סיפור, כיסוי.

במצבור העטיפות הגדול ביותר ברשת, Album Art Exchange, יש פינה אחת חביבה עליי במיוחד, הנקראת Then and now. כשמה כן היא – עטיפה ישנה ועטיפה חדשה של אותו מוסיקאי באלבומים שונים. חוץ מזה שהסגנון העיצובי והטכניקה משתנים, כך גם התדמית או הסטטוס הנוכחי של האמן. מסקרן לראות לאן המוזיקאים התגלגלו. רוקרים שהתרככו, ראפרים שנעשו עשירים ומפורסמים, וכל מיני דיאנות רוס וברברות סטרייסנד אחרי המון פלסטיקה ופוטושופ.

הסטרנגלרז. משמאל: Rattus Norvegicus (1977)
מימין: Mercury Rising (2012)

אני יותר משמח לארח כאן את מירב, קוראת נאמנה וצייצנית נמרצת, שמבקשת לסקור את השינוי בעטיפות האלבומים של גידי גוב במרוצת השנים. לא רק שהיא בחרה באורח פלא לפתוח עם השיר שאני הכי אוהב מהאלבום שאני הכי אוהב של גידי גוב (שהוא בעצם די אלבום של יוני רכטר, אבל ניחא. תשמעו אותו בתקליט ולא ביוטיוב!!!), היא גם רצה לאורך הדיסקוגרפיה של גוב מבלי לדלג על כל צעד. מגוב השובב ועד הסבא'לה החביב, בלי קול יוצא מגדר הרגיל אבל עם חן שאין לו הרבה מתחרים. חוצמזה, הוא בדיוק חוגג היום יומולדת, אז מזל טוב גידי!

מירב – המקלדת שלך.

***

קודם כל- שיר. טקסט נהדר, קליפ מלא הומור ומוזיקה יוני רכטרית, קסם בפחות משלוש דקות.

מי שמכיר אותי מפה ומשם נתקל כבר בביטוי "גובלוגית" שאני מכנה את עצמי בו כדי להסביר את אהבתי לגידי גוב ואת היכרותי עם מיני פרטים שוליים הקשורים בו. הביטוי הנחמד הזה (שהוא המצאה של הגובולוג הראשי, רועי בר-נתן), מתאר בדיוק רב את ההערצה והאהבה שרוחשים אנשים מכל הגילאים לגידי גוב ואת ההנאה בנבירה באינספור השירים, האלבומים, ההרכבים ותוכניות הטלוויזיה שהוא השתתף בהם. למעשה יש כל כך הרבה שזה בלתי אפשרי להקיף את הכל, אבל באכסניה הזו אפשר לבחור מבט אחד, ולראות איך עטיפות האלבומים משרטטות מסלול מרתק של זמר ואושיה תרבותית מהגדולות שלנו.

עוד בנעוריי

עטיפת "תקליט ראשון".

אלבום הבכורה של גידי גוב הגיע רק ב-1978, אחרי שכבר היה סולן בכוורת ובכבש הששה עשר ורק אחרי שדודו אלהרר התעקש שזה מהלך מתבקש. יוני רכטר, יצחק קלפטר, דן מינסטר ואחרים גויסו למשימה והתוצאה היא אחד האלבומים הישראליים הטובים של התקופה ובכלל, רצף של קלאסיקות כמו "בלעדייך", "העיקר זה הרומנטיקה" ו"בואי נישאר". כשמסתכלים על העטיפה, שהעניקה לו את הכינוי "האלבום עם הפרפרים", אי אפשר לטעות בכוונות. תמונה מרוחקת, מהצד, מבט לאופק שאין בו אפילו גרם אחד של יומרה והחשש מדרך הסולו לאחר ההצלחה העצומה עם ההרכבים ניכר בו. השיער הארוך מימי כוורת העליזים עוד שם, אבל אווירת הליצנות נסוגה לטובת בגרות זהירה, לא בטוחה בעצמה אבל בהחלט מחפשת. אפילו שם האלבום נזהר שלא להיות משהו שהוא אינו: "תקליט ראשון", וזהו.

האלבום הבא בא חמש שנים מאוחר יותר, בין השטויות בזהו זה לשירים בפסטיבל הילדים. גם האלבום הזה  הוא רצף קסום של שירים קצרצרים, שילוב מנצח בין המילים של עלי מוהר ואהוד מנור ללחנים של יוני רכטר ואבנר קנר. האלבום הזה קיבל שם צנוע אפילו יותר מקודמו -"40:06", על שם אורכו הכולל. עיצוב העטיפה נעשה בידי מיכל לויט, שעיצבה גם את עטיפת "התכוונות" של יוני רכטר [ואת הכבש השישה עשר – ע.ש.], וכמו בעטיפה ההיא עם התצלום מאחור של יוני ליד הפסנתר, גם כאן היא מציגה את גידי בפורטרט לא מוחלט, מציץ אלינו מאחורי יד שאולי שלו ואולי אינה, מסופר כבר אבל עדיין צעיר נבוך, כזה ששר בעדינות אין קץ "יש אי שם/ מישהו חושב עלייך/ מישהו אוהב אותך נורא/ יש אי שם".

שנתיים מאוחר יותר, אוגדו שירי הילדים ששר בפסטיבלים ובכבש הששה עשר יחד עם כמה סיפורים קצרים לכדי אלבום ילדים משועשע, שכמו שעשו אז כוון לילדים אבל מבוגרים רבים נהנו ממנו לא פחות. העטיפה הזו היא כעין חידה, תמונת מחזור מאוירת המציגה את יוצרי השירים ומזמינה למשחק עם הילדים המאזינים, וכמו השירים גם היא מבינה את הילדים ויורדת אליהם בלי להנמיך אותם. במרכז כל השעשוע הזה ניצב גידי, בתפקיד מנהל בית הספר בחולצה מזעזעת ומשקפיים משונים ועם חיוך לא מוסתר, כביכול המרכז אבל בעצם חלק מהחבר'ה.

מתוך עטיפת "תנו לגדול בשקט".

עם הראש לשם

עטיפת "דרך ארץ".

לנוכח כל הנעימות הזו, אפשר להבין אפילו יותר את התפנית שהיווה האלבום "דרך ארץ". רכטר ומוהר פינו את מקומם למאיר אריאל ולפוליקר, העיבודים הג'אזיים העדינים הוחלפו בכסאח גיטרות ודיסטוריישן וידו של המפיק לואי להב ניכרה בכל תו צרוד ב"שלל שרב" ו"כמעט סתיו". אבל כדי להבין את השינוי אין אפילו צורך לפתוח את האלבום, העטיפה מספרת הכל: דיוקן שחור לבן, שפתיים מכווצות ותספורת קצוצה, מגובה בצווארון ג'ינס נוקשה ומשקפיים אימתניים, מיישיר מבט מתריס מתוך עטיפה ענקית של תקליט. זו תמונה שניכרת בה אווירת הזמן- 1987, לבנון פינת האינתיפאדה הראשונה- כעס, מחאה, אולי מעט ייאוש. זו התקופה שבה גם זמרות "רכות" כמו נורית גלרון וחוה אלברשטיין פנו לשירי מחאה נוקבים, וגם אם גידי אינו זמר מחאה מובהק, המבט הזה מבהיר שזה אינו הצעיר הרומנטי שהורגלנו אליו. גידי עצמו מספר: "כשראיתי את העטיפה בפעם הראשונה נבהלתי נורא… בסופו של דבר זה משקף את אווירת התקליט- קצת כמו ילד רע, אני חושב". במובנים רבים, זו תמונה שמייצגת תקופה מוזיקלית וחברתית בדיוק מדהים. (עוד על העטיפה אפשר לקרוא בכתבה הזו).

באלבום הבא שלו, "אין עוד יום", גידי עושה כבר צעד אחורה. אין שירי מחאה באלבום הזה, המצליח ביותר שלו אי פעם ("למה ליבך כמו קרח", "נאחז באוויר", "אני שוב מתאהב", אם להזכיר כמה שמות) יש בו פשוט אוסף מדהים של שירי רוק טובים. אבל בעטיפה עוד ניכרת איזו הסתייגות. ציור חידתי, בקווים גסים, בסכמטיות שמחדדת עוד יותר את הגסות האלימה כמעט של העירום שלהן, מונחות ככלי משחק שעה שהדמות מלמעלה נושפת עליהן. יש ניגוד מפתיע בין הלהיטיות של השירים, מצוינים אחד-אחד, לבין ההתרסה שמביע הציור, סתירה שלא הצלחתי לפתור. גידי לראשונה לא נראה בעטיפה – אולי הוא הרגל היוצאת מתוך התמונה, שמוותרת עליה, אולי הוא במקום אחר.

מי תרצי שאהיה

תחילת שנות התשעים הן תקופת שיא לרוק הישראלי, צעיר וותיק גם יחד, וגידי נישא על הגל. הצלחת "אין עוד יום" מובילה לאלבום "שירים שהתפזרו", שכשמו כן הוא, אוסף שירים מפה ומשם. גם כאן העטיפה מצוירת, וכמו האלבום היא מגבבת פרטים שונים לכדי מכלול נעים לצפייה.

