התראיינתי בפודקאסט "גיקונומי" לשיחה ארוכה עם דורון ניר על בלשנות, שפה ובינה מלאכותית, פוליטיקה, הפרטה ושירותים ציבוריים, סרבנות, וצמצום המרחב הפוליטי: למעבר לראיון לחצו כאן.
לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.
תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.
מי זה "אותנו"?
כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.
יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.
אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".
מי זה "אנחנו"?
כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?
באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.
יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?
נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.
מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.
הקדמה
המאמר שלפניכם נכתב לפני ארבעים שנה. הכותב, דן דינר, אז היסטוריון צעיר שחילק את זמנו בין גרמניה לישראל, ייעד אותו "בעיקר לקוראים לא יהודים", כפי שמבהירה הערת שוליים בתרגום המאמר. הוא פורסם באנגלית ב-1983 ותורגם לעברית בידי אורי רם ב-1986. לימים היה דינר לאחד ההיסטוריונים החשובים בעולם לתולדות גרמניה במאה ה-20 ולזיכרון השואה; אורי רם היה לאחד מבכירי הסוציולוגים הישראלים. המאמר הופיע במגזין "פוליטיקה" שיצא לאור במימון תנועת רצ. עורכיו הראשונים היו יוסי שריד ועדית זרטל, ולאחר שנתיים החליף אותם גדעון סאמט. היה אז דבר כזה בישראל – כתבי עת בעלי תפוצה שבהם הופיעו מאמרים רחבי יריעה בנושאי תרבות, הסטוריה ופוליטיקה. היה אפשר למצוא בהם גם טקסטים רדיקליים כגון זה של דינר. היום אין להעלות על הדעת דברים כאלה, מחוץ לנישות אקדמיות מצומצמות.
מדי שנה, לפני יום השואה, אני נזכר במאמר של דינר וצר לי שהוא אינו ידוע ברבים ואינו נגיש ברשת, שכן הוא אחד מאותם מאמרים בודדים, לטעמי, שראוי להם התואר "מכונן". דינר עצמו רחק מן הציבוריות הישראלית. בצעירותו היה חבר "מצפן", והדבר אינו ניכר יותר מאשר כשהוא מתאר את הסכסוך הישראלי-ערבי כבעל בסיס קולוניאלי – תיאור שהיה בעבר נחלתם של מתי מעט וברבות השנים הפך להיות רווח וכמעט מובן מאליו, לפחות בעולם המחקר האקדמי. בשנות ה-80' נרעשו העיתונים הישראלים בכותרות כמו "מרצה ישראלי צעיר באוניברסיטת פרנקפורט מטיף לחיסול מדינת ישראל" ("ידיעות אחרונות", אוקטובר 1980) ו"אוהד אש"ף מועמד למשרה באוניברסיטת תל אביב" ("מעריב", יולי 1984). בגוף הידיעות עצמן מתברר שדינר קרא להכרה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בשילוב עם משטר בינלאומי במקומות הקדושים ושיבה מאד מצומצמת של פליטים לשטחי 1948. בקיצור, קווי היסוד של הסכם ז'נבה, 20 שנים לפניו.
זהו מאמר בפסיכו-היסטוריה; ניסיון להבין את ההיסטוריה מתוך עיון ברבדים הנפשיים של האנשים שחווים ועושים אותה. לפתח רובצת סכנת הפסיכולוגיזציה, ודינר ער לה ("אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית", הוא כותב). למעשה, הוא מחדד את הפער בין הבסיס החומרי של הסכסוך הישראלי-ערבי – מאבק על טריטוריה ומשאבים – לבין התפיסה המיתית שלו בתודעה הישראלית, תפיסה שמעבר לכל כאן וכל עכשיו ("טרנס-היסטורית"). רק מבט שמשלב את שני הממדים האלה מסוגל להעניק הסבר אמיתי לסכסוך, ובעיקר לקיבעון שלו בלופ אינסופי שחוזר על עצמו.
דינר כתב את המאמר בסוף שנת 1982. זו נקודת זמן חשובה בהיסטוריה הישראלית: מלחמת לבנון זה עתה הסתיימה (אף כי השהות ברצועת הביטחון המדממת תימשך עוד 18 שנה), וראש הממשלה מנחם בגין, בספטמבר של אותה שנה, פרש בפועל מניהול הממשלה (באוגוסט 1983 הודיע רשמית על התפטרותו). בגין וה"בגיניזם" מוזכרים לא אחת במאמר כגילום המזוקק ביותר של תפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך ישיר לרדיפות היהודים באירופה. אלה דברים שהיו מובנים מאליהם לישראלים שהכירו את נאומיו, לפני ארבעה עשורים, אבל יש צורך להזכירם שוב, דווקא בתקופה של התרפקות מימין ומשמאל על זכרו של בגין. מפלגת העבודה כוננה את מפעל ההתנחלויות, אך מי שהזניק אותו למעמד של מציאות בלתי הפיכה היה בגין. בעשור שבין 1967-1977 אושרה הקמתן של 22 התנחלויות בלבד. לעומת זאת, מרגע עליית בגין לשלטון ועד לסוף 1983 אושרו 103 התנחלויות; אלה הוקמו בחיפזון, ללא תכניות מתאר, ללא דיונים תקציביים, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ותוך עיקום מתמיד של החוק הישראלי – כל זאת תחת בגין, האיש שנחקק בזכרוננו כמגן שלטון החוק.
טראומת השואה וחוסר האונים היהודי מול ההשמדה ליוותה את הפוליטיקה הישראלית מראשיתה. בגין כמובן לא המציא אותה ולא היה היחיד שהפיק ממנה תועלת; אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי שהפך אותה למסד העקרוני של כל תפיסתו הפוליטית, ובמיוחד מול הפלסטינים. פסיכולוגית "הפיצוי", במילותיו של דינר, סייעה לבגין אישית להתמודד עם שדי העבר ובמיוחד עם האשמה שרדפה אותו כל חייו, על נטישת משפחתו וחברי בית"ר בפולין. במלחמת לבנון בגין דימה את ערפאת המסתתר בבונקר בביירות להיטלר שהסתתר בבונקר בברלין. "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה", כתב עמוס עוז במאמר תגובה. השמאל הליברלי התייחס אל בגין בתערובת של זלזול וסלידה; הפראזות הנפוחות, הקורבניות הנצחית. אך דינר, במאמרו שכאן, תפס באורח נבואי כמעט, שהבגיניזם איננו הלך רוח חולף והוא עומד להפוך לתשתית הזהות הישראלית. הוא צדק; כולנו בגינים, ולא במובן הטוב.
אין להבין את האובססיה של בנימין נתניהו עם "האיום הגרעיני" של איראן אלא במונחים דומים, כמו-שואתיים; ולמעשה, נתניהו עצמו חזר על האנלוגיה הזאת עד בלי די. אין ספק שהיא חדרה עמוק לתודעה הישראלית והתלכדה עם אותה טראומה מכוננת. הישראלים דבקים בה, ולכן גם לא יחליפו את יום השואה הפרטי שלהם ביום השואה הבינלאומי. הטקסים הצבאיים באושוויץ והנאומים השנתיים שם מלמדים שהקישור בין טראומת ההשמדה לבין צידוק הכוח הצבאי הפך למובן מאליו; הרטוריקה השכיחה של "העולם כולו נגדנו", הזיהוי האוטומטי של ביקורת על ישראל והציונות עם אנטישמיות – כל אלה הם מרכיב של קבע במציאות הישראלית, חומר לכותרות עיתונים מדי יום ביומו. דינר הבחין ביסוד הנפשי המעוות שלהם, והבין כי הזמן לא ירפא אותם: "חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך", הוא כתב לפני 40 שנה. טראומות אינן נמחקות. צריך לחיות איתן. הפוליטיקה מתחילה בשאלה כיצד בוחרים לעשות זאת: באמצעות שכפול בלתי פוסק של המצב הטראומתי (דימוי עצמי של קורבן נטול הגנה מול השמדה טוטאלית ממשמשת ובאה) או באמצעות חיזוק ההבנה שהעצמי וסביבתו השתנו לבלי הכר מאז אירוע הטראומה, היחלצות מעמדת הקורבן ונטילת אחריות אמיתית על מעשינו.
