המסורת היהודית העלתה בכל הדורות על נס את חינוך הילדים. כשבכל אירופה היו רק כמה מאות נוצרים שידעו קרוא וכתוב, לא היה בכל היבשת יהודי אנאלפבית אחד. מה קרה לנו מאז...? איך הידרדרנו? למה הישגי ילדינו הם במקום הארבעים בעולם, אחרי מדינות שמביך לפגר אחריהן? מחקר בינלאומי הראה כי תלמידי ישראל נמצאים במקום ה-19 בהישגים במתמטיקה, אך במקום הראשון בביטחון עצמי. העובדה הזו יכולה להחליף את הבדיחה הנושנה על הילד שנכשל בכל המקצועות אך קיבל "מצוין" בזמרה. לא ברור לי מה מתדלק את הביטחון העצמי של תלמידי ישראל.
מה באמת קרה לנו? אציע תשובה אחת, שנראית לי מרכזית. חז"ל קבעו שאין מקום לרסן תחרות חופשית בין מורים בעולם החינוך, שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא ע"ב). מדיניות החינוך הישראלית הייתה מעוררת אצלם אכזבה נדהמת. הורים בישראל אינם יכולים לבחור לאיזה מוסד חינוכי לשלוח את ילדם הרך; מנהל לא יכול לפטר מורה גרוע; הוא לא יכול לתגמל מורה טוב. המודל הזה אומר למורים: אל תתאמצו. אני מעריך את השר נפתלי בנט, ובטוח שהוא מבין היטב את ההיגיון הפשוט שתיארתי. לדאבוני, לא שמעתי שהוא עשה צעדים משמעותיים לתיקון הבעיות הללו.
רוב המורים הם אנשים טובים מאוד. גם רוב המוסכניקים הם אנשים טובים. האם הייתם מתקנים את המכונית שלכם במוסך שאסור לו לפטר עובדים גרועים, וחייב להעסיק אותם עד שהם פורשים לגמלאות? או במוסך שלא יכול לתגמל עובדים מצטיינים בשכר גבוה? האם הייתם חותמים על חוזה רכש עם חברת היי-טק שמתנהלת כך? עונים לי: אל תשווה חינוך להיי-טק. אבל, כאמור, חז"ל קבעו שדווקא בתחום החינוך צריכה להתקיים התחרות החופשית הפתוחה ביותר. אצלנו יש תחרות חופשית רק בהיי-טק, שאכן משגשג. בחינוך אנחנו צפון קוריאה.
דַמיינו שהמדינה הייתה בוחרת עבור כל אחד מאתנו באיזה בית כנסת יהיה מותר לו להתפלל, ומי יהיה החזן, וכמה זמן תימשך התפילה. או אפילו מגבלה הרבה פחות משמעותית: שהמדינה הייתה קובעת לנו באיזו חנות יהיה מותר לנו לקנות בגדים, וכמה זבנים יוכלו לעבוד בה. הכול בשם ערכי השוויון והממלכתיות. מה היה קורה אז? הרי היינו עולים על הכנסת עם קלשונים. למה אנחנו מקבלים בהכנעה את העובדה המשונה, שאיננו יכולים לבחור באופן חופשי בית ספר לילדינו?
משרד החינוך שלנו אף אוסר על רשויות מקומיות לממן מתקציבן כיתות קטנות יותר. בשם עקרון השוויון, וכדי שכל המורים יהיו עובדי מדינה, יצטופפו כל תלמידי ישראל בכיתות של ארבעים ילדים. מאז ששמעתי על זה אני חושש שמשרד החינוך יגלה שאני מלמד את ילדיי תורה אחרי שעות הלימודים, וישלח לביתי את פקחי השוויון. אני גם גבוה בכמה סנטימטרים מהממוצע, אז אולי יקצצו אותי.
למה שלא תהיה לי הזכות לקבוע איך לחנך את ילדיי? ידידיי משיבים לי: כי חינוך לא-ממלכתי מפריד בין עניים לעשירים. אבל יש הרבה דרכים להתמודד עם הבעיה הזו. למשל, שיטת השובָרים: כל תלמיד - עשיר או עני - מקבל מהמדינה שובר, שיממן את לימודיו בכל בית ספר שיבחר. השיטה הזו נהוגה בשוודיה, מחוז ההערצה של השמאל הכלכלי בישראל, וזוכה שם להצלחה רבה.
אפשר להתקדם בכיוון הזה גם בלי בתי ספר פרטיים. ניר ברקת ביטל את אזורי הרישום בירושלים, וכל ילד ירושלמי יכול ללמוד בכל בית ספר שיבחר. שאלתי אותו פעם: ומה אם כולם רוצים ללמוד בבית ספר א', ואף אחד לא רוצה ללמוד בבית ספר ב'? ברקת ענה לי: אז נסגור את בית ספר ב', ונפתח במקומו סניף של בית ספר א'. ככה פשוט. וגם אם המציאות תמיד מורכבת יותר, טובים ייסורי האחריות האישית ממגבלות הכפייה הממלכתית.