, היא שאלת שיתוף הפעולה עם קבוצות "אחרות" או מגזרים. לדוגמא, מהזוית של שמאל־ציוני, כיצד יוצרים שיתוף פעולה אפקטיבי עם חרדים ועם ערבים. כשניגשים לפעולה, השאלה הזו מיתרגמת גם לשאלה המעשית, עם מי בחברות האלה משתפים פעולה. ברשומה הזו אני מבקש להבחין בין שלושה גורמים שונים מבין הקבוצות האלה, ושלושה יחסים שונים כלפי שינוי בהן: ההנהגה הקיימת, האמנציפטורים, והאוטואמנציפטורים.  

שער החוברת "אוטואמנציפציה!" שחיבר יהודה לייב פינסקר

להמשיך לקרוא ←

מול האויב מבית אני מרגיש חזק יותר

פרופ' דני אורבך פרסם בבלוג שלו, "הינשוף", רשומה מעניינת שמציעה הסבר לתופעה שאנשים שמגלים פשרנות אל מול אוייבים חיצוניים הופכים לנחרצים ונחושים מאוד כשמדובר במאבקים פנימיים.

כתבתי רשומת תגובה שכללה שתי הערות והצעה להסבר חלופי (או משלים) לתופעה הזו, ודני פרסם אותה כרשומת אורח אצלו. אתם יכולים לקרוא אותה גם כאן.

 

בטור קודם של הינשוף, דני עסק בתופעה שבה ישראלים מגלים אופטימיות, מילטנטיות ונחישות במאבקים מול יריבים מבית, אל מול נרפות ופסימיות מול אויבים מחוץ. לדבריו, הימין הפרטיקולריסטי מכוון את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני, בעוד שהשמאל האוניברסליסטי מכוון את השנאה שלו ל"אחר" מבפנים. בסיטואציה הנוכחית השמאל הישראלי חווה משבר בעקבות הניכור שהפגינו שותפיו לכאורה בשמאל העולמי, אבל אצל רבים הדרך להתמודד עם הניכור היא לחזור לאט לאט לדפוסים של האוניברסליזם והמאבק באויב מבפנים.

לאבחנה הזו אני רוצה להוסיף שתי הסתייגויות, והצעה פרשנית נוספת. להמשיך לקרוא ←

בעין העדשה: גלישת עננים

באחד מימי תחילת החודש פתחתי את החלון הגדול למרפסת החדשה, וראיתי תופעה שהכרתי ממקום אחר, אבל לא ידעתי שמתקיימת גם אצלנו: גלישת עננים.

להמשיך לקרוא ←

יסודות לתפישת ביטחון – פרק י': סיכום – כלים שלובים

פרק אחרון בסדרה, ובו מעט אזכור לדברים שבהם לא התמקדתי.

לאורך הסדרה הזו, בחרתי להתמקד בהיבטים הבטחוניים הישירים: הצורך שהציבור יעסוק בנושא; הבנת האיום עלינו, מקורותיו ודרכיו; דרכי התגובה האפשרויות והרצויות לאיום כזה; כיצד הן משפיעות על קו הגבול הרצוי לנו, וכיצד קו הגבול משפיע על דרכי התגובה; התנאים ליצירת מצב של שלום, והצורך לחתור לשלום.

אבל אצל אלון נכללים בספר שכותרת המשנה שלו "ישראל וערב בין מלחמה לשלום" לא רק ההיבטים הישירים, אלא גם היבטים נוספים להמשיך לקרוא ←

האדם הכלכלי, האדם הצרכן והאדם החברתי

אחד המרכיבים המרכזיים של מודל השוק החופשי הוא "האדם הכלכלי" (Homo economicus ; הומו אקונומיקוס) – ההנחה שהאדם פועל באופן רציונלי מתוך מניע כלכלי של חתירה למקסם את התועלת האישית שלו. התועלת האישית הזו נמדדת לרוב במונחים כספיים (בין היתר בגלל שאלה הכי קלים למדידה), וההנחה היא שהאדם פועל כמו סוחר ממולח, שיודע לזהות כל הזדמנות כלכלית (ואין לו בעיה של גישה למידע – עוד כשל של המודל).