המאמר של דינר נמצא על רצף של היגדים תרבותיים שהניחו את האצבע על הזיקה הרעילה בין טראומת השואה לבין צידוק הכיבוש וההתאכזרות לפלסטינים. נזכיר רק נקודות ציון בולטות. שנתיים לפניו (1980) פירסם בעז עברון את מאמרו "השואה – סכנה לעם", שבמידה רבה הטרים חלק גדול מטענותיו של דינר, וניתח באזמל חד את שלל הדיבידנדים התעמולתיים שישראל הפיקה מזכרון השואה. גם הוא קריאת חובה, ועל כן העליתי אותו לצפייה בקישור הקודם. ובהמשך: מאמרו של יהודה אלקנה "בזכות השכחה" (1988), המיצג התיאטרלי פורץ הדרך של דוד מעיין "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" (פסטיבל עכו, 1991), סרטו של אייל סיון "יזכור – עבדי הזיכרון" (1990), והספרים "שואה בחדר האטום" של משה צוקרמן (הוצאה עצמית, 1993) ו"האומה והמוות" של עדית זרטל (דביר, 2002). יהודה אלקנה היה אופטימיסט; הוא סבר שהעניין בידינו, היכולת לגבור על הטראומה נתונה לנו, אם רק נחליט להתפלש פחות בזיכרון הקורבן הנצחי. דינר ספקן יותר, כמעט פסימיסט; הוא מרבה לדבר על "תפיסת הסכסוך" ו"תפיסת השואה" כמו היו תגובות רפלכסיביות ולא תוצרים של שיג ושיח פוליטיים, שמאחוריהם עומדים אינטרסים קרים (ועל כן כדאי לקרוא במקביל אליו את מאמרו של בעז עברון, שמבליט יותר את הצד האינטרסנטי). כך או כך, אני ממליץ לקוראים להגיע אל סופו של המאמר. שם, במילים פשוטות וצלולות, דינר מסביר כיצד הטראומה של ההשמדה – חלקה אותנטי וחלקה מהונדס בתעשיית הזיכרון – מחבלת בחיי הישראלים והפלסטינים, מסכנת את שלומם, והופכת את ישראל למקור סכנה לכל יהודי באשר הוא.
אני מודה לדן דינר ולאורי רם על הרשות לפרסם מחדש את המאמר המתורגם בבלוג. כל ההדגשות במאמר שאורכן גדול ממילה – הן שלי.
* * *
ישראל והטראומה של השמדה: על התפיסה הישראלית את הסכסוך הישראלי-ערבי
מאת: דן דינר
אל הסכסוך הישראל-ערבי מתלווים דימויים ורגשות שמקורם במקום אחר ובזמן אחר. התפיסה הישראלית של הסכסוך רוויה התנסויות שנרכשו מחוץ לסכסוך עצמו, עמוסה חוויות מן ההיסטוריה המערבית בכלל ומן ההיסטוריה האירופית והגרמנית הקרובה בפרט. את ההסבר למאפיין הזה של הסכסוך אי אפשר למצוא רק בכך שישראלים רבים מוצאם מאירופה וכי הם נשאו עימם לישראל את מטען התנסותם.
אכן, היהודים, שבמהלך ההיסטוריה היו עם ללא ארץ, נושאים בזכרונם הקיבוצי יותר היסטוריה עולמית מכל עם אחר. אין פלא, לפיכך, שהם נוטים למקם את ההיסטוריה העכשווית שלהם ברצף טראנס-היסטורי, ונוטים שלא להבחין היטב במאפייניה הספציפיים. אך בכל אלה אין כדי להסביר מדוע הסכסוך הישראלי-ערבי מצטייר כתסריט סוריאליסטי שבו משמשים בערבוביה הווה מזרח-תיכוני ועבר אירופי. בייחוד בלט הדבר בהקשר של מלחמת לבנון, וביטוי מובהק של מגמה זו נמצא באישיותו של מנחם בגין, הנוהג להפנות גבו למציאות ולהרחיק מבטו אל העבר. אך עירוב העבר בתוך ההווה לא היה נחלתם של מנהיגי ישראל בלבד. גם בגרמניה המערבית, באירופה ובמערב בכלל, רווחה המגמה לשפוט את התנהגותה של מדינת ישראל על פי אמת-המידה של העבר. על פי שיטה לא בדוקה זו נבחנו מעשיה של ישראל בהשוואה לנקודה השיא של הברבריות בהיסטוריה – ההשמדה ההמונית של היהודים בידי הנאצים. השאלות של הסכסוך עצמו נדחקו לקרן זווית – בעיות ההווה עורפלו בצעיף של מטאפורות היסטוריות.
הסכסוך בן מאת השנים על פלסטין-ארץ ישראל בין יהודים שהיגרו אליה במטרה להקים בה מדינה או שנמלטו אליה מפני רדיפות, לבין תושביה הערבים שהיו לעקורים, הוא בעיקרו של דבר סכסוך דמוגרפי. היהודים בעלי השאיפות הלאומיות חתרו לכינון מדינה שקיומה יובטח באמצעות רוב יהודי שיאפשר הן עליונות מטריאלית והן לגיטימציה דמוקרטית פורמאלית. תנאי לכך היה הפיכתה של האוכלוסיה הערבית למיעוט, ודבר זה הצריך כמובן את נישולה הפוליטי והלאומי, ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, אף את נישול זכויות הערבים כפרטים וכאזרחים. זהו היסוד הקבוע בסכסוך הדמוגרפי שנסב, כאמור, על עצם כינונה של מדינה יהודית, או – מנקודת הראות הערבית – על שמירת אופיה הערבי של הארץ. בעיני הערבים הפלסטינים נתפסה ההתיישבות וההתנחלות היהודית שבהנהגת התנועה הציונית כאיום על עצם קיומם, אף אם האמצעים שנקט הישוב היהודי בתחילה היו כלכליים ותחוקתיים יותר מאשר אלימים. באופן טבעי ניסתה האוכלוסיה הערבית להגן על עצמה מפני הנישול הזה, ש"בדרכי נועם". מתוך התגוננות זו, היא מצאה עצמה בתפקיד התוקפן. במישור התודעתי ממלא היפוך היסטורי זה תפקיד מכריע בסכסוך, שכן בעיני הישראלים – למודי הלקח ממאות שנות התנסות באירופה – הוא שימש בסיס לתפיסה שהנה שוב, נופלים הם קורבן לשיטנה ונעשים מטרה לאלימות. היפוך זה של מתגונן/תוקפן אף איפשר לישראלים להדחיק את רגשי האשם שנבעו מעקירתם ומנישולם של הפלסטינים מארצם במהלך ההתיישבות היהודית והסכסוך. על רקע זה יש להבין את המחלוקת המרה השוררת בין הצדדים לא רק על פירושן של העובדות הכרוכות בסכסוך אלא אף על עצם התרחושתן או אי-התרחשותן של עובדות מסוימות.
המאפיין העיקרי בתבנית תפיסת הסכסוך אצל רוב הישראלים הינו הכחשת אותם מרכיבים בתהליך של יצירת המדינה אשר הביאו לדחיקת רגליהם של הערבים הפלסטינים, ומעל הכל, הכחשת קיומה של יישות פלסטינית. הממשות הפלסטינית המוכחשת (או המודחקת) הזו הוחלפה באינטרפרטציות המבוססות על התנסותם הקשה של היהודים באירופה, כמי שסבלו מרדיפות וכמי שעמדו בפני השמדה מוחלטת. ההסברים הללו מתפקדים כמחסום בפני תפיסות אפשריות אחרות של המציאות. לפיכך נוטים הישראלים, והיהודים בכלל, להבין את הסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי במונחים של מודלים הסבריים המבוססים על אנטישמיות ועל השואה. אולם אין להבין מכך כי מדובר כאן רק בתהליך סובייקטיבי של קיבעון טראומטי. ללא גרעין אובייקטיבי הנותן ביסוס מוחשי ומסגרת של ממש לזכרונות ההיסטוריים, האישיים והקולקטיביים, היה קשה לזכרונות לעורר את התחושות החזקות שהם מעוררים. ואכן, גרעין כזה קיים בסכסוך.
מהיות הסכסוך "קולוניאלי" או "דמוגרפי", משתמעת האפשרות של דחיקה הדדית אשר עלולה אף להסלים לסכנת חיסול. זאת משום שסכסוך בעל אופי כזה קשה ליישב בפשרה, לפחות לא באותו מובן שיש לפשרה בסכסוך טריטוריאלי, כמו למשל זה שהיה בין גרמניה וצרפת. בסכסוך בעל אופי כזה, מה שמוטל על כפות המאזניים איננו פיסת קרקע זו או אחרת, אלא עצם קיומה של היישות הקולקטיבית היהודית-ישראלית, וקיומה של היישות הערבית-פלסטינית. זו הסיבה לכך שהצדדים בסכסוך מגלים נוקשות כה רבה, ואין הבדל רב בעניין זה בין אנשי צבא ואזרחים, שכן הצדדים הלוחמים כאן הם היישויות הקולקטיביות בכללן, ולא רק משטרים או מסגרות שלטוניות מוגדרות.
