מאימרות חד"ל: קטעים מהרצאתו של חיים דעואל לוסקי, "דלז כאונטולוגיה אידאליסטית-אמפיריציסטית", שניתנה בכנס ה-11 של האגודה הישראלית לפילוסופיה, אוקטובר 2008
"מהלך זה מבקש למצוא תשובה מטאפיזית ואתית לשאלה "כיצד נוטלים חלק וכיצד נוצרת השתתפות בשלם הזה, בעולם, שאינו נוכח כשלם עבור עצמו באימננטיות שמהותה היא שאינה יכול לקבל כל "עוד" כתוספת?", או "מהי הכָּכוּת של ההוויה האוניווקית?"
הערת המלבה"ד: האוניווקים היו שבט פולינזי קדום, שנכחד משום שכל הזמן רצה "עוד" כתוספת. כָּכוּ זה.
"חזרה זו מצליחה לחמוק מהאפשרות של הנוכחות כמה שנתפס וחוזר. זו החזרה העומדת במקום שבו היא יכולה להוות את הכוח הפועל להמסת כל זהות קודמת, גם אם התנועה המהירה של דלז מאפשרת לו אפילו להגיע למקום של הטרום, למקום שלפני כל היווצרות של זהות קודמת שאותה אפשר להמיס. מה שקודם אינו יציב יותר ממה שנוכח, אינו אפשרי יותר ממה שיהיה אחרי שכל זה יעבור, ובחזרה המפוצלת נמחקת כל שארית המקור ההופך לחסר מקור. חסר המקור, ה-sans fond , אינו סתם תנועה בעלמא כי אם אבסטרקציה הנעה לאורך קווי מגוז אופקיים, העתקים מרובים של סימולקרה. מבחינת דלז, ההפשטה של סימני ההיכר של ההווה יוצרת "מומנטים של חזרה עירומה", שהיא גם ההבדל שחוזר ריק, ללא סימן, ללא שפה".
הערת המלבה"ד: נו, טריביאלי. המלצתי לו להוריד את הקטע הזה, הרי מדובר בבייסיקס. התעקש. חייב להסביר הכל, זה. לא סובל שיישאר משהו לא מובן.
"החזרה אל מחשבת האידיאה, היא דרך התובנה שהאידיאות הן המכילות את היחסים הדיפרנציאליים (דהיינו המבטלים) ואת הנקודות הסינגולריות הקיימות בו-זמנית בסדרים השונים. מכיוון שהאידיאה מתעלמת מהשלילה, השלילי אינו מופיע לא בתהליך של הדיפרנציאציה (ההבטלה כחיוביות טהורה) ולא בתהליך של הדיפרנסיאציה (ההבדלה כמימוש שהוא תמיד ביטוי לכושר החיובי הנוצר אקטואלית)".
הערת המלבה"ד: כבר אמרנו לאידאה אלף פעם: אל, אל תתעלמי מהשלילה. תראי מה קרה לסינגולריות. לא חראם?
"כשהדיפרנציאציה קובעת את התוכן (הווירטואלי) של האידיאה כבעיה, הדיפרנסיאציה מבטאת את האקטואליזציה של הווירטואלי ואת כינון הפתרונות באמצעות אינטרגרציות מקומיות (ולמעשה, באמצעות החיים עצמם)".
הערת המלבה"ד: אהה, תפסתי. "החיים עצמם", בסוגריים.
מאמר מצויין, פוקח עיניים ומטריד של אילת מעוז ב"גדה השמאלית", מנתח את התופעה העכשווית של הפרטת המעברים בשטחי הגדה המערבית. משרד הביטחון מעביר במיקור-חוץ את משימות הבידוק והאבטחה מידי חיילים לידי עובדים של חברות אבטחה. מעוז מראה שבאופן פרדוקסלי, ההפרטה כאן אינה כלכלית (שהרי עלות העסקתם של אזרחים עולה בהרבה על העסקת חיילים בשירות חובה) אלא אידאולוגית – תוצר של דת הניהול הניאו-ליברלית. כמו בתחומים אחרים (כמו סיעוד וכליאה), המדינה מתנערת מאחריותה והתחום המופרט מורחק מן העין הציבורית, מעצם היותו "פרטי" וגם מתוקף האמונה התמימה ב"יעילות" השוק הפרטי. זכויות האדם נרמסות כמו קודם, התנועה בשטחים מכפר לכפר כמעט בלתי אפשרית – אבל הכל עטוף כעת במעטפת משוכללת של קירות מתכת, זכוכית חד-כיוונית, ו"תודעת שירות" אדיבה ומפותחת. כיבוש ללא מגע יד אדם, וללא היוודעות עיני אדם. ובעצם, על איזה אדם מדובר כאן בכלל? המאבטחים? אנחנו? מישהו רואה פה אדם?