ההצלחה המוזיקלית מובילה גם להצלחה בבמה התרבותית החדשה- ערוץ 2. "לילה גוב" הוא נקודת ציון טלוויזיונית שהצליחה גם לספק ביצועים נהדרים מכל הסוגים, אבל היא גם סימנה את תחילת המעבר של גידי מכוכב מוזיקה לכוכב טלוויזיה ומזמר שאוסף את היוצרים הטובים ביותר בסביבה למאמץ של שירי אחרים. עטיפת אלבום הדואטים הראשון הולמת את האווירה עם צעצוע הפלסטיק המשועשע, ואילו השנייה מזכירה לנו ימים נשכחים עם ציורי האמנים על העטיפה- הפעם עם שמותיהם (נראה מי מוצא טעות).

עטיפת "ריקוד ירח".

המהלך הזה ממשיך עם "ריקוד ירח", אלבום עיבודי ג'אז לשירים מתורגמים וגם לכמה ותיקים מהרפרטואר העצום. גם התמונה הזו בשחור לבן, אבל איזה הבדל. 16 שנה אחרי, הצעיר המתריס הפך לסבא נחמד, רומנטיקן על ספה ששר שירי אהבה מתוקים, כמעט מתוקים מדי. ז'קט הג'ינס התרכך, המשקפיים התקטנו ורק הנעליים הכבדות נראות תלושות מהאווירה הנינוחה.

גל הקאברים נעצר ב-2004, עם "בקצה ההר". גידי מצוות אליו את עמיר בניון, מכל האנשים בעולם, שמצליח לאזן בין הנטייה הרכה-רומנטית ליכולות הרוקיות ויוצר כמה שירים נהדרים, חלקם לא-להיטיים במופגן. זאת העטיפה החביבה עלי, בגלל הנקיות והנחת שבה. גידי יודע בדיוק איפה הוא – בקצה התמונה, לא לגמרי איתנו, אפילו לא ממש מזוהה. יושב עם עצמו, אולי מתנער מהמערכת שמצפה ממנו "להמציא את עצמו מחדש", אולי סתם התעייף.

עטיפת "בקצה ההר".

בשנת 2009, 36 שנה אחרי שפרץ עם "יעלה ויבוא" בפסטיבל הזמר ו-31 שנה אחרי האלבום הראשון, יצא אלבום האוסף בעל השם הגאוני "שלל שיריו". בניגוד לאמנים אחרים, המוציאים אוסף על כל צעד ושעל, זה אלבום שמכבד את בעליו- 60 שירים מאלבומי הסולו ופרויקטים שונים, לא כולל כוורת, גזוז, דודה, הכבש הששה עשר ולילה גוב. וכמו שעושים אלבום ראוי, הוא מלווה בחוברת מרשימה (חוץ מכמה טעויות הגהה), רצופה מידע ותמונות וכמובן עטיפות כל האלבומים. העטיפה הזו פשוטה מאוד ועכשווית מאוד, לא מנסה למכור לנו נוסטלגיה אלא מציגה את מי שכאן ועכשיו. גידי הוא הסבא החביב, המצחיק, עם ציניות מרוככת וקול מזדקן. יש לו נכדות, אייפון וקמפיין לבזק, ואנחנו אוהבים אותו ככה, התרגלנו.

עטיפת אלבום האוסף "שלל שיריו".

היינו אז, חזרנו שוב

בחודשים האחרונים גידי חזר לכותרות בנסיבות לא מאוד נעימות. מות אשתו ענת אחרי 40 שנות זוגיות, שבר בקרסול ועוד אחד חסר מזל במיוחד בכתף, רגע לפני האיחוד המדובר של כוורת. דווקא ההופעה המדהימה של כוורת הוכיחה שהוא עוד לגמרי שם, גם אם המילים "והיום השעות נגמרות וקטנות/ ואומרים שאשתי מזדקנת/ אך לפי הראי שדומה לי להפליא/ המפעל ייסגר בקרוב" צובטות מתמיד.

כמה חודשים לפני כל זה יצא "תקליט ראשון" במהדורה מחודשת, שהתניעה הרבה כתבות וזיכרונות. בראיון לגלי צה"ל שבו סיפר על האלבום ובכלל, השמיע גידי שיר חדש שהקליט וטרם יצא לרדיו. מסתבר שגם היום צריך לגרור אותו לאולפן, והפעם אלה חברי להקת הליווי הכוללת את רונה קינן, ערן ויץ ויובל שפריר. בשיר הזה, שכתב והלחין איתי פרל, עולה שוב הקסם הגידי גובי ומרגיע אותנו מהחשש שהוא בכיוון לעשות אריק איינשטיין.

האזינו (לציין תחילת השיר לגובולוגים חובבים מומלץ לשמוע את הריאיון המלא וליהנות מפנינים כמו סקיצה של "יש אי שם" בלי מילים, ועוד הפתעות ארכיון): http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=364713&cid=428293

עוד מוקדם לדעת איך ישמע האלבום הזה ומה תראה לנו העטיפה שלו. אני מקווה לאלבום טוב, מלא בשירים שיהיו המשך טבעי לכל זה, כזה שיזכיר לו ולנו עד כמה יכולה אישיות להתבטא בשירים ולכבוש אותך גם מבעד למסכים ואוזניות.

[טור מיוחד לרגל שבוע הספר]

עטיפות ספרים כפי שאנחנו מכירים אותן הולכות ונעלמות. נעלמות על אמת. גוועות. איזה גוועות? מתות. אמאזון כבר דיווחו שהמכירות של ספרים דיגיטליים בבריטניה עקפו את אלה של הספרים המודפסים, ואל תחשבו שזה לא יגיע גם אלינו ללבנט תוך כמה שנים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שלפתי כרך של אנציקלופדיה מהמדף (עטוף דמוי-עור, כמובן) במקום לבדוק באינטרנט. אנשים מבשלים עם אייפד במטבח במקום ספר בישול. מדריכי טיולים יושבים לכם בסמארטפון ולא צריך לסחוב עוד משקולת בחו"ל. גוגל טרנסלייט ביטל לחלוטין את הצורך במילון. חלאס. אין עטיפות. נגמר. לפח. תפנימו את זה.

אולי הגזמתי קצת, אבל אנחנו באמת נפרדים מהן בהדרגה. פעם עטיפות היו שם כדי להגן על הספר, שלא ייפגע. בעידן הדיגיטלי זה פשוט לא יכול לקרות – הוא יהיה מוגן על ידי זה שהוא נמצא בכל מקום. קובץ דיגיטלי באייפד ובפלאפון ובקינדל ובלפטופ שלכם ושל עוד אלף אנשים. או בעצם בענן האינסופי של קבצים ותוכן, as we speak. הם נמצאים בכל מקום ובשום מקום באותו הזמן, יישארו לדראון עולם במאגר התוכן האנושי ההולך ותופח למימדים אסטרונומיים. הספרים האלה? הם כבר לא צריכים עטיפה כמו שהמודפסים ההם של פעם צריכים.

פחות חנויות + פחות מקום לספרים + יותר מלחמה על העין של הקורא + שיווק דורסני = בלאגן אטומי.
צומת ספרים, דיזנגוף סנטר.

בכל פעם שאני כותב שהעטיפות בפורמט הנוכחי שלהן מתות, אני מתחיל להוסיף "עם כל הצער שבדבר" ואז מוחק. כשהייתי ביפן לפני כמה שנים, יצא לי להכנס לחנות ספרים. התחושה הכללית בכל הקשור לספרים המסודרים על המדף היא שמניעים פונקציונליים בלבד הכתיבו את החזות החיצונית שלהם: ממדיהם הפיזיים תפורים בול על מידותיו של כיס מכנס אחורי; ספרים עבי כרס מחולקים למספר כרכים, המאפשרים לשמר את אותו גודל אחיד; הנייר איכותי מאוד, חביקת הדפים יציבה ביותר, ולכריכה מחוברת סימנייה באופן אינהרנטי (שזה רעיון מעולה, אגב).

על אף האמור לעיל, הפלא המרתק ביותר הינו בדמות העטיפה החיצונית. את קירות החנות מרפדים הספרים כמו אלפי לבנים קטנות במידות אחידות. בניגוד לעושר הצבעוני והצעקני שכה מזוהה עם היפנים, את עטיפות הספרים המקומיות מאפיין מינימליזם מובהק: צבע אחד, שניים לכל היותר, שמותירים רושם של רכישת כבוד לתוכן הספר שאותו הם מציגים. עכשיו, מאחר שקשה להאשים את היפנים בהיעדר מודעות לעיצוב ולחשיבותו, אין ספק שכעם וכתרבות הם קיבלו את ההחלטה הזו באופן ער ומושכל. את עיקר תשומת הלב מקבל כעת ההיבט הפונקציונלי של העטיפה – כלי קיבול שמאגד בתוכו את הספר. כל האלמנט החזותי הנלווה לטקסט נדחק לשוליים.

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. בסך הכל רציתי לקנות ספר באמאזון.

עטיפת Poke the box.

אם רכשתם אי פעם ספר באמאזון או באחת המתחרות שלה, אולי שמתם לב כמה מעט מקום תופסת העטיפה שלו. בלי לשים לב, אנחנו מחפשים היום מספרים הרבה יותר מאשר דימויים. איזה דירוג הספר קיבל? כמה אנשים דירגו? כמה הוא עולה? וכמה משומש? מתי זה יגיע אליי? כמה הנחה יש היום?