האופי הקולוניאלי ולפיכך המוחלט, של הסכסוך על ארץ ישראל הוא, אם כן, הפתח הממשי שדרכו זורמים אל התודעה הישראלית דימויים ומטאפורות מן השואה שעברה על יהודי אירופה. מכאן יובן מדוע בעיני הישראלים תבוסה צבאית משמעה השמדתם, וממילא מדוע הם רואים לנכון למנוע אפשרות כזו בכל דרך העומדת לרשותם.
כיוון שבסכסוך גלומה אפשרות הכחדה של קבוצה אחת בידי האחרת וכיוון ששורשיו הקולוניאליים של הסכסוך ואופן ההתפתחות שלו מוכחשים בעקשנות על ידי יהודים וישראלים, הרי המאורעות הקשורים בו מפורשים על ידם כהמשך של התרחשויות היסטוריות שארעו מחוץ לתחומו של הסכסוך. וכך, הסכסוך הממשי על הארץ הופך כאילו למשני והוא רק מספק תפאורה מחודשת – מזרח-תיכונית – למחזה שכבר התרחש באירופה. כלומר, כפי שאמרנו, הישראלים נוטים לפרש את הסכסוך במונחים שנלמדו מנסיונם באירופה ולא במונחים של המקום והזמן שבהם מתרחש הסכסוך בפועל. אסונות המתרחשים במהלך הסכסוך נראים כאותות מאיימים של שואה. אך למרבית האירוניה, הנסיון הבלתי-נלאה למנוע שואה כזו רק מגביר את הסבירות שהיא אמנם תתרחש. התפיסה היהודית-ישראלית של הסכסוך, המעמיסה עליו זכרונות מחרידים מזוועות אירופה, מקשה על בחינה רצינית של פתרונות היסטוריים (שיש בהם מידה של סיכון) אשר הוצעו, מוצעים, ויוצעו בעתיד.
היבט נוסף של הסכסוך, המגביר את הרלוונטיות של ההתנסות היהודית באירופה, קשור לכך ששמירת קיומה של מדינה יהודית בישראל מחייבת למנוע מתושביה הערבים גישה למוקדי הכוח הלאומיים. ביטול האפליה של הערבים בישראל, כלומר, שינוי מבני שתכליתו הכרה בזכויות האינדיווידואליות והקולקטיביות של הפלסטינים, יערער את זהותה הלאומית היהודית של המדינה. ההצעה לפתור את הסכסוך באמצעות ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל מעוררת, לפיכך, בקרב הישראלים ובקרב יהודים בכלל, פחדים קיומיים אשר מקורם, אף הוא, בהתנסותם באירופה שבה נשללה זכות הקיום הקולקטיבי של היהודים וזכותם לאורחות חיים משלהם.
המהפכה הצרפתית שיחררה את היהודי כפרט והעניקה לו שוויון זכויות מלא, אך היא לא העניק חסותה לישות יהודית קולקטיבית כלשהי. זכויות קולקטיביות אמורות לא רק לאפשר את קיומה של תרבות ייחודית, אלא אף להכיר הכרה פוזיטיבית בשוני שבין תרבות לתרבות, שוני שהיהודים שילמו עליו בדמם במהלך ההיסטוריה. כאשר אורחות חיים שונות מתקבלות בברכה הן מאבדות את חשיבותן הפוליטית ואף נעשות למקור של יצירה תרבותית. אך כאשר אורחות חיים המאפיינות קבוצה מסוימת נדחות, הן נעשות למרכיב העיקרי בזהות הקבוצתית וחשיבותן מתפשטת לכל תחומי החיים. ומאחר שההתנסות ההיסטורית של היהודים בעניין זה היתה שלילית כאמור, נתפס כל ניסיון לטשטש את ייחודם התרבותי היהודי כאיום מוחלט וחמור שיש להתנגד לו בכל הכוח.
השואה גרמה לשינוי מהותי בתפיסה העצמית היהודית. מאז ואילך העניק הרוב המכריע של היהודים את תמיכתו לישראל. תמיכה זו נובעת לא במעט מרגשות האשמה על האי הצלחה למנוע את השואה, בייחוד בקרב היהדות האמריקאית שחשה כי בשנות הארבעים היא לא ניצלה את מלוא כוח ההשפעה הפוליטי שהיה לה. מאז השואה היתה ישראל למרכיב ראשוני בתפיסה העצמית היהודית. רק עם תום מלחמת העולם השנייה ולאחר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה בידי הנאצים, גמרו הניצולים אומר להקים בית לאומי בישראל. הדרך האחת והיחידה של הכרה עצמית יהודית, הציונות, נתפסה עתה במשנה תוקף כתאוריה של ההתנסות האיומה שידעו היהודים בגולה. העם היהודי ראה כיצד עמדו רוב בני העמים האחרים מנגד בשעה שהוא נטבח והמסקנה היתה נסיגה קולקטיבית אל עבר הסתגרות עצמית.
כבר במאה ה-19 התפתחה הציונות כתיאוריה הצופה אסון ההולך ומתרגש. מאות שנים של סבל יהודי באירופה הולידו בקרב הוגי הציונות פסימיזם שחזה את התגברות האנטישמיות ומשבר חריף בציוויליזציה המערבית, אשר היהודים יהיו קורבנותיו הראשונים: אך אפילו מתוך פסימיות זו לא שוערו ממדי האסון העתיד להתרחש. לאחר שההשמדה אמנם התרחשה, נראו כל דפוסי ההכרה העצמית היהודיים האחרים כצאצאים אופטימיסטים להפריז של ההשכלה והאמנסיפציה. הציונות המבקשת מדינה ליהודים כאילו קיבלה עתה גושפנקה מההיסטוריה עצמה.
אולם המסקנה כאילו הפרשנות ההיסטורית של הציונות אינה מוטלת עוד בספק הינה מופרכת. בטיעון הציוני משמשים בעירבוביה ההתנסות של השואה, הפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית והמדיניות הציונית בפועל בתקופה שעד מלחמת העולם השניה. טיעון זה מונע נקיטת מדיניות מפוכחת מצד ישראל, העשויה לחלץ את הסיכסוך מן המבוי הסתום.
הטיעון הציוני גורס כי מדינה יהודית ריבונית היא הערבות היחידה לכך כי ביום פקודה יוכלו יהודים נרדפים למצוא מקלט. עוד גורס הטיעון כי אילו היתה קיימת מדינה כזו לפני השואה, היו ניצלים חייהם של יהודים רבים. העובדה כי היהודים שהיגרו לארץ ישראל אמנם מילטו נפשם מן הנאצים כאילו מוכיחה את צדקתו של הטיעון הזה, אך למעשה כך מילטו את נפשם גם יהודים שהיגרו למקומות אחרים בעולם שאליהם לא הגיעה ידם של הנאצים. כך שמבחינה זו אין ייחוד למקלט שמצאו היהודים בארץ ישראל. למעשה, ארץ ישראל היתה על סף סכנה. במהלך המלחמה הגיעו הכוחות הגרמניים עד שערי מצרים ובתכניתם היה להמשיך צפונה כדי להנחית מכה לאינטרסים הבריטיים באזור וכדי להגיע לאגף הדרומי של ברית המועצות. יהודי ארץ ישראל הכינו עצמם להתגוננות מפני הנאצים, אך התוצאה החזויה של המאבק בין כוחות לא שקולים אלה היתה ברורה.
ליהודים בארץ ישראל חיכה, איפוא, אותו גורל כמו ללוחמי גטו ורשה. רק תבוסתו של רומל בקרב המכריע עם הצבא הבריטי באל-עלמיין סיכלה את תכניות הגרמנים וחסכה מן היהודים בארץ ישראל גורל מר. מיותר כמעט לומר, אך היהודים בארץ ישראל ניצלו משום שהיו באזור שבו שלטו בעלות הברית ויד הנאצים לא יכלה להשיגם, ממש כפי שניצלו היהודים באנגליה או אלה שבברית המועצות.
ניתוח זה אינו מאשש כמובן את תפיסת ההיסטוריה הציונית. למרות זאת, באמצעות תפיסה טלאולוגית – הגורסת כי מי שניצל היה אמור להינצל משום שבחר בדרך הנכונה – הפכה הציונות את ההישרדות המקרית הזו (מקרית, במובן של דחיית הדטרמיניזם המשתמע מן ההיסטוריוגרפיה הציונית) לאירוע המאשש את האידאולוגיה שלה: היישות הלאומית היהודית בארץ ישראל הוכיחה עצמה כמקלט ליהודים; מדינה יהודית היתה עשויה לקלוט עוד יהודים רבים ולהציל את חייהם; וכיוון שמוראות העבר עלולים לחזור בעתיד, אסור בשום אופן לוותר לעולם על קמצוץ מביטחון ישראל.