דמות האדם הזו היא מן הסתם פנטזיה, מכיוון שבני האדם אולי שואפים – באופן רחב מאוד ומגוון מאוד – למקסם את התועלת עבורם, אבל זו לא דווקא התועלת הכספית. גם אם הם היו שואפים למקסם את התועלת הכספית, בהינתן פערי מידע, עלויות השוואה, התנהלות לא רציונלית והיותם נתונים להטעיות והטיות מכוונות – הם לא ממש טובים בכך. כמובן שאפשר לתרץ זאת באמצעות טיעון טאוטולוגי שמניח את המבוקש: האדם בוחר לא להתאמץ לגשר על פערי המידע כי התועלת שלו מהויתור גדולה יותר מהמחיר וכו', אבל עם הנחת המבוקש לא מתקדמים רחוק.

בשנים האחרונות נתקלתי בגרסה משודרגת של תפישת "האדם הכלכלי", גרסה שבהיעדר מונח מקובל, אקרא לה "צרכנתנות", ובמרכזה דמות "האדם הצרכן". כמיטב המסורת של הצדקות הקפיטליזם המתעלמות מיחסי־הכוח, לפי גרסה זו כל המציאות הכלכלית מוכתבת לפי רצונו של הוד מעלתו הצרכן. באמצעות הביקוש שלו הוא מכתיב את טעמו, וקובע מי מהחברות הפועלות בשוק תצליח ומי תכשל. בעלי ההון היצרני הם בכלל עבדיו של טעמו הצרכני של "האדם הצרכן" שלנו, ומשרתים בהצלחה גדולה או קטנה את גחמותיו הצרכניות.

בכל מקרה, אני הייתי רוצה לשים את האצבע על דמות אדם שלפי התרשמותי היא נפוצה הרבה יותר מהאדם הכלכלי או מהאדם הצרכן – והיא האדם הרוצה לעשות טוב. להמשיך לקרוא ←

יסודות לתפישת ביטחון – פרק ט' – אסטרטגיה של שלום

הפרק הקודם בסדרה עסק בחשיבותם של הסדרי ביטחון יעילים כבסיס למצב של שלום, שמתבטא בסופו של דבר, או אולי לפני סופו, גם בהסכם של שלום. וכאן, בפרק האחרון לפני הסיכום, נפנה את תשומת ליבנו לכך שתפישת הביטחון של אלון אינה מוגבלת למימד צבאי, בין היתר מכיוון שהיא מכוונת למצב של שלום כיעד. ולא מדובר רק בדימוי אוטופי לאחרית הימים, אלא כאפשרות מדינית ממשית שצריך לחתור אליה באופן מעשי.

כך כתב אלון ב"מסך של חול", במקום בו מופיע הדימוי שממנו נלקח שם הספר [עמ' 361. ההדגשה, כאן ובהמשך, שלי]:

"על ישראל לראות בעמי ערב לא רק את האויב של היום, אלא בעיקר את בעל הברית של מחר. פירושו של דבר, כי על ישראל להתרומם ולהשקיף מבעד למסך החול המדברי הסמיך, שמנסים שליטי ערב להציב ולעבות בין עמיהם ובינינו, ולראות את הפתרון הסופי של הבעיה בדמות השלום ושיתוף הפעולה"

לפי אלון, הסכסוך בין הערבים לציונות אינו "קיר ברזל" – וניתן לשער שאלון הגיב במכוון לדימוי הפופלרי הזה שטבע ז'בוטינסקי – אלא "מסך של חול", שמציבים שליטי ערב בין עמיהם לבינינו. וכך הוא ממשיך להמשיך לקרוא ←

בעין העדשה – גשם באוניברסיטת חיפה

הוזמנתי בשבוע שעבר להעביר שיעור באוניברסיטת חיפה. כמו כל הימים האחרונים, היה סגרירי וגשום.

א. מבט צפונה מהגשר החדש של תחנת הרכבלית

להמשיך לקרוא ←