יש תמונה של חזית הספר, תמונית ליתר דיוק, ופה זה נגמר.

בגלל זה שמחתי לראות את העטיפה ל- poke the box, ספרו של סת' גודין. אין על החזית לא שם, לא מחבר, לא פרומו, לא "עכשיו ב- 7.99$", לא כלום. רק דימוי אחד במרכז, על רקע כתום צועק. גם ככה זה מה שרוב הקונים היום רואים כשהם נכנסים לחנות הרשת האהובה עליהם. כל הפרטים יופיעו ממש ליד הרי, לא?

ככל שעובר הזמן, אפשר לראות יותר ויותר מעצבים שמפצחים את השינוי שעובר היום על עיצוב עטיפות הספרים. אחת הדוגמאות המדהימות בעיניי שמוכיחה את תהליך השינוי המתהווה, היא ההוצאה האחרונה של ספרי אוליבר סאקס. סאקס הוא אותו נוירולוג מפורסם שהוציא לפני אי אילו שנים את "האיש שחשב שאשתו היא כובע" שאולי קראתם, אבל סביר שלפחות שמעתם עליו. המעצב קארדון ווב (הוא מצוין, תנו הצצה) קיבל לידיו את העיצוב המחודש לסדרת הספרים, וחזר עם התוצאה הבאה:

סדרת העטיפות המבריקה לספריו של אוליבר סאקס.

אמנם כל אחת מהעטיפות (לתמונה מוגדלת – כאן) יפה בפני עצמה, אבל אני מציג אותה כפי שהיא נראית בגירסת הטאבלט – פה טמונה הפואנטה. פריצת הדרך של ווב היא במימד הגובה. מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה של שישה ספרים מסודרים עם החזית כלפיכם, זו מעל זו? אני לא זוכר, ואני מוכן להתערב אתכם שזה מעולם לא קרה בסניף הצפוף לעייפה של צומת ספרים שמופיע כאן למעלה. איפה אין בעיה של מקום? בעולם הדיגיטלי שלנו. תגדילו, תקטינו, תגללו הלאה – הכל הולך. זה מהלך מבריק בעיניי, שמעיד על הבנה פונקציונלית של אופן צריכת הספרים בעידן של היום.

אחת הסוגיות שהעסיקו אותי קצת בימים האחרונים היא למה לתקליט יש עטיפה אחת אחידה בכל העולם, בעוד שלספרים יש עטיפה חדשה ושונה בכל תרגום. יותר מזה: גם למהדורות באנגלית של ארה"ב ושל בריטניה יש עטיפות שונות לרוב. מישהו חשב שיהיה נכון לעשות את כל התהליך מחדש. אפילו במהדורות שונות של אותו ספר, באותה מדינה. ולו כי טוב מראה עיניים וגו' – תראו מה קורה לשם הדוגמא כשמחפשים the great gatsby book covers בחיפוש התמונות של גוגל:

וגם זה אחרי שהקטנתי. אתם יכולים להיכנס ולראות בעצמכם שיש עוד הרבה לאן לגלול למטה.

אם את עידן הג'אז והחלום האמריקאי כפי שתפס אותו פרנסיס סקוט פיצ'גרלד מבינים היום קצת אחרת, אפשר לעדכן את העטיפה. אם יש דימוי לעטיפה שיתאים עבור אדם מסוים בעידן כלשהו, במקום כלשהו, למה לא להסב אותו עבורו? בעידן הדיגיטלי זה קלי קלות. כמו שגוגל מתאימים לכם פרסומות, אפשר גם להתאים לכם דימוי ועטיפה לספר.

The shape of Design/Frank Chimero, גירסת הטאבלט. כל פרק נפתח במעין עטיפה משלו.

מי שמבכה את קץ מקור התעסוקה של מעצבים, פשוט לא רואה את התמונה המלאה. אם פעם העיצוב היה מסתכם בכריכה קדמית ואחורית בלבד, הרי שבעידן הדיגיטלי כל הספר פתוח בפני המעצב. אין אילוצים של להדפיס בשחור ולבן, ותאמינו לי שלמסך הטאבלט שלכם זה לא יזיז אם זה יהיה פיקסל צבעוני, או בגוון מסוים של אפור. כל הספר בידיי המעצב, ועכשיו רק נשאר לצלול פנימה.

אם זה לא מספיק, לפני כמה שנים הסבו את עליזה בארץ הפלאות לגירסת אייפד, והיא בפירוש מאירת עיניים. עליזה נעשית קטנה בעלילה? אין בעיה. תכווצו אותה בעזרת האצבעות שלכם. אחר כך תוכל להגדיל אותה בחזרה. היא נופלת לתוך הבור? תלטלו את האייפד והיא תיפול. ארץ הפלאות, בחיי!

הסרטון הזה מתחילת 2010, ואני לא צריך לספר לכם כמה התקדמנו מאז:

אני כותב את כל זה ויודע שזה יישמע מגוחך עוד עשר או עשרים שנה. הכל ייראה לנו כבר הגיוני ומובן מאליו. עיצוב, בניגוד לאמנות, אמור לשרת מטרה כלשהי. זה לא צריך להיות רק יפה, אלא קודם כל פונקציונלי. אם המעצבים של היום לא ישקעו בדיכאון עמוק ויפתחו קצת את העיניים, הם יבינו שנקלעה בפניהן הזדמנות פז. פעם קראו הכל באופן מודפס, אז כמעט הכל התנקז לעיצוב חוץ הספר. דימוי אחד ותו לא. עכשיו תוסיפו לזה את כל פנים הספר. או את מגוון הפלטפורמות השונות שהספר הזה הולך להיקרא בהן.

מועמד לגראמי 2004 בקטגוריית המארז הטוב ביותר שלא פסח על מימד העומק.

בראיון שקראתי פעם עם דוד טרטקובר (חתן פרס ישראל לעיצוב, ומגדולי המעצבים הישראלים באופן כללי), הוא סיפר שהפסיק לעצב עטיפות לאלבומים ברגע שהצטמצמו ממידות של תקליט למידות של קלטת ודיסק. הוא הסביר שהפורמט קטן לו מדי. עכשיו, זה המר"ן טרטקובר והכל, אז אני מהסס קצת, אבל מתוך כל האילוצים נולדות הזדמנויות חדשות. פתאום באו לעולם מארזים בתלת מימד, ופתחו דלת גדולה למרחב עיצובי, אם רק מעוניינים בכך. אם אחר כך התכווצנו למידות של 200X200 פיקסלים באייטיונז, צמח לצידו גם אלבום דיגיטלי בבסיסו. הקודם של ביורק (שיצא במלואו כאפליקציה מרהיבה באייפד) הוא אולי רק דוגמא, אבל האפשרויות באמת לא נגמרות.

בקנה מידה ישראלי, אני מפנה תמיד לאוסף "שירים משומשים" משירי טום וייטס, שהרים ידידי גיא חג'ג' במו ידיו המופלאות. האלבום לא יצא כדיסק וקיים רק ברשת, ועל כן יכול להכיל עוד המון תוכן שעל פי רוב לא היה יכול להכלל בדיסק רגיל. כל אמן כותב ומספר על השיר שבחר לעבד מחדש, יש תיאור מלא של הפרויקט ואיך הוא נולד, קומוניקטים לתקשורת, מאזינים יכולים להתייחס ולהגיב בתוך גבולות האלבום (שזה קונספטואלית מהפכני, אגב, אם תחשבו על זה לרגע), ואפילו יש סקיצות מהממות לפוסטר של ההופעה. בדומה לספרים, העטיפה כבר לא ממלאת תפקיד של להגן על התכולה של האלבום. הוא בענן המידע שמקיף את כולנו ואין סכנה שייפגע. את העיצוב אפשר לתעל לחווית משתמש נהדרת, ניווט בין החלקים השונים וסקירה נוחה של התוכן שמעניין אותנו מתוך השפע הרב שקיים בפנים.

צילומסך מתוך האלבום "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום וייטס". חווית משתמש וכמות תוכן שלא נכנסת באף דיסק שיוצא כמוצר פיזי.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני כותב פה כבר שנתיים וחצי על עטיפות של אלבומים ישראליים. להחזיק תקליט ביד, עם המגע המחוספס והריח של הקרטון – אני מת על הריח הזה – זאת חוויה שאני לא רוצה לוותר עליה בשום צורה, ומצליחה לגעת לי במקום רגשי שבטח אחרים גם שותפים לה. אין לה (עדיין) תחליף. אבל יש לה מתחרים ראויים מאוד, והם מציעים דברים אחרים וחוויה אחרת. אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מהם, ואפשר לגדול ולהתפתח איתם. יש לעידן הדיגיטלי הנוכחי המון מה להציע, ואני יודע שעוד לא התחלנו לגרד את קצה המיצוי של מגוון האפשרויות הפרושות בפנינו. הרבה מעצבים בעיניי צריכים לחבק את ההזדמנות במקום לברוח ממנה, כי זה יגיע. ויפה שעה אחת קודם.