הזיקה הסיבתית הישירה הנוצרת בתיאור זה בין ארץ ישראל, השואה והגאולה, מובילה לפרשנות תיאורטית שממנה נובעות הנחיות פרקטיות לניהול הסיכסוך. היא אף מעצבת את הבנת ההיסטוריה שלאחר השואה אצל היהודים. אולם בבסיסה של תפיסה זו מונחת שגיאה חמורה בהבנת השואה עצמה.
השואה, הנתפסת כאישור האחרון והמוחלט לפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית, משמשת הוכחה לכך שאירועי העבר היו יכולים להימנע אילו היה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. הבנת השואה כחוליה האחרונה בשרשרת הרדיפות והפרעות שמהן סבלו היהודים מטשטשת את עובדת היותה תופעה היסטורית חסרת תקדים שאי אפשר להשוותה לשום תופעה דומה. חוט מחבר נמתח בין הרדיפות האנטישמיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לבין ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. האנטישמיות המסורתית אמנם קדמה לשואה, ואף קידמה אותה, אך בכל זאת קיים הבדל עקרוני. הבדל זה הוא המיטשטש כאשר רואים בשואה תוצאה בלתי נמנעת ומימוש של האנטישמיות המסורתית-הדתית ושל האנטישמיות המודרנית.
הציונות המדינית הקלאסית ראתה עצמה כתשובה לאנטישמיות וראתה את השואה כחוליה בשרשרת האנטישמית, מבלי לתפוס שכאן מדובר בהשמדת-עם. לפרשנות מוטעית זו היו השלכות על המדיניות הציונית: התשובה שהציעה הציונות לבעית האנטישמיות ורדיפת היהודים היתה מדינה ריבונית שתהווה מקלט בטוח. בתשובה זו היה אמנם היגיון כל עוד היא באה כתגובה לרדיפת יהודים – כלומר בעיקר לגירושם התכוף מארץ לארץ. אולם נוכח ההחלטה הנאצית – אחרי 1941 – להשמיד את היהודים בכל מקום על פני כדור הארץ, איבד הטיעון הציוני את תוקפו ולא התאים עוד למציאות.
זוהי הסיבה לכך שההנהגה הציונית לא תפסה את מלוא המשמעות של הידיעות שהגיעו ממזרח אירופה על השמדה המונית של יהודים. אכן, קשה היה להאמין לידיעות אלה בשל תוכנן הבלתי מתקבל על הדעת, ובמובן זה היתה תגובת ההנהגה הציונית טבעית ודומה לתגובות של אחרים, יהודים ולא יהודים. אך בקרב ההנהגה הציונית פעל מחסום תודעתי נוסף. השמדה מוחלטת שמטה את הקרקע מתחת לצורך המיוחד במדינה יהודית, כפי שהסבירה אותו הציונות על סמך ההתנסות באנטישמיות הקודמת להשמדה. הידיעות על השמדה מוחלטת, על "הפיתרון הסופי", ערערו אם כן את תוקף התשובה הציונית לאנטישמיות. לידיעות כאלה לא היתה זכות קיום.
ציונים ולא ציונים, יהודים ולא יהודים, לא נתנו אמון בידיעות ובדיווחים על השמדה המונית משום שהדברים לא התיישבו עם התודעה המערבית המורגלת בחשיבה רציונלית-תכליתית. הנאצים מצידם שמרו על סודיות ההשמדה בהניחם כי מעשיהם הינם כה חריגים ובלתי נתפסים, שגם אם ידלפו פה ושם ידיעות עליהם, איש לא יאמין. ואכן, הכל נטו שלא להאמין לבלתי ייאמן, ולכן לא הגיבו כנדרש. בשל מחסום הכרתי זה לא ננקטו כמעט כל אמצעים מעשיים למנוע את האסון. בעלות הברית פטרו דיווחים על ההשמדה כהגזמות. מחנה המוות אושוויץ, שבעלות הברית היו מסוגלות להפציצו, לא הופצץ. ההנהגה הציונית מצידה השקיעה את כל מרצה בהבאת פליטים לארץ; מאמץ שמשמעותו הכמותית בהצלת חיי אדם לא עמדה בשום יחס לממדי ההשמדה. לפני ההשמדה ההמונית, ב-1938, כאשר המדיניות הנאצית כלפי היהודים נראתה עדיין כמדיניות אנטישמית "מסורתית", ויהודי גרמניה ואוסטריה עוד לא היו נתונים בסכנה פיזית של ממש, נמנעה הסוכנות היהודית מחיפוש פתרונות אחרים להגירת פליטים יהודים, בטענה שפתרונות כאלה יפגעו בלחץ שמפעילה התנועה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל להגירה יהודית (אף שהארץ לא היתה מסוגלת, אף לא בעתיד הנראה לעין, לקלוט הגירה המונית). סבלם של יהודי מרכז אירופה נקלט בעיניהם של מנהיגי הסוכנות היהודית בראש ובראשונה דרך הפריזמה של שאלת ארץ ישראל.
הקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי בעת המלחמה נעשתה מתוך אותה תפיסה שהנחתה את המהלך הדומה במלחמת העולם הראשונה: יש להצטרף לכוחות המנצחים כדי להשיג את הארץ ליהודים במסגרת חלוקת ההשפעה המחודשת הצפויה לאחר המלחמה. באשר למה שהתרחש באותה שעה באירופה, היו כל המאמצים המכוונים להשגת מדינה בתקופה שלאחר המלחמה חסרי תכלית, בעיקר אם מודדים אותם באמת המידה של הציונות עצמה: הצלת יהודים.
תגובת ההנהגה הציונית לשואה התאפיינה בחוסר מעש. לגבי מי שמזדהה עם הציונות זוהי בעיה פסיכולוגית קשה. בתודעה היהודית היתה הציונות נושאת הדגל של הצלת יהודים נרדפים. התנועה הציונית הצליחה לרכוש לה מעמד פוליטי כמייצגת של העם היהודי והיתה זו חובתה לנקוט באמצעים הנדרשים, אך במקום זאת היא בחרה להתמקד בארץ ישראל. כדי להמשיך ולדבוק במשימה של יצירת מדינה יהודית בארץ היא היתה חייבת שלא להבחין במלוא האימה המפלצתית שבנאציזם, זאת חרף עמדתה הפסימיסטית המוצהרת לגבי גורל היהודים בגולה. רק לאחר שההשמדה ההמונית הפכה לוודאות נוראה, החל הספק לכרסם. אולם האפשרות כי המחיר שנגבה בעבור הדבקות בישראל היה גבוה ממה ששוער בתחילה רק הגבירה את חשיבותה הסמלית של הארץ, והמקרה ההסטורי שבו ניצלו חייהם של היהודים שישבו בארץ היה חייב עתה לקבל משמעות במסגרת הטיעון הציוני הכולל.
הקביעה כי יהודי ארץ ישראל ניצלו באופן מקרי ולא בזכות הציונות עלולה לגרום לזעזוע בתפיסה העצמית היהודית. היא מעמידה בספק את התפיסה כי הציונות מאפשרת לעם היהודי לפעול באופן קולקטיבי ולהיות אדון לגורלו. היא עלולה להחזיר את היהודים לאותו מצב נפשי "גלותי" שהם קיוו להיחלץ ממנו באמצעות קיום המדינה. המחשבה על אי-קיומה של המדינה מעוררת בקרב היהודים בישראל ובעולם את החרדה מפני שואה חדשה שעלולה להתרחש. ישראל מספקת לישראלים וליהודים מחוץ לה משענת פסיכולוגית שהסרתה עלולה להיות כרוכה בכאב רב.
אי-היכולת לתפוס אפשרות של תעשיית רצח המוני, שאינה עולה בקנה אחד עם הקטגוריות של רציונליות תכליתית, דומה אף לאי-היכולת להשתחרר מרישומיה הנפשיים של יכולת זו. הקורבנות ממשיכים לשאת את החוויה הקשה מעבר למקום ולזמן שבו התרחשה ומתיקים אותה אל הסכסוך הישראלי-ערבי. לפיכך הישראלים חווים את ההשמדה שנית, בתת-מודע, באופן שיש בו "פיצוי" פסיכולוגי – כלומר בדרך של העלאתה בדמיון ותגובה השונה מן התגובה שהיתה בפועל. בן גוריון הזהיר מפני המשוואה המתארת את ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית כאנטישמיות. הוא ידע עדיין להבחין היטב בין הסכסוך האמיתי במזרח התיכון לבין האנטישמיות באירופה, ואף השכיל להתריע מפני מנהיגים כבגין, אשר לגביהם היה הסכסוך המשך ישיר של ההסטוריה היהודית באירופה.
