עוד תרגום מהיר מתוך ספר השעות (Das Stunden-Buch) של רילקה. גם לשיר הזה יש כמה תרגומים בעברית, אבל הם טיפה מגונדרים מדי. שורה כמו und geht hinaus und geht und geht und geht, למשל, מתורגמת ככה: "ועוזב את ביתו והולך בלי עֲצֹר ובלא חֲנִיָּה" (דב סמט) או ככה: "יוצא מהבית ומתחיל ללכת" (איתן מילר, עם רפרנס לעמיר גלבע). מוזר בעיני, כי אין שום בעיה להיצמד כאן למקור. ולא שהיצמדות למקור זה איזשהו ערך מי יודע כמה: בלי לחשוב יותר מדי גיירתי את השיר (וסיבכתי אותו עוד יותר) – הילדים אומרים קדיש לאב שהלך והלך והלך לכנסייה.
אני חושב על הפתעות. ההפתעה נעוצה בפער בין הציפייה לתוצאה. האם אדם יכול להפתיע את עצמו? כן, אני מניח. אם הוא ציפה מעצמו להתנהגות אחת וקרתה התנהגות אחרת, אז הנה, הפתעה. ההפתעות האלה הן רוב הזמן הפתעות לרעה. יש אנשים שעבורם כל הפתעה היא לרעה. זו טענה מפתיעה? האם סימפוניית ההפתעה של היידן מפתיעה? אולי. אם שומעים אותה בפעם הראשונה, בלי לדעת מה שומעים, כלומר בלי לדעת שהכותרת של הסימפוניה היא "הפתעה". כי אז הציפייה שלנו היא "הפתעה", וכשבאה ההפתעה אנחנו יותר מרוצים מאשר מופתעים. ההפתעה בסימפוניית ההפתעה מרגיעה אותנו במקום לערער אותנו, אנחנו יודעים שהכל בסדר, שהכל פועל כמו שצריך, שהתווים נכונים, שמנגנים אותם היטב, שאנחנו, בקהל, מגיבים היטב להפתעה. קופצים ב"בום". בואו ננסה לחשוב מה יקרה אם אנחנו מוזמנים הערב לקונצרט. מנגנים את סימפוניית ההפתעה של היידן. אנחנו שמחים לקראתה. אנחנו מתיישבים בהיכל התרבות והתזמורת מתחילה לנגן, והנה כבר מגיע הפרק השני ואנחנו נדרכים בפיאניסימו, והנה היא תבוא עכשיו, ההפתעה, אבל היא לא באה. הפיאניסימו הופך לפיאניסיסימו ואז המוזיקה פשוט נעלמת, והנגנים יושבים רפויים בכסאות שלהם עם הזנבות פינגווין שלהם ומביטים עלינו עייפים ותמהים, והמנצח הקשיש מסתובב לקהל, והוא נראה כבר חצי מת, והוא גוסס וזועף והוא כאילו מסנן לנו "קיבלתם את ההפתעה המחורבנת שלכם כבר?", ואיש לא מוחא כף, והסדרנים לא פותחים את דלתות היציאה, ואנחנו נותרים לנו ככה בכיסאות האלה של היכל התרבות חסרי אונים, חסרי ישע, כמו טמבלים, מבולבלים והמומים, וגם מבוישים.
פגשתי בשיר "אוֹזִימַנְדִיאָס" של פרסי שלי (1818) די במקרה וישר רצתי לבדוק אם יש תרגום לעברית. יותר מלשקוע בשיר, לקרוא אותו בקול, לדבר עליו, רציתי בעיקר לתרגם אותו, להעמיד לו צאצא עברי, ואם אפשר, להתחרות בתרגום קיים. אני נורא תחרותי לאחרונה, זה נורא. לא יודע מה קורה איתי [אגב, השיר עצמו נולד מתחרות בין שלי לבין חברו הוראס סמית. שניהם כתבו סונטות על אותו נושא. אולי התחרות מקודדת בדנא של השיר].