***

ביום שלישי הקרוב אני משתתף בפאנל בנושא עיצוב עטיפות ספרים, לרגל שבוע הספר. אני אנסה לענות על שאלות כמו למה תקליטים נראים זהים בכל העולם, אבל לספרים עטיפות שונות בכל תרגום; איך ייראה עולם העטיפות בעידן הדיגיטלי והאם יש להן בכלל תוקף וצורך; ובגדול לאן שהשיחה תנשוב. העיתונאי יובל סער מארח בבית העיר בכיכר ביאליק, המקום הכי יפה בתל אביב. יום שלישי הקרוב, 20:30, 20 ש"ח. אשמח לראותכם, אמור להיות מעניין. בואו להגיד שלום!

– "אני חושב שהכל התחיל משיחה עם אשתי. נכון עפרה? למה רצינו דווקא את דודו [גבע]?"

– [קול מעומעם, ברקע] "כי יש לנו חברים בירושלים שהכירו אותו. הם היו ידידים שלו וסיפרו שהוא מאוד אוהב את השירים שלך".

– "כן? אה, יפה. הנה, זוכרים בשבילי".

***

מכירים את הסרט הזה שבו הדמות הראשית היא איזה ג'נטלמן מאופק? בטוח ראיתם איזה מיליון כאלה. כאלה שהאיש כל הסרט שומר על שלוותו, לא נגרר לפרובוקציות וממשיך להגיב באופן שקול. ואז מגיע השיא של הסרט, איזה רגע שבו הדמות האינטליגנטית והמתוכננת הזו מתחילה לירות לכל הכיוונים את מה שהיא שמרה בבטן והתאפקה לא להוציא החוצה, בלי מחסומים או תכנונים. והוא איש נבון שראה איזה דבר או שניים בחייו, ולכן יש כל כך הרבה אמת וכנות, אבל יש גם תגובתיות וירי מהמותן בלי מחשבה מוקדמת. ואז כל מי שעומד מסביב מקשיב בלסת שמוטה, המום ומופתע מכל מה שהוא שומע? אז ככה זה זאב טנא, כל הזמן.

פנים העטיפה

מישהו כתב פעם על האלבום הזה בשרת העיוור ז"ל: "לא חסרים אלבומים שתופסים אותך בראש, גם כאלה שתופסים אותך בביצים יש די והותר… ברם, די נדיר למצוא אלבום שתופס אותך באישיות, שנעשה החבר הכי טוב שלך, שהבנאדם והאלבום מפתחים ביניהם מערכת היכרות אינטימית ומסורה, שהבנאדם מרגיש שרק האלבום הזה יבין לליבו וגם האלבום שמח למצוא עצמו סוף סוף במחיצת מישהו שיבין אותו. אנושיות, כנות וחום הם, באופן כללי, זאב טנא עבורי ו"חתול שחור" זה זאב טנא בדרגות מקסימליות של זיכוך ואקספרסיביות. ללא גרם אחד של בולשיט או פוזה, ללא שום ניסיון לשחק אותה לפי חוקים כלשהם או לחפש קהל יעד, בלי להבין שיט במוסיקה, בלי לבזבז זמן מיותר על שטויות כמו הלחנה וחזרות, מספק פה טנא הצצה ממושכת ומפורטת בנפשו של אחד היוצרים המוטרפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי, על כל ההומור המעוות, התובנות, הפחדים והכאב שיש שם".

***

אני לא ממש יודע איך ציפיתי שתישמע השיחה שלי עם זאב טנא. ידעתי שהמוזיקה היא רק חלק מהחבילה, ושהוא בכלל מתפרנס מהיותו מהנדס מזון במקצועו.  קראתי איפשהו (כאן) שהוא פיתח בעבר את סדרת מאמא עוף ועוד מוצרים מבוססי סויה עבור טבעול. הוא גם מסעדן והבעלים של רשת הנקניקיות "פרנק" (טעים רצח). חוץ מזה הוא נולד בפולין ב- 1947 למשפחה שחוותה את השואה על בשרה מקרוב. לא המוזיקאי הטיפוסי, זה בטוח. שמעתי את האלבום הזה לפחות איזה מאה פעם, וגם הייתי חסיד גדול של דודו גבע, שאייר את העטיפה הלא שגרתית הזו.

משהו שמשותף בעיני הן לטנא והן לגבע הוא האיזון המיוחד הזה בין קלילות וחוסר רצינות, לבין החריפות והביקורתיות מנגד. איכשהו זה משתלב יופי ובעצם נורא הגיוני באלבום הזה כשחושבים על העניין.

אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים. מתוך: "גרמנים"

"יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעצב לי את העטיפה", מספר טנא. "דודו נענה לבקשה וקיבל ממני את שירי האלבום להאזנה. נפגשתי עם דודו כמה פעמים בקפה תמר. דיברנו על האופי של השירים, ועל איך מתאים לצייר את זה. אני זוכר שמול בית הקפה בשינקין היתה חנות "וילונות אמיל". כל הזמן הזה היינו מתבדחים שנקים להקה ונקרא לה 'אמיל והוילונות'. לא היו לנו הרבה מפגשים – הוא תיכף ידע מה לעשות. הייתי ממש מאושר ממה שהוא עשה".

לעטיפה עצמה נבחר איור שליווה את תקליט השדרים "מחומצנת". למרות שלא עיצב עטיפות לפני כן ולאחר מכן, גבע היה מאוד מחובר לרוק. הוא קישר את זאב טנא למישל אופטובסקי, מהמעצבים הגרפיים הבולטים בישראל באותם שנים (ושגם אחראי לאינספור עטיפות, וביניהם גם מפגן האייטיז האהוב הזה שאני מאוד מאוד מחבב). "מישל הפך להיות הגרפיקאי והמעצב שלי עד שנפטר בעצם [בשנת 2004]. הוא ודודו מתו בהפרש של שנה. אני מסתכל על העטיפה הזו והיא עושה אותי עצוב".

עם או בלי קשר לגבע, זו בוודאי הפכה להיות העטיפה המשמעותית ביותר בדיסקוגרפיה של זאב טנא. "זה היה די מדהים כשהתקליט יצא. אנשים קנו את האלבום, הוציאו את התקליט ותלו את העטיפה על הקיר. נשארו לי כמה עותקים, מדי פעם אני מפריש ומוכר כמה עותקים לאוזן השלישית, ומה שאני שם שם נחטף מייד".

לאלבום הזה יצאו גם כמה תקליטי שדרים שגם אותם אייר גבע, היום פריטי אספנים נדירים במיוחד. באיזה לילה חורפי וגשום לפני כמה חודשים הלכתי לאסוף שקית עם ערימת תקליטים שספק אם עוד קיימים כאלה בארץ בכלל. טנא השאיר לי אותם בדוכן נקניקיות בבן יהודה, ולא נראה לי שהמוכר ידע בכלל מה הוא מעביר לי. הסיפור הזה לא הגיוני בכלל, אבל ככה זה כנראה. לא צריך לחפש הגיון.

אחרי האלבום טנא וגבע המשיכו לשתף פעולה, אם כי לאו דווקא על עטיפות. "לפני שהוא נפטר, דודו עבד על פרויקט 'ספרות זולה' שלו [חוברת קומיקס אלטרנטיבית ועצמאית שגבע יזם והוציא לפועל, בסיוע זאב אנגלמאייר, עופרה רודנר, ימי ויסלר ורבים אחרים]. כמה דברים שלי נכנסו פנימה לחוברת, חזרנו להיות בקשר ופתאום 'בום'". במהלך השנים, גבע גם יצר כמה כרזות ללהקת "דפנה והעוגיות", שהיו חברות של הבת שלו (אפשר לראות כאן, כאן וכאן למשל), אולם "חתול שחור" היתה העטיפה היחידה של אלבום שהוא אייר.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

לקראת סיום, טנא מוסיף: "יש לי כבר תכניות לקיים הופעה מיוחדת עם ההרכב המקורי – סינגולדה וכל הנגנים ונחגוג 20 שנה לחתול שחור. רגע… זה היה כבר. 25 שנה לחתול שחור!"

"חתול שחור", גירסת הקלטת.

זאב טנא – "חתול שחור", 1989. עטיפה: דודו גבע. עיצוב: מישל אופטובסקי.

אז לפני כמה ימים  ניגשתי למדף, חושב לעצמי איזה דיסק לא שמעתי כבר הרבה זמן. העין צדה את השלישי של פורטיסהד – כבר כמה שנים שאני מנסה לפצח את האלבום הזה, ונכשל פעם אחר פעם. יש בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא באמת עושה לי חיים קשים. אחת הלהקות שהכי אהבתי כל שנות התיכון (וגם היום) נעלמה לעשור וחזרה עם התקליט המאתגר הזה. אני באמת רוצה לאהוב אותו, אתם מבינים? אבל קשה, מה אפשר לעשות. כל כך כל כך אהבתי את מה שקדם לו, שאני ממשיך לנסות ולהתמסר.עוד צ'אנס ועוד צ'אנס –  אולי זה יתפוס.