אולם אט אט חדרה אל התודעה הישראלית הגישה הפסימיסטית לפיה "העולם כולו נגדנו" ומי שאינו יהודי הוא בהכרח לצרינו. גישה זו השתלטה אף על תפיסת הסכסוך ובהכרח הפך כל ערבי, יהיו עמדותיו אשר יהיו, לצורר. גישה כזו אינה מאפשרת כמובן לתפוס את האבחנה המשמעותית בין ערבים או פלסטינים הנאבקים בישראל על הרקע המקומי של הסכסוך, לבין אנטישמים העוינים את היהודים כיהודים. וכך הפך הסכסוך להיות כביכול טראנס-היסטורי, מעין מערכה נוספת במאבק הנצחי שאין לו פיתרון, בין העולם לבין היהודים. הצעות לפתרונות אפשריים של הסכסוך נדחות לפיכך על הסף וכל הצעת פשרה נתפסת כאילו עומדת מאחוריה מזימה שפלה של התנכלות לעצם קיומם של הישראלים.
כאמור, מן הראוי לשים לב ליסוד "המפצה" בפרשנות הבגינית של הסכסוך במונחי ההיסטוריה של אירופה. לגבי היהודים יש הבדל עצום בין מלחמת העולם השניה כמלחמה לבין ההשמדה ההמונית של עמם שהתרחשה באותה עת. מי שהשתתף במלחמה בגרמנים, ובעיקר אלה שהשתתפו בה במסגרת כוחות מטעם מדינות לאומיות ריבוניות, יכלו לתפוס עצמם כסובייקטים המגיבים באופן עצמאי, ואין זה משנה שבתחילה היו הכוחות האחרים נחותים מבחינה צבאית לעומת גרמניה. היהודים, לעומת זאת, לא היו צד לוחם מעין זה, הם היו קורבנות לחיסול שיטתי. פיצוי כלשהו על חוסר האונים וההשפלה האלה ניתן כאשר חווים שוב, כביכול, אותה התנסות, אך הפעם כסובייקטים; כלומר, כאשר הישראלים ועימם שאר היהודים יכולים לראות עצמם הפעם כמי שאכן מנהלים מלחמת חורמה בהיטלר. במיוחד חשוב הדבר למנהיג כמנחם בגין, אשר נמלט מוורשה בעוד מועד ולא השתתף במאבק נגד הנאצים; מה שוודאי מעיק על הדימוי העצמי, האידאולוגי והאישי שלו.
כדוגמה לתופעה זו אפשר לקחת את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 על ידי חיל האוויר הישראלי. בדמיונם של בגין ושל אחרים זוהה הכור הגרעיני עם אמצעי ההשמדה ההמוניים במחנות המוות והפצצתו היתה בבחינת מימוש מאוחר, הפגנתי ובעל ערך סמלי, של הפצצה על אושוויץ שלא בוצעה – מה שמתברר היטב מנאומו של בגין שבו הוא דיבר על עתיד ילדי ישראל ועל גורלם של הילדים בשואה. אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית, אך כאן לפנינו דוגמה מובהקת להשלכות השואה על התפיסה העצמית ועל תפיסת הסכסוך של הישראלים. אין ספק שהיו דרכים ראוותניות פחות להשגת אותה מטרה עצמה, כפי שנהגו לעשות במקרים דומים ממשלות המערך. התקפה אווירית מופגנת ומשפילה כזו לא נבעה, אם כן, אך ורק מן הצרכים המידיים של המקום והשעה.
הצורך הכפייתי לשחזר שוב ושוב את מצבי העבר האירופי מונע התבוננות נכוחה בשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, בתולדותיו ובאפשרויות לפתרונו. כל עוד הקורבנות של ההתיישבות הציונית – הפלסטינים – יהיו מזוהים כפושעים וגרוע מכך כפושעים נאצים, בעוד הגורם האמיתי למצב שנתהווה – היהודים הישראלים – ימשיכו לראות את עצמם כקורבנות עולמיים טראנס-היסטוריים, תהיה הדרך בפני פתרון קונקרטי חסומה. הטלת הטראומה מאירופה על הסכסוך במזרח התיכון לא תוכל ממילא לספק מרפא לפצעים הפתוחים שנגרמו בעטיה של החמצת הקרב המכריע בזמן הנכון: הצלת יהדות אירופה. לעומת זאת, תפיסה עצמית כזו גורמת להנצחתו של מצב שיש בו סכנה ממשית לחייהם ולקיומם של הישראלים והפלסטינים. מתברר כי חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך כפי שתוארה לעיל. עובדה היא כי לטראומה הקולקטיבית של השואה נודעה בישראל של שנות הארבעים והחמישים פחות השפעה מאשר בעשורים המאוחרים יותר. בני הדור שסבל ממוראות השואה באופן אישי עשו מאמץ נפשי לשכוח אותה כדי להמשיך לחיות. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שהשואה התרחקה בזמן כך היה אפשר להתבונן בה מקרוב יותר. כיוון שכך, אין לצפות להיעלמות מהירה של ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה.
תופעה זו תופסת לא רק לגבי ישראל אלא אף לגבי יהודים מחוץ לה. וככל שהשואה חזרה להעסיק את העם היהודי כך גברה חשיבותה של ישראל כתחליף לעבר וכפיצוי פסיכולוגי. וכך, הרוב המכריע של יהדות העולם שינה למעשה את יחסו לישראל והוא רואה בה מוקד המשרה עליו ביטחון. פעולות צבאיות רבות רושם, כגון מבצע אנטבה, מחזקות את התחושה הזו, אך הן מהוות מסד לאשליה שכן המצב לאשורו שונה לחלוטין. יומרתה של ישראל להיות מדינת כל יהודי העולם, ואף להיות נציגתם בזירה הבינלאומית, והנכונות המקבילה של רוב היהודים להעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת, עלולה בסופו של דבר לפגוע קשות ביהודים עצמם. המדיניות של ישראל מתנגשת לעתים עם האינטרסים הלאומיים של המדינות שבהם חיים היהודים, או חמור מכך, עם האינטרסים של העמים עצמם, כמו במקרה של תמיכת ישראל במשטרים צבאיים באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ועוד.
למעשה, כדי להבטיח את האינטרסים הקיומיים שלהם עצמם, היה על היהודים להיבדל מישראל. אך בהתחשב במעורבות ההדוקה שכבר נוצרה בין היהודים לישראל מאז השואה, אין לצפות להתרחקות כזו. מה שכן יכול לפתור בעיה זו של יהדות העולם הוא התערבות מצידה למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות הכרה שלה בזכויות הפלסטינים. הצעה כזו עלולה להיראות פרדוקסלית, שכן היא מזמינה העמקת המעורבות היהודית בפוליטיקה הישראלית. אולם מכיוון שהמדיניות הישראלית הנוכחית מסוכנת ליהדות העולם, מוטב היה לה לדאוג לכך כי המקלט המובטח שמציעה לה ישראל יחדל להיות איום ממשי על בטחונה.
כתוצאה מן ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה רואים, איפוא, רוב היהודים החיים מחוץ לישראל את מבטחם האחרון בישראל, ואין הם מודעים לצל המסוכן שמטיל הסכסוך הישראלי-ערבי על בטחונם האמיתי. אין הם מודעים אף לכך שגם בטחונם של היהודים בישראל עצמה שרוי באיום, וכי לעיתים הוא מעוער אף יותר מבטחונם של היהודים שמחוץ לה. הטראומה של השואה גרמה לעיוות עקרוני בתבנית התפיסה היהודית של מדינת ישראל. אילו לא התרחשה השואה, אילו העוינות ליהודים היתה ממשיכה להתבטא באפיקיה משכבר, היתה ברורה לכל הסתירה שבין השאיפה היהודית למצוא מבטח בארץ ישראל לבין המצב האלים השורר בה, הכרוך בסכנה רבה. אך נוכח אימי ההשמדה ההמונית לא נראית האלימות הכרוכה בסכסוך המזרח-תיכוני נוראה כל כך. ומה שחשוב לא פחות: קורבנותיה היהודים של האלימות הזו נתפסים כמחיר שיש לשלם בעבור חיים משמעותיים, בניגוד לקורבנות השואה שנתפסים כמי שחייהם קופדו ללא תכלית. התודעה של השואה מספקת, אם כן, קנה מידה של שפך דם שעל פיו נאמדת המציאות רווית הדם העכשווית.