1.
מחושיו נעו באטיות. 15 מטר עד לקצה הרחוב. מחצית חייו תידרש לגמוא את המרחק הזה. הוא הרכין ראשו והתחיל לזחול.
2.
איפה האוזן שלך? המפלצת אכלה לי. שטויות, אין מפלצות. יש, הנה יורד לי דם. אבל איפה האוזן? בפה שלך. מפלצת.
3.
הכרובית במקרר חייכה אליו. הכורסאות המהמו ניגון עתיק. אבל רק כשנגע במגבת, הרטובה עדיין, נסדק והתרכך. וידע שזהו, שסוף סוף.
4.
שילמתי בזמן, בכל זאת קנס, טלפון, אין תשובה, מכתב, שביתה בדואר, ריבית, 3 חודשים, משפט, אין עורך דין, עכשיו בכלא.
5.
על המדרכה הטסה מולו הבחין בכלב טרייר קטן, ומבעד לשריקת הרוח חש דקירה בליבו, על שהפקיר את כלבו בבית למות.
וביחס לכל תכנית ריאליטי בתבנית המוכרת (וילה, ביקיני, זיפים, מנחה עצי/ת וכו')
1. הציניקן
הדרגה הבזויה מכולן. רואה ומלגלג, מתמכר ומתנכר, מאמין לכל ולא מאמין לכלום. הציניקן אינו יכול לסלוח לעצמו על העניין העצום שמעוררת בו הריאליטי, על כמות הרגש והזמן שהיא תובעת ממנו. על כן הוא מעניש את עצמו, ואת כל הסובבים אותו, במטח אינסופי של עלבונות עוקצניים המופנים כלפי המשתתפים בתכנית. לא תתפסו אותו ברגע נינוח אל מול הריאליטי; תמיד מתנגח, תמיד תוקף את המרקע, כלומר את עצמו, על השפל שאליו הידרדר.
2. הפרשנדתא
דבר אינו כפי שהוא נראה; הכל אינטרסים קרים ומחושבים. הפרשנדתא מפרשן את אירועי הריאליטי עד דק, וכך מגן על עצמו מעוצמתם הרגשית. משתתפי התכנית, לדידו, הם קליפות חלולות, מונעות בידי גופים כלכליים רבי עוצמה, תאגידי תקשורת וספינולוגים מקצועיים. כיוון שנפל בעצמו קורבן לנוכלות הזאת, הוא טווה סביבו סיפור משוכלל שהופך גם אותו עצמו למריונטה נטולת רצון חופשי. אם הציניקן כולו שלילה כוזבת, הפרשנדתא כולו תודעה כוזבת.
3. הפסיכולוג
שוב ושוב ינבור במניעי הדמויות, יחפש רמזים בעברן הרחוק, יריץ לאחור את הקטעים וינתח את שפת הגוף, השתיקות בארוחת הבוקר, המלים שנזרקו על שפת הבריכה. בעיני הפסיכולוג, הריאליטי היא דרמה איבסנית צרופה, והמפתח להבנתה נעוץ בירידה למעמקי התת-מודע של הפרחה מרמת השרון והמסוקס העילג מכפר ויתקין. כך ישרטט לעצמו (ממש כמו פסיכולוג בקליניקה) מרחב מוגן של הבנה ואמפתיה, מגודר היטב מפני הפסולת שעל המרקע. וכיוצא בזה הבלוגר שהפך את תופעת הצפייה בריאליטי לריאליטי בפני עצמו.