את השיר הזה אני דווקא אוהב ממש

קיצר מפה לשם, לקחתי את הדיסק לאוטו לעוד האזנה. העטיפה שלו כידוע מאוד מינימליסטית. המעצב שלה סיפר בזמנו שאחרי ההפסקה הארוכה, מה שנשתמר עיצובית היה האות P. הם רצו להמנע מלהציג משהו חדש, ולהביא מארז שיכיל את המוזיקה במינימום הדרוש. האות P, עליה הספרה 3, וזהו. באתר הנפלא-אך-מדשדש sleevage, שם עושים את מה שאני עושה בערך אבל באנגלית, תיעדו יפה יפה את העטיפה הזאת, כולל הסברים על כל המהדורות המיוחדת והפריטים הנלווים של האלבום (ממש שווה קריאה!). כשחושבים על זה, זה בדיוק מה שמיי בלאדי וולנטיין עשו השנה אחרי עשרים שנה של הפסקה – עטיפה כחולה שכתוב עליה m b v ותו לא.

אבל את כל זה לא ראיתי באותו רגע. כן הוצאתי את החוברת ממקומה ופרסתי אותה. בצידה האחד – צבע טורקיז אחיד. אין מילים לשירים. הקרדיטים דלים ביותר. מינימליזם, כאמור. בצד האחורי, לעומת זאת, ציפתה לי הפתעה. ידעתי שכבר ראיתי את התמונה הזאת קודם לכן.

האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.

עטיפת broadcasting

יכול להיות ש…?

כתבתי לשני קדר, מוסיקאית ומעצבת בחסד. שלוש עטיפות מעולות שלה כבר הופיעו כאן כבר בעבר (עמית ארז, יאיר יונה ושל אלבומה שלה), והיא באמת עושה יופי של דברים. בין היתר גם את עטיפת broadcasting של ההרכב we are ghosts, בו היא חברה. שתי התמונות נראו לי מאוד דומות זו לזו. אותה פלטת צבעים, אותן אנטנות. או כפי שחכמים ממני כבר אמרו בעבר – פה חשדתי.

הייתי חייב לברר, וגם היא היתה מופתעת מכל העניין. אכן מקור התמונה אחד הוא, היא אישרה, ולא היה לה שביב של מושג שהיא שימשה גם לעטיפה אחרת.

הדברים הללו קורים, אין מה לעשות. לא קל לדעת כל מה שמישהו עשה אי פעם באיזשהו מקום. ולפעמים, ממש לפעמים, זה גם מתרחש על גבי שני תקליטים. מהיכרותי המעטה עם קדר (שכמובן נתנה את הסכמתה לספר על כך כאן), אין לי ספק שזה קרה בלא כל כוונה. אז קצת מפתיע לגלות, אבל מסתבר שהיא לא לבד.

מימין – אלאניס מוריסט, "Supposed Former Infatuation Junkie"
משמאל – יעל קראוס, "Boutique"

כשיעל קראוס צילמה את עטיפת "בוטיק", אלבום הבכורה שלה, היא עשתה זאת באופן מקורי ולא שגרתי בנוף המקומי. ניר גייגר, הצלם (המוכשר!) שצילם אותה, סיפר על כך בזמנו: "צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".

אבל אם זה רק צירוף מקרים מופרך בתהליך היצירה, זה כבר ממש אחד לאחד:

משמאל – מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth"
מימין – אלי מגן, "אדם"

יחי האימאג'בנק! לפני עשרים שנה זה כנראה לא היה קורה.

וטיפ קטן לסיום: בראשית ימי הבלוג, הוצג כאן סיפור העטיפה של "ביום של הפצצה", אלבומו של תומר בן אפרים. בעטיפה ההיא, לא ידע המעצב איך לאתר את המקור והבעלים שלה. לשם כך נעזר באתר חמוד לאללה בשם TinEye אליו מעלים תמונה (או מזינים קישור), והוא סורק את הרשת לאיתור הופעות של אותה תמונה. בדיקה של דקה לאלבום שלכם, ותוכלו להבטיח שאתם היחידים שיצרתם כזאת עטיפה. הנה סרט קצת על השירות –

אסופת קישורים גדושה שהצטברה אצלי בזמן האחרון, על התפר בין עיצוב למוזיקה. מקצתם הופיעו כבר בדף הפייסבוק של הבלוג (שנוטה להתעדכן בתדירות קצת יותר גבוהה, אתם מוזמנים לעקוב כאן). תהנו!

1. כבר אמרתי לא פעם שאם יום אחד ייפתח תת-בלוג ל"סיפור, כיסוי", הוא יעסוק בעטיפות ספרים. לרגל שבוע הספר שיתרחש בחודש יוני, אוצר העיתונאי יובל סער (וידידי מהבלוג הסמוך פורטפוליו, תחנת חובה לכל חובבי העיצוב הישראלי) תערוכה ראשונה בישראל שעוסקת בעטיפות ספרים. התערוכה תתקיים בטרמינל העיצוב בבת-ים, ותציג עיצובי עטיפות ישראליות לצד סקיצות שלא התממשו. מעצבים, מאיירים ושאר הציבור הרלוונטי – אם עיצבתם בעברכם עטיפה לספר (גם אם היא לא ראתה אור בסופו של יום), אתם מוזמנים לשלוח אותה לסער, ואולי היא תוצג אף היא בתערוכה. כל הפרטים כאן, ואני בטח אהיה שם כשזה יקרה. מעודד לראות שאירועים כאלה קורמים עור וגידים, ובכלל זו יוזמה ברוכה. כפיים ליובל סער!

שני האלבומים הקלאסים של קווין הופכים לעטיפת ספרי מתח.

2. ואם כבר בספרים עסקינן, המעצב הבריטי כריסטוף גאוונס לקח אלבומים קלאסיים והפך אותם לעטיפות ספרים בדיוניים. כל אלבום עוצב בסגנון אחר, עם עלילה מקורית וייחודית, למרות שיצרה את כולן ידו של מעצב יחיד. יצא באמת יופי של פרויקט, זמין לרפרוף כאן (חלק1, חלק 2). שווה להכנס לכל תמונה בפני עצמה, אז גם ניתן לקרוא תקציר של אותו ספר פיקטיבי.

אפליקציות לאלבומים קלאסיים, בעיצוב של כריסטוף גאוונס. מזהים את כולם?

3. משנתקלתי כבר באותו כריסטוף גאוונס (שעיצב עטיפות לניו אורדר, הפט שופ בויז, level 42 ואחרים, אגב), מסתבר שהוא עשה עוד כמה דברים מגניבים. אחד מהם הוא כפתורי אפליקציה לאלבום, אם היו יוצאים בעידן הנוכחי. יש תשובות ל- nevermind, השני של זפלין, abbey road ,pet sounds ולרבים אחרים.

יצירתה מחדש של העטיפה של רות דולורס ויס, מתוך הפרויקט של נופר עמר.

4. זה כבר הפך למסורת כאן, והנה נופר עמר עשתה זאת שוב. פרויקט היצירה מחדש של עטיפות אלבומים זכה לפרק שלישי ומשובח, עם חידוש עטיפותיהם של ג'וני קאש, מוריסי, פרל ג'אם ואפילו רות דולורס וייס שלנו, בצורה די מושלמת אני חייב להודות. שאפו! למי שפספס את החלקים הקודמים, הם כאן וכאן.

עטיפת "ביופיליה" של ביורק, זוכת מארז השנה בגראמי האחרון. המהדורה המיוחדת מעניינת הרבה יותר.

5. בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי הגראמי, כשביורק זכתה בפרס על המארז המוצלח של השנה לאלבומה האחרון "ביופיליה". העטיפה נוצרה בסשן צילומים בהובלת סטודיו העילית M/M Paris, שעבד רבות על ביורק בעבר (כמו גם עם מדונה וקנייה ווסט, וכן מעצבי אופנה גדולים רבים). האימאג'ים מתוכו צבעוניים, עשירים ומאוד ביורק-יים, באופן לא מפתיע במיוחד. מה שבאמת מלהיב הוא כל הנגזרות האחרות:
האלבום לווה במהדורה מוגבלת מאוד של קופסת עץ, הכוללת (מלבד חוברת הוראות של 48 עמודים ודיסק הופעה בנוסף לאלבום עצמו) גם עשרה קולנים – אותם מזלגוני מתכת המשמשים לכיוונון כלי נגינה. כל קולן מותאם לטון מסוים, המשתלב מצוין לצד שיר ספציפי באלבום, ובנוסף זה גם נראה נהדר. אמנם אלה חדשות קצת ישנות, אבל האלבום הוקלט בחלקו על ידי Ipad, ושיריו שוחררו לעולם כשכל שיר הוא אפליקציה בפני עצמו. חוץ מזה שהוא נחשב לאלבום האפליקציה הראשון בהיסטוריה, מדובר במפגן מולטימדיה מרשים לכל הדעות. ודבר אחרון – באתר של ביורק, נרשם הניסוח הבא: "…בנוסף, יוצא האלבום גם בפורמט של דיסק". אם מישהו צריך הוכחה נוספת לשינוי שמתרחש, הנה זה כאן.

כרזה לאסף אמדורסקי. עבודה של רעות אבו, מתוך התערוכה "225 כרזות על עיצוב"

6. "225 כרזות על הקיר", תערוכת סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר נפתחת ברמת גן השבוע, במסגרתה סטודנטים עיצבו כרזות ולוגואים לאמנים ולמופעים מוזיקלים ברחבי תל-אביב. העבודות נוצרו בפורמט של חצי גיליון (50×70 ס"מ), ללא תמונות, דימויים או איורים ובמסגרת הקורס "טיפוגרפיה כדימוי" (בהנחיית קובי פרנקו, יותם הדר ודקל בוברוב). ניתן לראות כאן כמה מבין הכרזות, ואילו פרטי האירוע, תאריכים ושעות מפורטים כאן.