השיר כבר תורגם לעברית, בידי ראובן צור, חתן פרס ישראל אלמוני למדי. צור שמר טוב-טוב על המשקל והחרוז, אבל יצא לו תרגום מסורבל מאוד, חסר חן באופן קיצוני. מבלי להיכנס כאן לוויכוחים נדושים על 'איך צריך לתרגם שירה לעברית', אומר רק שלהבנתי העברית פחות נזקקת לסד הזה של חרוז ומשקל, לפחות ביחס לאנגלית. המקרא עשיר בצורות שיריות באופן בלתי רגיל אבל אין בו חריזה (ואם יש, היא מקרית או נקודתית). הרבה קולמוסים נשברו בנסיון לאתר עקרונות פרוזודיים בשירה המקראית – את הקולמוסים שברו בעיקר חוקרים מערביים-פרוטסטנטיים שהיו משוכנעים שהשירה העברית יצוקה בדפוסים של גתה ושקספיר – אבל הכול היה עמל ויגע לשווא. אין לשירה המקראית משקלים סדורים. העיקרון המארגן היחיד בשירת המקרא הוא מה שמכונה "תקבולת הצלעות". אבל גם מעיקרון זה סוטה השירה המקראית, למשל בשיר השירים.
תרגמתי את אוֹזִימַנְדִיאָס בלי לחשוב יותר מדי, תרגיל קטן בהעברה מלשון ללשון. הוויתור על חרוז ומשקל היה מובן מאליו, אינטואטיבי.
אני אוהב את אוֹזִימַנְדִיאָס, אבל לא מאוד. ההתרגשות הרומנטית מחורבות, התרגשות שאין לה קץ, לא מי יודע כמה עושה לי את זה. שלי כתב את השיר בעקבות גילוי פסל רעמסס השני (אוֹזִימַנְדִיאָס הוא שמו היווני) במצרים. הפסל שבור, והטורסו אבד, אך כל זה רק העצים את אפקט השתיקה הרועמת שלו. (לפני שנה התאהבתי – וקניתי לעצמי – מסכת טרקוטה הלניסטית-ארץ ישראלית עתיקה של דמות אישה, גם היא מעט שבורה: השליש התחתון של הפנים חסר, וגם מעט מצד הראש. החלפן-ארכיאולוג כְּבד המבטא שמכר לי אותה אמר: "היא הייתה פחות יפה אילו הייתה שלמה, לא?". הסכמתי איתו).
בכל אופן, האגדה הויקיפדית מספרת ששלי כתב את השיר, סונֶטה למעשה, עוד לפני שראה את הפסל, אם בכלל ראה אותו. ובאמת השיר כתוב כמו דיווח מיד שנייה: המשורר רק מעלה על הכתב את דברי הטייל שראה במו עיניו את הפסל. מן ידיעה חדשותית מסוגננת. מוזר שבדיעבד נעשה השיר ליצירה הידועה ביותר של שלי.
קספר דויד פרידריך, החולם בחורבות המנזר באויבין (1835)
והנה המקור:
I met a traveller from an antique land
Who said: Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. Near them, on the sand,
Half sunk, a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed:
And on the pedestal these words appear:
"My name is Ozymandias, king of kings:
Look on my works, ye Mighty, and despair!"
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.
הנה מוגש בזאת לקוראים העבריים הסקרנים תרגום ראשון, ככל שידיעתי מגעת, מתוך המחזה הסנסציוני והמופלא של ג'ון פורד (1586 – ~1639) Tis Pity she's a Whore, שקבעתי לו את השם הזמני והבלתי מוצלח "חבל שהיא זונה". הצעות שיפור יתקבלו בברכה (מוריס מטרלינק תרגם את המחזה לצרפתית ונתן לו את השם המסורס "אנאבלה") [בינתיים התברר לי מפי דורי פרנס שהמחזה תורגם גם תורגם לעברית, בידי שמעון זנדבנק, ואף הוצג בתיאטרון באר שבע בשנות השמונים].
תרגמתי את התמונה הראשונה מתוך המערכה הראשונה: ג'ובאני מאוהב באחותו אנאבלה ובא להתוודות אצל הכומר בּוֹנָוֶנְטוּרָה, חונכו האהוב. את השיחה בין השניים אנו שומעים מאמצעה. דרמת הוידוי על תשוקת העריות התחוללה לפני הרמת המסך וכעת מבקש הכומר להניא את הצעיר מלממש את תשוקתו האסורה לאחותו.
המחזה כתוב כולו במשקל שלא היה ביכולתי או ברצוני להעתיק לעברית. ניסיתי רק לשמור על איזו מוזיקה שתהדהד, הגם שבקלישות, את המקור. אני מפרסם את התרגום אף שהוא מסורבל ולעתים פגום ממש משום שיש בו בכל זאת איזו תנופה וקצת חן. זו עבודה של יומיים לא יותר. כמו שאני מכיר את עצמי, לא יהיה לזה המשך. או אולי כן.
חֶלְמָאִי 