זהו הרקע ההיסטורי והנפשי שבו מעוצבים דפוסי התודעה היהודית המסייעים להכחשת המדדים הממשיים של הסכסוך ולהדחקת האשמה הישראלית למצב הפלסטינים. הבריחה של הפלסטינים וגירושים נקשרים בתודעה הישראלית להיסטוריה האירופית וראיות ממנה מגויסות כדי לדחות כל ביקורת מוסרית על ישראל. גירוש גרמנים מאזורי ברית המועצות ופולין וסיפוח איזורים בגבול המערבי של מדינות אלה משמשים צידוק להתנהגות דומה מצד הקורבנות העיקריים של השואה. השוואות מעין אלה מותחות גשר מנטלי בין שני עולמות – העבר וההווה.
תפיסה משובשת זו של ההיסטוריה הופכת, כביכול, לתפיסה של רצף היסטורי ממשי כאשר מספקים לה חומרים מציאותיים, כגון קשרים מסוימים בין העולם הערבים לבין הנאצים בשנות הארבעים. הלאומיות הערבית ביקשה אז את קרבתה של גרמניה הנאצית כבעלת ברית נגד הקולוניאליזם הבריטי. בהתבסס על החוכמה העתיקה כי "האויב של אויבי הוא ידידי", היפנו הערבים, כמו אף הלאומנים ההודים, את מבטם לברלין. לגרמנים מצידם היו, כמובן, סיבות טובות הנעוצות באימפריאליזם שלהם, לשמוח על ידידות זו. המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני היה בתודעה הישראלית לסמל הקשר הזה שנרקם בין גרמניה לערבים, ודמותו משמשת לחיזוק הזיקה הקיימת בתפיסה הישראלית בין ההתנסות היהודית בארץ ישראל לבין האנטישמיות באירופה. פעילותו של המופתי באירופה הינה בעיני הישראלים הוכחה לכך כי את המלאכה שלא השלימו הגרמנים באירופה עמדו הערבים להשלים בארץ, ופעילותם של נאצים לא מעטים בארצות ערב לאחר 1945 נתנה חיזוק נוסף לתחושה זו.
מצב דברים מיוחד במינו זה מונע כמעט כל אפשרות להתמודד עם הגורמים האמיתיים בסכסוך. כל ניסיון לעשות זאת נתקל במחסום זכר סבלם של היהודים באירופה. על בסיס התנסותם הסובייקטיבית שואלים הישראלים את מצפון העולם מדוע, למשל, לא הוטל ספק בזכות קיומה של גרמניה כקולקטיב לאומי על אף כל הזוועות שעוללה – בעוד שמקורבנותיה נשללת זכות הקיום הלאומית. מדוע התקבלה על דעת העולם מימרתו של סטאלין "היטלרים באים והיטלרים הולכים אך העם הגרמני נשאר", הנותנת לגיטימציה מלאה להמשך הקיום הקולקטיבי של גרמניה, ואילו לגבי ישראל יש המטילים ספק בעצם זכות קיומה.
אך הבעיה הישראלית קשה יותר. כאן אין שאלה של משטר זה או אחר אלא שאלה של התנאים עצמם לקיומה של מדינה של יהודים בארץ שבה חיים גם ערבים. דעת הקהל הישראלית מעדיפה שלא להבחין במגבלות האובייקטיביות של אפשרות קיומה של מדינה יהודית הומוגנית בפלסטין-ארץ ישראל. בעוד שהגרמנים – שעל כתפיהם רובצת אשמת רצח עם – מבקשים לראות את העבר כסגור, ורוצים להניח כי הביולוגיה תסתום את הגולל על העבר, הרי לגבי היהודים, העבר הגרמני חי וקיים בסכסוך הישראלי-ערבי שקיצו אינו נראה לעין.
(תרגום מאנגלית: אורי רם)
לכל אורכה ורוחבה של יצירתו, העיונית והבדיונית כאחת, ניהל ו"ג זבאלד חשבון נוקב עם הזיכרון. חשבון אישי עם בני הכפר הבווארי שבו נולד (ורטאך), חשבון לאומי עם גרמניה שלאחר המלחמה, חשבון עם סיפורי חיים של מהגרים, עם עדויות בעל פה ובכתב ועם מסמכים ארכיוניים ותצלומים מצהיבים. בכל ספריו הוא משוטט בין דמויות ואתרים שאוצרים בתוכם זיכרון היסטורי דחוס ומעיק. בשעה שרובנו חולפים על פניהם בשאננות חפה מיֶדע, זבאלד שומע כיצד עולות מהם, על כל צעד ושעל ומכל עבר, יללות חנוקות.
החשבון הפתוח של זבאלד עם העבר קיבל בשנה האחרונה תפנית לא צפויה, כשיצאה לאור הביוגרפיה שלו, ובה כמה גילויים לא נעימים על הדרך שבה ניכס לעצמו סיפורי חיים אמיתיים והטמיע אותם בספריו. יש דמיון מוזר ומטריד בין הגילויים האלה לבין פעולת הזיכרון בספרים של זבאלד, והספרים עצמם מכילים כמה פלישות "לא מבוקרות" (יש כאן ספק, לכן המירכאות) של זיכרונות מודחקים אל פני השטח. שמה של הביוגרפיה, דברי, שתיקה: בחיפוש אחר ו"ג זבאלד, מתייחס ישירות לאוטוביוגרפיה המפורסמת של ולדימיר נבוקוב, דבר, זיכרון. נבוקוב, מהגר בעצמו וסופר של מהגרים וגלות, העסיק את זבאלד לא מעט; ספרו ואף הוא עצמו, כילד וגם כאדם מבוגר, זוכים לכמה הופעות אורח בהמהגרים. הביוגרפית של זבאלד, קרול אנג'ייר, השכילה ללכוד בשינוי המינימלי הזה – דבר, זיכרון לעומת דברי, שתיקה – את היחס המסובך הרבה יותר של זבאלד לפעולת ההיזכרות, שלו ושל זולתו.
. . .
אל המהגרים, שקראתי לפני שנים רבות, חזרתי בעקבות קריאת הסקירות על הביוגרפיה של זבאלד, ושוב מצאתי את עצמי נשבה בכשפיו וקורא בארבעת פרקיו, שמביאים אותך לכדי דמעות כמעט מבלי משים, כמו בפעם הראשונה. ואז, בעמוד 177, נקרתה לי תגלית קטנה ומרעישה. אבל רגע, תכף אגיע לשם.
להמשך קריאה במהדורה המקוונת של "גרנטה", לחצו כאן.
"יש איזושהי המולה פנימית ואנחנו משתמשים בשפה כדי לברוח ממנה, והפתרון זה לא לפטפט את עצמנו לדעת, אלא לדעת לשתוק ולהרגיע את ההמולה הזו. איך מרגיעים את זה? החיה פה היא סוג של אידאל. להיות קצת פחות אנושיים. מה זה קצת פחות אנושי? להתרחק מהצורך לדבר. הרי אנחנו חיים בעידן של פטפוט אינסופי, המילים מציפות אותנו מכל עבר, המון אנשים שאף פעם לא דיברו, היום כותבים באינטרנט, אנחנו מוקפים במילים, והרבה מאד מהן הן חסרות משמעות וחסרות טעם. מעבר לכל זה, כולנו כל הזמן מסתובבים עם איזושהי מכונת דיבור בלתי נלאית בתוך הראש. אדם שעיסוקו הוא מילים, שכותב ספרים ומאמרים, עומד מחוץ לעצמו ואומר די עם כל המילים האלה, אז זה דבר שאותי מושך. לדעת איפה הגבול של השפה, לדעת מה כן אפשר להגיד בה ומה לא, תמיד למדוד את המילים כנגד המציאות, לדעת מתי הן עושות עבודה נאמנה ומתי צריך להניח להם. אז כשהוא מדבר על המצבים האלה של השתיקה, זה מצבים שבהם באמת השפה רק מפריעה. או שהיא לא מצליחה לייצג, או שהיא משקרת, ובטח מרגוע היא לא מביאה. כל אחד מאיתנו יכול לעשות את הבדיקה העצמית הזו, האם החמש דקות האחרונות שדיברתי היו חשובות לי או לעולם? האם מה שהקלדתי עכשיו היה נחוץ? דווקא מתוך כבוד למילים, אפשר להשתמש בהן קצת יותר במשורה."