7. קראתי איפשהו שסטורם ת'ורגרסון עיצב 80% מהעטיפות שיש לכם בבית. לא יודע אם המספר הזה מדויק, אבל כבר כמה עשרות שנים הוא שם (ידוע בעיקר עבור רוב רובן העטיפות של פינק פלויד בערך, אבל עובד במרץ עד היום גם עבור מיוז, אודיוסלייב ואחרים – רשימה כאן). Dust and Grooves האדירים מראיינים כהרגלם אספני תקליטים, ואני ממליץ בחום לקרוא את הראיון האחרון עם רודי בוגאווה, אספן תקליטים וקולנוען שערך סרט אודות ת'ורגרסון. כבכל ראיון שלהם הוא מספר על אלבומים אהובים, והפעם גם על עטיפות אהובות ותהליך היצירה שלהן.

ג'ראלד סקארף, בסטודיו הלונדוני שלו.

8. אפרופו הפלויד – ג'ראלד סקארף, המאייר שיצר את אנימציית "החומה" של פינק פלויד, פירסם בסאנדיי טיימס קריקטורה נגד נתניהו. רופרט מרדוק, הבעלים של העיתון , מיליארדר ואיל תקשורת ידוע, פרסם בתגובה התנצלות אישית בפני ביבי. מאייר וסופר אחר שכותב עבור הגארדיאן הבריטי שמח על התנצלות זו , ולו כדי להעיד על כוחו העולה של המאייר בדורות האחרונים.

9. כן, כן, סרטון פרסומות לאיקאה אצלי בבלוג. הארי, בחור בריטי עם 4500 תקליטים בבית, זוכה לסידור מחדש של הבית שלו. אני רוצה כזה חדר.

העיצוב החדש של מסדרונות המשרדים החדשים של סוני.

10. סוני חוגגת השנה 125 שנה להיווסדה (לחברות הבת שרכשה במרוצת השנים, ליתר דיוק), והיא בחרה לעצמה דרך נרקיסיסטית למדי לציין את המאורע. "צריך להכיר את הנתיב בו החברה הלכה עד היום כדי שניתן יהיה לבנות את העתיד בחוכמה", טענו בחברה, וזה בדיוק מה שהם עשו. 150 מ"ר של קירות מסדרונות החברה מעוטרים כרגע במעל לאלף שמות מוסיקאים והרכבים שהחברה החתימה במרוצת השנים, על פי סדר כרונולוגי. מדובר בטפיחה נעימה על האגו לכל מי שחולף על פניהם, אם כי בהחלט יש במה להתגאות. הסיבה האמיתית שבעטיה הסרטון הזה נמצא כאן, היא שמדובר בחגיגה לעיניים לכל מעצב גרפי שעוסק בזהות ומיתוג, ולכל חובב טיפוגרפיה באופן כללי.
ההשקעה מופרזת לחלוטין, אגב. אין גבול למה שאפשר לעשות בימינו עם מחשב ומכונה לחיתוך CNC. קחו כמה דקות להתרשם במו עיניכם.

11. ראיון מעניין עם ג'ייסון דרייפר, שערך לאחרונה ספר על עטיפות תקליטים בולטות בהיסטוריה – קרוב ל- 400 עמודים גדושים בהסברים ואימאג'ים. בראיון הוא מספר על אופן בחירת האלבומים, על העטיפות כאמצעי לתיעוד התקופה, על הקשר שהן יוצרות עם המאזין, ועל היחסים בין אמן, חברת תקליטים ומעצב.

תקליט מקרח – יש דבר כזה!

12. טוב, זה מהמם – הלהקה השבדית Shout out louds חיפשה דרך חדשה ויצירתית לקדם את אלבומם החדש. לשם כך, היא סיפקה ערכה שבאמצעותה ניתן לייצר את האלבום בבית מקרח, ולנגן אותו בפטיפון. זה נראה הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. לקריאה נוספת.

13. היה מי שחפר וריכז המון רשימות של "העטיפות הטובות ביותר בהיסטוריה" שהתפרסמו בכל מיני מקומות בעיתונות ובספרות. אז אם תהיתם איך נראה המיטב של המיטב, אני אספר בקצרה שרובן יצאו בין 1965 ל- 1980, והעטיפות שחזרו על עצמן כמעט בכל המקרים היו דארק סייד ו- wish you were here של פינק פלויד; סרג'נט פפר ואבי רואד של הביטלס; הבננה של הוולווט אנדרגראונד; In the court of the Crimson King; ולונדון קולינג של הקלאש כמובן. הטור המלא כאן.

עטיפת אלבומו החדש של ג'ון מאייר. עבודה מרשימה ומעוררת השראה.

14. אם שרדתם עד כאן ועוד יש לכם כוח, ג'ון מאייר יצר סרט של ממש על תהליך יצירת העטיפה של אלבומו החדש. עבד עליה אמן שמתמחה בהדפסה על גבי זכוכית במשך חודש שלם, והסרט מתעד את תהליך גיבוש הקונספט (בשיחות בסקייפ), לכדי מלאכת הביצוע הסיזיפית והיסודית באופן שמעורר הערצה. היה במה למלא את כל 18 הדקות של הסרט. שווה אפילו לרפרף, זה באמת מעורר הערכה, ולוקח צעד אחורנית לכל מי שנבהל מהמיחשוב והפיקסליזציה של מה שאנחנו רגילים לראות כאימאג' של אלבום מסוים בימינו. יש גם גלרייה עם תמונות מתהליך העבודה של היוצר [תודה לטל].

עד כאן להיום. נסיים עם העטיפה הנהדרת של אלבומו החדש (והיפה) של ניק קייב, בה הוא מסיט את וילון חדר השינה האישי שלו, וחושף מעט שמש על אשתו העירומה, בעודה מהלכת על קצות אצבעותיה. צילום מופלא, אפילו יותר מאשר האחרון של Bat for Lashes.

ויין קוין, פסטיבל לולהפלוזה, 2006

Wayne Coyne, סולן הפליימינג ליפס, הוא טיפוס מאוד צבעוני ומעניין למי שמכיר או שמע. הוא מתעסק בהרבה אמנות נסיונית (אם זו הטרמינולוגיה הנכונה) ומשתעשע ברעיונות שונים ומשונים. באמצע שנות התשעים יצר ארבעים קלטות אודיו שונות, והזמין בעלי רכב באשר הם להגיע לנקודת מפגש אחת. שם חילק עותקים של הקלטות, והנחה את כולם להפעיל אותן בו בזמן. המטרה היתה לייצר צליל surround חדשני, ומעל לאלף איש באו להתרשם מהמפגן. המאורע החד-פעמי הוליד אלבום שהוקלט במספר רב של ערוצי סטריאו, ונדרשו כמה וכמה מערכות אודיו פועלות בו זמנית כדי לשמוע את האלבום כפי שצריך, במלואו.

בהזדמנות אחרת, בהופעת ענק באוקלהומה, הנחה את הקהל לכוון את השעון המעורר לשעה 12:55 בלילה. בבת אחת, אלפי טלפונים צלצלו, כובו מיד מבלי משים והקהל הריע בשאגות. "Someone has a loud fucking iPhone", אמר. אלה שתי דוגמאות שנותנות תחושה קלה במי מדובר, ולפני שנמשיך, אבקשכם לצפות לרגע בסרטון הבא:

למי שהתעצל או שזמנו קצר, בסרטון מציג קוין את התהליך בו הוא יוצר פוסטר להופעה של הלהקה בפסטיבל Austin City Limits הידוע. את הפוסטר הוא יצר בדפוס רשת, אלא שהוא משתמש בדם שלו במקום בדיו אדום כפי שכל בנאדם נורמטיבי אחר היה עושה. קוין אסף כמה מבחנות דם שלקחו ממנו בחודשים שקדמו לכך, והשתמש בהן ליצירה שלו. "זה נראה לי טיפשי להקריב דם של תרנגולות או משהו, הן לא צריכות להקריב את הנוזלים החיוניים שלהן יותר מכפי שאני צריך", הוא אמר.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עכשיו, הוא נראה טיפוס די תלוש מהמציאות, אין ספק. ברמה האישית, אני בהחלט לא מתחבר לכל מה שהוא עושה. ובכל זאת, אני יכול לומר שהוא לוקח מאוד ברצינות את היצירה שלו, על אף המראה המחופף או הזרוק שהוא מנסה להקנות לה. קוין משקיע ברצינות תהומית בכל הקשור ליצירה שלו, שהיא לא רק מוזיקלית. את מרבית העטיפות והחומר הויזואלי של ההרכב הוא יצר בעצמו, ובאופן מוצלח למדי לטעמי.