4. החי את זה
לא מכחיש, לא מפרשן, לא יורד למעמקים. מי שחי את זה פשוט מחכה ערב ערב בדריכות לראות מה קרה; כולו משוקע בעלילת התככים הקטנים, מצדד בלהט במשתתף אחד רק כדי להתנער ממנו בגועל בפרק הבא. יותר מקודמיו, הוא מגיע כמעט לכדי מעמד של משתתף שווה בתכנית, בלי יומרה מגוחכת להיות מעליהם. חטאו היחיד, הפעוט, אם ניתן להגדירו כך, הוא הטיפשות – האמונה התמימה באותנטיות. לדידו, הריאליטי היא אכן המציאות. מה שמגביה את דרגתו הרוחנית הוא מחיקת הפער בין החוויה לתודעה; היעדר מוחלט של צביעות.
5. שווה הנפש
יודע ולא אכפת, שומע ולא מתעניין. שוויון הנפש כלפי הריאליטי בהכרח גוזר בורות גדולה, אף כי לא מוחלטת, ביחס לתופעה. בדומה לשאון נחיתת מטוס, סירנה של אמבולנס, רחש המקרר, כרוז היסטרי בקניון – הריאליטי אופף את שווה הנפש כעוד סוג של רעש רקע. אין מתעמקים בגווניו העדינים ואין טורחים לנקוט עמדה כלפיו. פשוט צולחים את החיים דרכו, כשחיוך קל, כמעט אווילי, שפוך על הפנים.
6. החף מדעת
איזה אח? מפרץ המה? הישָר-מה? החף מדעת אף לא יודע למה היה אמור להתמכר, או להתנגד, ועל מה כל המהומה. אפילו הצורך להיות שווה נפש, והמודעות לכך, נחסכו ממנו. זו היא, בלי ספק, הנירוונה הצרופה, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, הרחוקה ככל שניתן להיות רחוק מן המציאות הגשמית, מן הריאליטי.
מיאוס הולך ומתמשך מן המוסיקה המושמעת בתחנות הרדיו העיקריות (להוציא את 88 FM) דחף אותי לזרועות מייספייס. כמו הלך תועה במדבר שוטטתי שם ימים ולילות, תר אחר נווה-מדבר להשיב את נפשי. מה אומר ומה אוסיף, יש חיים אחרי גלגל"צ.
בשנים האחרונות גיליתי שמוסיקה יותר מדי מוקפדת, מסונתזת או מלוטשת, משעממת אותי. בכל שיר אני קודם כל מחפש לשמוע את האצבעות, או הפה, של היוצר. זה הריגוש: חריקת האצבע על המיתר, הנשימה החולפת בחליל, ההדהוד של קליד פסנתר. שיישארו שם, שלא יחתכו לי אותם החוצה.
כל המוסיקאים להלן ניתנים לסיווג תחת הכותרת המעורפלת משהו "אקוסטי-אקספרימנטלי". כולם אחרים, מוזרים. כאלה שתופסים את האוזן בהדרגה, וצעד אחר צעד כובשים להם נחלה בנשמתך.
Matt Elliott – אותו דווקא גיליתי בהאזנה מקרית ל-88 FM, ורק אחר כך חקרתי אותו לעומק ברשת. אין מלים בפי לתאר את המוסיקה הכאובה, המופלאה, של מאט אליוט (רוברט וויאט פוגש להקת זמרי-עם אלבנית?). אסתכן בדימוי סתום: כשאני מאזין לו אני מרגיש עתיק מאד.
Mike Bethel – קול של פיטר גבריאל, טכניקה קלאסית של ג'ון ויליאמס, אטונאליות של אלבן ברג. מייק בת'ל הוא וירטואוז גיטרה עם חיבה מיוחדת לדיסוננסים, והכל מחובר לזמר נשמה מן הסוג החרוך. מי שקונה את הדיסקים שלו מקבל הקדשה אישית.
Thee, Stranded Horse – השם המוזר הזה שייך למוסיקאי בריטי-צרפתי, שמנגן על קורה – כלי מיתר אפריקאי עם 24 מיתרים, בעל צליל מהדהד בין עוּד לנבל. הבחור אקסצנטרי, ללא ספק, ומתעקש לשיר בקול צפצפני משהו, אבל על הכל מחפה פריטה מהפנטת על הקורה וגיטרה 12 מיתרים (לפעמים במקביל).