כרמל וייסמן, בעלת הפודקאסט המחכים "המצב הפוסט-אנושי", קשרה יחד כמה חוטים מתחומי העניין שלי ושוחחה אתי עליהם (הציטוט נלקח מן השיחה); האזינו לדברים כאן. בין השאר תוכלו לפגוש שם את ג'ון גריי ואת ג'ון פאולס, בלשנות, פוסטמודרניזם, ביופיליה ופוסט-הומניזם. הנה טעימה מצולמת קטנה (הראיון עם זקן, אני כבר בלי).
אל הראיון המוקלט כולו – לחצו כאן.
רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.
אולי אחרי הקפה הראשון.
הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?
רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.
ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.
היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.
וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?
אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.
אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?
מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?
הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.
ידענו שתוכנת "פגסוס" מופעלת נגד אזרחים ישראלים. לי אישית לא היה ספק בכך, במיוחד אחרי שהתגלה, לפני חודשיים, שבניגוד לטענת NSO, התוכנה גם פורצת למספרי טלפון ישראלים. אומנם הם היו של פעילי זכויות אדם פלסטינים; המחיצה בין העולם של "השיטות האפלות" לבין העולם של "שלטון החוק" והדמוקרטיה הולכת ונעשית דקה עד בלתי נראית. ובכל זאת, התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" חשוב בקונקרטיות שלו, בחשיפת העומק אליו חדרו "השיטות האפלות". "פישינג" מאזרחים חפים מפשע הוא שם טכנולוגי-מכובס לשיטות העבודה של השטאזי. אה כן, שוב השטאזי.
כל העושים במלאכה המלוכלכת הגיעו מן הדיפ-סטייט האמיתי של ישראל, יחידה 8200. "כלכליסט" מסביר לקוראיו הנבוכים-קמעא את ההבדל בין מה שמותר ל-8200 למה שאסור למשטרה: "ב־8200 מתמודדים בכל אמצעי קיים מול איומים ביטחוניים, רובם זרים, במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל."
"אם בכלל". כמה נאיביות צפונה במחשבה הכה-ישראלית הזאת. שם, מעבר להרי החושך, לזכויות הפרט של חשודים אין חשיבות. כאן, בעולם הנאור והמואר, הן קודש קודשים. רק אל תשבשו לנו את ההפרדה הזאת, את חומת ההפרדה שמתעקלת בין בית לחם ומעלה אדומים ופולשת אל המוח של כל אחד מאיתנו, חוצצת בנחרצות בין אסור למותר, בין נתין לאדון, בין זכויות פרט ל"כורח ביטחוני". והרי האבחנות הללו קרסו מזמן במבחן המציאות. אותם אנשי שב"כ מטפלים ב"איום הבטחוני" של מחאות כפר ביתא ושיח ג'ראח וב"איום האזרחי" של מחאת בלפור. אותם האקרים-ברישיון, פורצי אבטחה מחוננים, גאונים-של-אמא, רומסים את הפרטיות של כל אדם משני צידי הקו הירוק. אותה טכנולוגיה מקוללת, עיוורת צבעים ועיוורת לאומים, מגדירה את כולנו כחשודים פוטנציאלים. מראש, ולתמיד.
הסכנה האורבת אחרי הגילויים האחרונים כבר מסתמנת בהתראות החוזרות ונשנות בגוף התחקיר של "כלכליסט", שבלי ספק יהדהדו אותן הפרשנים בתקופה הקרובה: "ללא פיקוח משפטי!" "ללא צווי חיפוש!" "ללא הסדרה חוקית!" גם כאן זועקת לשמיים הנאיביות של התחינה לחוק וסדר. ההנחה היא שפיקוח משפטי לא יאפשר את ההפקרות הזאת של חדירה בלתי מוצדקת לפרטיות.
רק שכל הראיות מוכיחות בדיוק להיפך. כל ההיסטוריה המפוקפקת של יחסי השב"כ עם החוק בישראל מלמדת על תהליך חד-כיווני: פעילות אלימה "מחוץ לחוק" הופכת בהדרגה לפעילות אלימה "במסגרת החוק". אם עד נקודה מסוימת החוק מגלגל עיניים למרומים ומשרקק להנאתו, לא רואה ולא יודע ולא שומע, הרי שמנקודה כלשהי הוא משתנה, נעשה אלסטי להפליא, והנה הוא כבר רואה ויודע ושומע, חובק בין זרועותיו כל מיני זרויות ותועבות. או-אז מכונסים השופטים בדלתיים סגורות יחד עם נציגי האופל – עד לפני שבוע או שבועיים עבריינים לכל דבר – ואחרי ישיבה קצרה מחליטים: יש אישור. יש צו חיפוש. מוסדר.
הנה לכם "הפיקוח המשפטי" על כוחות האופל של ישראל. מה חשיבותו? בערך החשיבות של בג"ץ העינויים משנת 1999, שהפך לבדיחה; "חשיבות פחותה, אם בכלל".
תחת פיקוח משפטי ישראל מכניסה מדי יום אנשים חפים מפשע למעצר או מאסר; תחת פיקוח משפטי היא מחזיקה בהם חודשים ושנים; תחת פיקוח משפטי היא גם משחררת אותם, לפעמים ללא כל אישום. תחת פיקוח משפטי ישראל מפירה בגלוי את החוק הבינלאומי וגם את חוקיה שלה בהקמת התנחלויות ומאחזים ובאספקת חשמל ומים ליישובים שהוקמו ללא כל תכנית מתאר. תחת פיקוח משפטי ישראל איפשרה השבוע ל-1,200 עבריינים לחוג את חגם על אדמה גזולה שכל רשויות החוק לכאורה אוסרות על ישראלים לגשת אליה. "תחת פיקוח משפטי" הוא עלה התאנה ומלבין הכביסה הנצחי שלנו.
כן, מהנהנים הישראלים שעדיין מזועזעים מכך ש-NSO פרצה לטלפון של ראש עיר מכהן. אבל כל זה היה "במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל." ואצלנו, אצלנו הכל אחרת.
איך אחרת? אצלנו שוקדים להכשיר כבר את דור הפורצים הבא, שייפרש בכל שדרות השלטון. תוכנית "אודם" היוקרתית מכשירה נערים מגיל 14 בפנימייה צבאית-טכנולוגית לשירות בשב"כ ובמוסד. אתם מבינים, ב-8,200 הם כבר מבוגרים מדי, וחלקם עלולים גם להפגין ניצנים של חשיבה מוסרית עצמונית. גיל 14 הוא גיל מושלם לתכנת אנשי תוכנה נטולי עכבות. מסלולי הסייבר שואבים אליהם עוד ועוד צעירים בתיכונים. כמויות עצומות של כסף ויוקרה מופנות אל "דור העתיד" הזה, שתוך שנים ספורות יראה ברכה בעמלו – כלים שהוא עצמו פיתח ישמשו להפליל ולעצור "בוגדים" בממלכה. אולי עוד לפני שהם בגדו בכלל, אולי רק חשבו, האלגוריתם כבר יחזה לאן זה הולך, היה פעם סרט כזה. חברות טכנולוגיה שיעסיקו אותן לא חסר, ותודה גם לאוניברסיטאות שנוטות שכם לקידום עסקי השב"כ.
אל דאגה. יהיה פיקוח משפטי.
הישראלים צריכים להבין לקח ששורשיו עמוקים במאה הקודמת: המשפט יכשיר כל שרץ שהחברה מוכנה לבלוע. החוק אינו מציב גדרות מוסריות; הוא רק הפטיש שנועץ את עמודי הגדר. מי אוחז בפטיש? אתה ואת ואני, והאנשים ששלחנו לחוקק את החוקים בשמנו. מה יודעים האנשים האלה, מה אנחנו יודעים, על רשע אינהרנטי? גזילת חירותו של עם אחר היא רשע אינהרנטי. כלי שפולש לפרטיותו של אדם הוא רשע אינהרנטי. כלי טיס שקוטל אזרחים מן האוויר הוא רשע אינהרנטי. מה הופך אותם לרשע אינהרנטי? העובדה שהם נתונים בידי בעל חיים פגום, נוח להסתה, מתפתה אל החטא: האדם. בעולם אידאלי, יצורים נאצלים יותר מאיתנו, בעלי עמוד שדרה מוסרי מוצק, היו אולי מצליחים לקיים לאורך זמן "כיבוש נאור", להצטמצם ל"פגיעות כירורגיות", וגם היו עולים על שיטת פלא איך להחזיק בכלי הרסני כמו "פגסוס" מבלי להישחת ולהשחית ולהידרדר אל תרבות של פשע.