ספציפית הפוסטר המדובר הינו אחד מסוגו. יחיד שאין כמותו בעולם, ושקוין השקיע בו מאוד כפי שניתן להתרשם מתבנית האיור. ויתרה מכך – הוא מיוצר מדמו שלו. גם אני עיקמתי את האף, אבל יש בזה משהו שהוא לכל הפחות מעורר מחשבה. ואם זה לא נקרא "לתת מעצמך", אז אני לא יודע מה כן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

מי שמכיר את שני קדר והיצירה שלה, ובפרט כבר שמע את האלבום האחרון (וראה את העטיפה שלו), יכול להבין למה נזכרתי בסולן הפליימינג ליפס ובפוסטר הזה. הנה יוצרת שהיא גם מוסיקאית, אבל גם מעצבת. הטכניקה בהדפסת האלבום הזה היא אותה טכניקת דפוס. כמו כן, גם הוא נוצר בעבודת יד, וגם הוא עושה שימוש באדום חזק ובולט. ונוסף על כך, קדר – כך קיבלתי את הרושם – מתייחסת אף היא ברצינות תהומית לעבודה שלה, כפי שמשתקף הן מהאלבום והן מעטיפתו. וללא צל של ספק – היא שמה את כל הלב שלה באלבום הזה.

"ניהול מצבי משבר" הוא אלבומה השני (והראשון בעברית) של שני קדר. הוא פוליטי, לא מתחנף ופונה לקהל יעד יחסית מצומצם. סער גמזו וגיא חג'ג' כתבו יפה על האלבום ותכניו, ומנקודת המבט שלי אני גם יכול להוסיף שהעטיפה שלו מאוד מאוד לטעמי. לא מעט מוסיקאים ניסו לעצב לעצמם עטיפות במרוצת השנים, ורבים מהם כשלו כשלון חרוץ (דוגמאות מהמותן: הסטון רוזס, קט סטיבנס, ה- Meat Puppets ואפילו ג'ון לנון). לפעמים מדובר ביכולת ביצועית בינונית, ולעתים חסרה הדמות לנהל איתה את השיח הזה, שמסתכם בעטיפה הולמת לאלבום. כך או כך, זה בהחלט לא מובן מאליו לעצב לעצמך עטיפה.

במקרה דנן, כל הקרדיט לעיצוב ולהפקה הולך אל קדר עצמה. כל עותק שונה במקצת מהאחר ומכיל מספר סידורי שונה. האלבום עטוף באריזת קרטון שחור בחיתוך מיוחד, המודפס בדפוס משי ידני בשני צבעים (אדום ולבן), הכוללת גם פוסטר פנימי מתקפל מעניין עם מילות השירים.

"העטיפה נוצרה לאחר הסיום ההקלטות ובשלבים הסופיים של המיקסים, לאחר שכבר ידעתי כיצד האלבום עומד להישמע והקונספט שלו היה לי כבר יותר ברור", מספרת קדר. "ברגע שבחרתי את השם "ניהול מצבי משבר", הבנתי שכאן נמצא החוט המקשר בין השירים. טלטלה, טראומה, פרידה, כאבים לוחצים ומתמשכים, חרדה. כולם חווים את הדברים הללו, ובשנים האחרונות עברתי באופן אישי משלב הפליאה ומהבריחה מהסבל שיש בחיים לשלב ההכרה וההתמודדות. האימאג' הגיע משם".

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

"רציתי לצור איזו התרחשות שתהיה מסתורית, אבל גם שיהיה אפשר למצוא בה נרטיב. מתוך אותה מחשבה הגיע גם הצילום הפנימי (שצילמה יעל מאירי הנהדרת, ואשר שימש כעטיפת הסינגל של "יש תרגיל"). החולצה שאני לובשת בצילום אמורה לקשר ללביאה שעל העטיפה, והשתמשתי באלמנט המנומר גם בצילומי הפרומו של האלבום, ובאלמנטים של החצים שמלווים את כל האריזה הגרפית של האלבום וההופעות. הצילום גם הוא מתאר התרחשות קצת מסוכנת שלא ברור כיצד התחילה וכיצד הסתיימה".

"השתמשתי באיור ישן (של הלביאה) שפגו זכויות היוצרים שלו, ושילבתי אותו עם אלמנטים גרפיים אחרים כדי לצור את הסיפור (או רגע מתוך סיפור). לגבי הגופנים – מכיוון שזהו אלבום ראשון בעברית שמאוד מחובר פוליטית למה שקורה פה, רציתי להשתמש בפונט עברי מאוד שיש בו אולי משהו מעט ארכאי בעטיפה. זכרתי משיעורי טיפוגרפיה את "הצבי חלול", פונט שמשתמשים בו לטקסטים שעל הקברים של חללי צה"ל, ולכן הפכתי גם את הפונט שהשתמשתי בו (שנקרא, למרבה האירוניה, "סוציאליזם") בטכניקה של אאוטליין – חלולה."

קדר עמלה על הפוסטרים

"אחרי הרבה שנים של לעצב עבור אמנים אחרים, לעצב עבור עצמי (או עבור ההרכב שאני חלק ממנו, We Are Ghosts, שבקרוב מוציאים אלבום חדש שעוצב והופק באופן דומה לאלבום שלי) זה תמיד תענוג מיוחד. העובדה שאני מעצבת גרפית וגם כותבת השירים והמבצעת נותנת לי חוויה יצירתית שלמה. בעצם כשמעצבים עבור אמן אחר מנסים כל הזמן להכנס לראש שלו או שלה, להבין מאיפה הגיעו השירים, מה המסר (התוכני או האסתטי) של האלבום, ולנסות לחבר כמה שיותר בין הדברים ולדייק את התוצאה הויזואלית. הפעם ניהלתי את התהליך הזה עם עצמי בעצם. העיצוב של העטיפה עזר לי לנסח לעצמי מה עומד בלב הטקסטים שכתבתי".

כל עותק ממוספר באופן ידני

שני קדר – "ניהול מצבי משבר", 2013. עיצוב – שני קדר. להאזנה ולרכישת האלבום; לטקסט יפה שכתבה אודות האלבום באתר הבית שלה; לפורטפוליו עיצובי ("הלא-מעודכן בעליל!"); לדף הפייסבוק.

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. בניגוד ל"עלית", באמצע רמת גן, שכנה פעם חנות תקליטים שקרויה על שם בעליה – "בנצי", והיא לא היתה מיוחדת בשום צורה שהיא. היא היתה שכונתית, והדבר המיוחד היחיד שאני יכול לספר עליה הוא שזו היתה השכונה שאני גדלתי בה. היא היתה ממוקמת ברחוב הרצל, באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של אבידן, חבר הילדות שלי. אני לא זוכר את בנצי כאיש נחמד באופן יוצא מהרגיל. הוא בעיקר תמיד נהיה חסר סבלנות כששנינו היינו נתקעים בחנות שעות ארוכות ומדפדפים בסחורה.

ב- 1990, בנצי החזיק בחנות אלבומים בשלושה פורמטים שונים – תקליטים (בגובה הברכיים), וקסטות ודיסקים מסודרים בגובה העיניים, לסירוגין. זה היה תור הזהב של הקסטות, למרות שבהסתכלות אחורנית זה בוודאי הפורמט הגרוע מבין השלושה. היה צריך לחכות דקה או שתיים עד שמריצים אותן להתחלה. לפעמים הסליל המגנטי היה נשחק, והסאונד היתה מתעמעם ומתחרבש. תמיד היה מסובך להחזיר את העטיפה למקום בסידור הנכון סביב הקסטה. וכמובן – כל פעם שהסליל היה מסתבך, היה צריך לשחרר ולסדר אותו בחזרה עם עיפרון, בתקווה שזה יעבוד.

אבידן תמיד היה צרכן מוסיקה הרבה יותר כבד ממני. היינו נפגשים אצל בנצי לפחות פעם בשבוע, הוא היה רוכש לעצמו איזה קסטה והיינו ממשיכים אליו הביתה. היינו יושבים אצלו בחדר, ושומעים מוזיקה בטייפ דאבל קאסט שלו. זאת היתה התקופה של פנצ'ר, ושל שירים במיץ עגבניות של מתי כספי, וטאטו, וגם של פוליאנה פרנק. אבידן קנה אותו בגלל "זיוה", שהיה סוג של להיט עם מילים מאוד מצחיקות. היינו שרים בקול יחד עם הבסיסט שבי עוזיאל, שצעק ברקע: "זיוה!". חוץ מזה אני לא חושב שהבנתי כלום ממה שהלך שם באלבום הזה, שהיו לו טקסטים נורא מוזרים על סקס, מלחמה, יחסים חד-מיניים ושאר דברים שילדים בכיתה ד' לא מבינים בהם מאומה.

כשגדלנו, עברנו לקנות ב"פיקדילי" בקניון איילון, ואז כבר במגוון החנויות שתל אביב הציעה. אין לי מושג אם החנות של בנצי עדיין קיימת בכלל, למרות שהסיכויים לא משחקים לטובתה לאור מגמות השוק. אבידן הפך להיות אספן תקליטים כבד, עם התמחות בישראלים נדירים ובפסיכדליה ופרוג ממקומות שכוחים בעולם, ועובד כבר כמה שנים ב"חור בשחור". את "אין לבחור" של פוליאנה פרנק לא שמעתי במשך כמעט 20 שנה, אבל בפעם הבאה שחזרתי אליו, התייחסתי אליו אחרת. היה בו הרבה מעבר לשיר קאלט על בחורה עם שם של מחלה. האלבום די פרוע וחסר מסגרת, אבל עם אמירה חזקה ומבט ביקורתי על החיים ועלינו כחברה. לטעמי, הוא גם הניח את התשתית ליצירה של הבילויים, המכשפות ושאר מוסיקאים שנמצאים בתפר בין שתי הלהקות. ועל אף האמור, בשבילי הוא אותה קסטה, עם ציור של מטאטא על העטיפה, ותמימות של ילד בכיתה ד'.