Manyfingers – עוד בחור בריטי שמנגן על אלף כלים (מכאן השם אולי). קטעים אינסטרומנטליים רפטטיביים שמעלים על הדעת את פיליפ גלאס ומייק אולדפילד המוקדם: תבנית מלודית מאד פשוטה שצוברת בהדרגה עוד ועוד כלים, עוד ועוד ואריאציות. להבדיל מגלאס, אין כאן שום מתיקות מלודית, והיד המנגנת תמיד מורגשת.
Nancy Elizabeth – עוד בריטית מפוצצת מכישרון, פורטת על יותר מעשרה כלי מיתר שונים (ביניהם נבל, בוזוקי ודולסימר), עם קול צלול שמזכיר את דולורס אוריורדן. גם כאן המלודיה חשובה פחות מן ההרמוניה, הרבה מרקמים אקוסטיים שמפתיעים את האוזן, וקול מלאכי מרחף ממעל.
1. "זאת עליית מדרגה" (מנחם ברינקר וכו'). לא, זו בדיוק אותה מדרגה נמוכה ושפלה שהימין הלאומני מצוי בה זה 20 שנה. הפגיעה בפרופ' שטרנהל היא עליית מדרגה רק אם חייו של יהודי ממוקמים גבוה יותר מחייו של פלשתיני. או אולי: חייו של יהודי מן המעגל החברתי שלי ממוקמים גבוה יותר מחייו של יהודי מרוחק ממני. פרופ' ברינקר וחבריו ודאי אינם חושבים כך במודע; אך תגובתם חושפת שזאת התשתית הלא-מודעת של עולמם המוסרי.
2. "שוליים סהרוריים, עשבים שוטים וכו'". ואולי הרוב סהרורי? ואולי הרוב שוטה? עד כה, נדמה כי כל פעולותיו של הימין הפשיסטי מונחות על ידי שפיות רציונלית לעילא. הם מכים, בוזזים וכופתים – אך לא נותנים את הדין. להם מסורה הזכות להתנקש ולהתעמר בכל מי שעומד בדרכם, פלשתיני או יהודי, אזרח או חייל. רובם המכריע לא מובאים לדין, ואחוז המורשעים מזערי עוד יותר. האסטרטגיה הרציונלית ביותר בכל מאבק אומרת: מיקסום רווחים ומיזעור נזקים. כל עוד אין נזק, אין סיבה לרסן את הרווחים. כנופיות ממלכת יהודה הן המגזר הרציונלי ביותר בישראל כיום.
3. "והוא עוד ניצול שואה". ובכן מה? והבריונים של פול פוט, או של הימלר, או של כל ארגון טרור אחר, היו אמונים על אבחנות עדינות בין סוגים שונים של "חלאות המין האנושי"? האם יש משהו מנוגד יותר לטבעו של הטרור מן היכולת להבחין בפרטים? ואיפה פה בדיוק ה"אירוניה"? וניצולי שואה שמתגייסים לטובת הימין הלאומני הם לא "אירוניה"? אולי הכל אירוני כאן? כלומר, אולי העמדה האירונית היא חלק מן הבעיה?
4. "חובתה של הממשלה לפעול כעת בתקיפות כדי לייבש את הביצות שבהן הטרור היהודי מקנן" (ארי שביט וכו'). כלומר, חובתה של הממשלה לייבש את עצמה ואת שאר זרועות השלטון (צבא, בינוי ושיכון, חינוך) שבחיקן החמים פורח פשע ההתנחלויות באין מפריע. הנה התגובה הרפלכסיבית של הגוף הרקוב: לכרות את נקודת החדירה של הנגיף, ולהתעלם מן הגרורות שפשטו בכל הגוף. אם יש מישהו שמבין זאת היטב, זהו שטרנהל.
מופז! אתה לא יכול לעשות לנו את זה!
(עיניים אדומות, קול נסדק)
לא, לא, אל תלך, לא עכשיו!
(התייפחות קולנית. גריפת חוטם)
למה?!? איפה טעינו?? סלח לנו, שאול, סלח לנו!
(השתטחות ארצה, געייה בלתי נשלטת)
שאולי, שאולי, למה שבקתני?
(חיתוך ורידים, הצתה עצמית בכיכר העיר)
עכשיו כולם ביחד: שאול מופז, שאול מופז.