"זיוה", ה-להיט. 1990, עד פופ. שווה לראות ולו בשביל קוטנר שמאבד את זה ב- 15 השניות האחרונות.

פוליאנה פרנק נקראת בעקבות הֵלְחֶם של הדמות הספרותית פוליאנה, בצירוף עם דמותה של אנה פרנק. אחרי תקליט ראשון מחתרתי ("חיה מתה בארון", 1989) שמכר המון עותקים במפתיע, עזבה הסולנית שרון בן-עזר (אליוט) לאמסטרדם. כשחזרה, הקליטה כמה שירים עם אחיה רב הפעלים רזי בן-עזר וחברי הילדות שלהם עמי לוי ושבי עוזיאל. האלבום כלל כמה שירים בעברית וכמה באנגלית, ובניגוד לקודמו הוקלט באולפן מסודר. "זיוה" הפך ללהיט מטורף, והאלבום זכה להצלחה מפתיעה.

"העטיפה הזו נעשתה באופן אחר מכל העטיפות שעשיתי לפני כן, ומכל אלה שעשיתי לאחר מכן", מספר המעצב תמיר להב-רדלמסר (אתר, ויקיפדיה). במרוצת השנים עסק (ועודנו עוסק) בעיצוב עטיפות ספרים ובצילום אמנותי, וכן בעיצוב עטיפות אלבומים לפוליקר, שלמה ארצי, משינה, אריק סיני, יגאל בשן, נתן כהן, משינה, אילן וירצברג ורבים וטובים אחרים. "כל העיצוב נעשה בהתכתבות, מכיוון שאליוט גרה אז בחו"ל. זה כמובן היה לפני עידן האינטרנט והפידיאפים והכל. אני הייתי מעביר לחברת התקליטים, הם היו שולחים לה בדואר, והיא היתה מתקשרת ומעירה הערות בטלפון".

עטיפת "חיה מתה בארון", 1989, שהוקלט כולו בסלון של רזי בן-עזר בשינקין בטייפ ארבעה ערוצים.

רזי בן עזר, הקלידן, המפיק ואחיה של אליוט מספר: "למיטב זכרוני, מהרגע שתמיר נבחר להיות המעצב, ניתנו לו הנחיות כלליות, אבל גם ניתנה לו די יד חופשית לעשות מה שטוב בעיניו. צורת העבודה הזו התאימה לרוח של פוליאנה, לרוח שבה נעשה האלבום: לתת לאינדיבידואלים המעורבים להביע את האמירה שלהם, להתבשל עם מה שהם רוצים להציע לאלבום, ואז להציג את זה לאישור".

"תמיד הרגשנו, שאמנות אינה תוצר של החלטות ועדה. גם השירים באלבום נוצרו כך. לכל שיר יש יוצר אחד, רובם נוצרו על ידי אליוט, אבל חלקם על ידי עמי [לוי] ושבי [עוזיאל], ובכל שיר, כמובן שהיו תרומות ושיפורים מצד שאר חברי הלהקה, אבל בתמונה הכללית: כל שיר הוקלט ברוחו של מי שכתב אותו. "זיוה", לדוגמה, נכתב על ידי עמי, הוא לימד אותנו שנים קודם איך לנגן אותו, אילו קולות רקע והדגשות ומקצב הולכים עם השיר- וכך הוא הוקלט. אותו דבר קרה עם השירים של שבי ואליוט".

"אז אם חוזרים לעטיפה", בן-עזר ממשיך, "בלי לדבר הרבה בינינו, היה די ברור שאם תמיר הוא המעצב המתאים לאלבום, פשוט ניתן לו לעשות את מה שהוא עושה, ואם זה יתאים- כך זה נועד להיות. למיטב זכרוני לא היו שום סבבים של תיקונים ושיפורים והצעות ו'אולי תנסה ככה ואולי תחליף רק את הפונט'. אני חושב שגם היה ברור מאליו בקרב חברי הלהקה, עוד לפני שתמיר נכנס לתמונה, מה אנחנו לא רוצים על העטיפה: היה ברור שאנחנו לא רוצים צילום מבוים שלנו, עם תלבושות ולוקיישן ו'ארט דירקשן'. זה היה כל כך לא אנחנו".

"זה היה one shot, בגדול", מספר להב-רדלמסר. "אולי העבודה הכי קלה שעשיתי. בדרך כלל המוסיקאי מתערב, לכל אחד יש מה להגיד. פה זה פשוט לא קרה. והאמת? אני לא חושב שזה בגלל המרחק הפיזי. בנוגע לקצה המטאטא – אין לי שום זכרון  שמדובר בשורה משיר כלשהו או משהו. בספרות הילדים של פעם, חשבו שהילדים לא מבינים כלום והיו מאיירים ישירות מה שכתוב. היום האיור הוא כבר אלמנט משלים, פרשני. גם המטאטא על עטיפת האלבום הוא כזה. הוא אינו אילוסטרציה מפורשת לטקסט".

את העטיפה יצר להב-רדלמסר  באמצעות תחריט לינולאום. הוא שמע את הקסטה פעם אחת בלבד (כשלא הכיר אותם קודם לכן), ניגש למגירה והוציא ממנו לינולאום, ויצר תחריט. "זה כמו חותמת – חורטים, מורחים צבע, שמים נייר ומצמידים", הוא מסביר. ואילו בן עזר משלים: "בדיעבד, הבחירה ללכת על תחריט, על משהו שהוא יותר "אמנות קלאסית", היתה כל כך נכונה, כי זה גם עוזר לה להיות רלוונטית במבחן הזמן, לא מתיישנת, כל כך ההיפך מלמשל עטיפה עם צילום של הלהקה, עם בגדים ותסרוקות וסטייל של התקופה, שהיום היה נראה אנכרוניסטי במקרה הטוב ונלעג במקרה הרע".

עטיפת הקסטה הראשונה, "חיה מתה בארון".

"אני לא יודע אם תמיר עשה זו בכוונה, אבל בעיני יש בהחלט התכתבות והתאמה והמשך רעיוני לעטיפת הקסטה שקדמה ל'אין לבחור', 'חיה ומתה בארון'. מה שתמיר יצר נראה לי כהמשך טבעי. לי אישית, המטאטא המעופף מזכיר את המכשפה זרש, אחת הדמויות האהובות עלי מהקומיקס של פופאי בילדותי שכמו כל המכשפות, רכבה על מטאטא".

עטיפת האלבום נצבעה בסגול, עקב הזיקה ליחסים לסביים (בדומה לורוד אצל הגברים). השינוי היחיד שהגיע מצד הלהקה נוגע לשינוי באות A. אליוט מסבירה: "הסמל הנקבי על ה- A של האנרכיה הוא סמל מקובל שלא אני המצאתי לאנרכו-פמיניזם, תנועה שמחברת אנרכיזם ופמיניזם. [בנוסף על מה שרזי כבר הסביר,] גם אני ידעתי מיד שזאת ה-עטיפה. קצה המטאטא שמרחף בשמיים רימז על הכל: מכשפות, תעוזה נשית, תעופה, חיים מחוץ לנורמה, כיף, וכמו שרזי אמר יפה – קלאסיקה שאינה קשורה לטרנד או תקופה".

Dykes and the Holy War, מהשירים החביבים עליי באלבום.

לפני שנתיים וחצי ציינה הלהקה עשרים שנה לאותו אלבום, ועמלה על מופע חגיגי לציון יציאת האלבום. לטובת האירוע, הוכנו מחדש פוסטרים עם האימאג' שעל העטיפה. "כל הזמן הזה שמרתי אצלי את הגלופה המקורית", מספר להב-רדלמסר בהתלהבות. "מכשעלה הצורך, לא נסרקה העטיפה המקורית והוגדלה – נעזרתי בה ובעצם יצירתי שוב את העטיפה מחדש, ושחזרתי אותה כפי שהיתה".

"הגרפיקה שהוא יצר", מסכם רזי בן-עזר, "האייקון של המטאטא המעופף, הפך לכל כך מזוהה עם האלבום והלהקה, שכשהתכוננו עשרים שנה אחר כך להופעות האיחוד ב-2010, היה ברור מאליו שהפוסטרים של ההופעה יהיו מבוססים על העיצוב של תמיר". ואילו להב-רדלמסר מסיים: " אולי זה קשור לטכניקה, שהיתה נכונה וקיימת גם במאה ה- 19. יש עבודות שהתיישנו, אולם את זו אני אוהב היום כפי שאהבתי אז".

—————————————————–

לקריאה נוספת, אני ממליץ על טור יפה שכתבה אליוט עצמה למעריב ב- 2010 (לקראת האיחוד של הלהקה לציון עשרים שנה לאלבום), ועל טור מופלא שכתב רזי בן-עזר דווקא על הקלטת הקסטה הראשונה "חיה מתה בארון".

פוליאנה פרנק – "אין לבחור", 1990. עיצוב עטיפה – תמיר להב-רדלמסר.