זה לא העולם שלנו. וזה גם לא אנחנו. לכן אין טעם ואין תוחלת בניסיון להמשיך בפשעים "תחת פיקוח משפטי". את הרשע האינהרנטי צריך לעקור מן השורש, בדיוק בגלל שאין לנו כוחות לחיות לצידו.
כותרת של ידיעה קטנה צדה את עיני: "השב"כ יאתר סטארט-אפים יחד עם אוניברסיטת תל אביב". אוקיי, פיהק השמאלן-שראה-הכל בתוכי, מה חדש כאן? הרי השב"כ ממנה ומסלק מנהלי בתי ספר ערביים וגם מפקח על פעילויות של תלמידים בתוכם. בכל זאת, התעקש השמאלן-שטרם-ראה-הכל בתוכי, מה פתאום אוניברסיטת תל אביב עוזרת לשב"כ לפתח טכנולוגיות ריגול ומעקב משוכללות יותר? "ליווי של מנטורים ויועצים מתחומים שונים מטעם האוניברסיטה והתעשייה"? קרן ההשקעות של אוניברסיטת תל-אביב, TAU Ventures תשקיע 50 אלף דולר בכל אחד מששת הסטארט-אפים שייבחרו ל"האצה" במסגרת תכנית בשם The Xcelerator? האם נפלתי לפרק מופרך במיוחד של אחת הסדרות של מארוול?
שב"כ ואוניברסיטה, אוניברסיטה ושב"כ. מה זה מזכיר לי?
* * *
האקדמיה למשפטים של פוטסדאם פעלה במשך 25 שנה בגרמניה, בשנים 1965-1990, ובמהלכן העניקה כ-400 תעודות דוקטור ועוד אלפי תעודות הסמכה למשפטים. בוגרי המוסד השתלבו היטב במערכת השלטונית של גרמניה. רק לאחר שנים החלו לצוץ אי-אלו תהיות. כגון, איך יכול להיות שעל עבודות דוקטורט רבות חתומים שניים, שלושה, ובמקרה אחד גם עשרה חוקרים? מה בדיוק נחקר, ומה התגלה בעבודות שכותרתן "על הגורמים הסבירים לפתולוגיה הפסיכולוגית של התשוקה לחצות בסתר את הגבול"? (הנה מבחר מן המחקרים הללו). ומדוע נשמרו אותן עבודות בסוד ומעולם לא פורסמו?
האקדמיה למשפטים של פוטסדאם, כפי שידע כל גרמני, נשלטה ונוהלה בידי השטאזי. בין כתליה הוכשרה העילית הביורוקרטית של שלטון האימים במזרח גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. שם נצבר הידע המעשי והתיאורטי בכל הקשור לביטחון פנים, ריגול אחרי מתנגדי משטר, הסתננות לארגוני אופוזיציה פוליטית, שיטות מעקב, לוחמה פסיכולוגית, חקירת אסירים ושיטות עינויים. בימינו, אתר אוניברסיטת פוטסדאם מקפיד להתנער מן הגוף הזה, שהיה חלק אורגני ממנו במשך רבע מאה. איכשהו, פרנסי האוניברסיטה מבינים שריגול, דיכוי פוליטי וחשאיות לא משתלבים יפה כל כך עם ערכי השוויון והפתיחות של האקדמיה.
בישראל, לעומת זאת, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות לבין הארגון שמופקד על ריגול פנימי אחרי מתנגדי המשטר אינו מוצנע; איש אינו חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. להיפך.
* * *
כל כך גאים אצלנו בקשרים ההדוקים בין השב"כ לאקדמיה, שחוגגים אותם בפרהסיה. בשנת 2018 העניקה אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. יחסים חמים במיוחד שוררים בין אוניברסיטת תל-אביב לשב"כ, אולי משום שמטה השב"כ שוכן בסמוך לקמפוס. עוד לפני שיתוף הפעולה שלהם בהאצת סטארט-אפים מחללי פרטיות, הזמינה אגודת ידידי האוניברסיטה את ראש השב"כ, נדב ארגמן, לנאום בפניה. כל האוניברסיטאות פותחות שעריהן בפני נציגי שב"כ שמגיעים ל"מפגשי קריירה" כמו היו חברות השמה בשירותו. "על שיתוף הפעולה הזה עם שירות הביטחון הכללי ראוי גם ראוי לקרוא לחרם אקדמי על האוניברסיטה ועל מוריה," כתבה אילנה המרמן, שנכחה באחד המפגשים האלה. "כל חושי האתיים והאסתטיים והאקדמיים — כבוגרת האוניברסיטה בעבר וכתלמידתה בהווה — אומרים לי שאסור למוסד אקדמי לשתף פעולה עם שירותים חשאיים בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שבו היא עומדת היום."
המערכת האקדמית בישראל כפופה לשב"כ בשלל דרכים, ומה שמדכדך היא העובדה שברוב המקרים מדובר בהכפפה עצמית, מרצון. לפני 15 שנה יזמו משרד הביטחון והאוניברסיטה העברית מסלול מקוצר לתואר ראשון עבור אנשי שב"כ, במתכונת שנוסתה כבר בעבר: 9 חודשי לימוד ערבית באולפן של השב"כ, 7 חודשי לימוד בקמפוס, והופ – תואר ראשון. היוזמה בסוף נפלה, אבל אל דאגה, גם כך מפנקות האוניברסיטאות את עובדי מערכת הביטחון במסלולים מקוצרים אל התואר האקדמי. האוניברסיטה העברית הגדילה לעשות והקימה מתחם צבאי לכל דבר בתוככי הקמפוס, עם גידור ומצלמות אבטחה ושומרים חמושים, עבור חיילי תכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. מישהו מעלה על דעתו מגזר אחר שיכול ליהנות מלוקסוס כזה? מתחם לאמהות חד-הוריות בקמפוס בן-גוריון? מתחם לעולי אתיופיה בקמפוס תל אביב? (הנה הסבר מפורט יותר למה מתחמים צבאיים בתוך קמפוסים הם דבר בעייתי כל כך).
לסימביוזה ממושכת כל כך עם השב"כ יש השלכות בלתי נמנעות. בתקופת המחאה החברתית של 2011 תססו הקמפוסים מפעילות מחאה של סטודנטים, שדרשו טיפול יסודי בנסיקת מחירי הדיור ובעלויות שכר הלימוד. אוניברסיטת תל אביב שיגרה אז מכתב למרצים ובו ביקשה את עזרתם בזיהוי ובהסגרת סטודנטים מהחוגים שלהם (מה פתאום שטאזי), שמשתתפים בפעילויות מחאה בקמפוס; למכתב צורף סרטון וידאו שתיעד הפגנת סטודנטים, על מנת להקל על המרצים את מלאכת ההלשנה. הדרישה החצופה הזאת הזקיפה גבות רק מפני שקורבנותיה היו יהודים מן השורה. מן המפורסמות שבכל הקמפוסים מחלקות הביטחון מנהלות מעקב שוטף אחרי פעילים ערבים, בשטח וגם ברשתות החברתיות, והדברים מגיעים לידי איומים והתנכלויות, הכל באישור ובעצימת עין של ההנהלה (מה פתאום שטאזי). להיות סטודנט ערבי בקמפוס אוניברסיטאי בישראל זה להיות תחת דיכוי פוליטי מתמיד; שקט ונסתר רוב הזמן, אך לא פעם גלוי וברוטלי, בדרך כלל בסינכרון עם מעגלי הטבח של צה"ל בעזה. אל תקשיבו לי, תקשיבו להם.
מה עוד עושות האוניברסיטאות בישראל עבור השב"כ? זוכרים את "מפגשי הקריירה" לבוגרי תואר ראשון? שם זה נראה עניין של בחירה; תרצה תבוא, לא תרצה לא תבוא. האמת היא שאף אחד לא שואל אתכם אם אתם מתאימים לשב"כ, זה הוא יחליט. האוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות עם שמות של בוגרים, מספרי זהות ודרכי יצירת קשר עימם. איך זה בדיוק מתיישב עם החוק להגנת הפרטיות? אה, זה פשוט: "החוק מחריג את השב"כ… ומאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח אדם." כאן מתבקש לשאול האם "הפרשנות" הזאת סבירה, ואיך זה שהאוניברסיטאות אפילו לא ניסו לערער עליה בבית המשפט. זה מה שקורה, כנראה, כשמתחככים עם ראשי השב"כ ביותר מדי אירועים חברתיים.
יש עוד. הידעתם שבאוניברסיטאות בישראל מתקיימים מחקרים סודיים, בחסות ולמען השב"כ, שתוצאותיהם נשמרות במטה השב"כ ואינן פתוחות לעיון הציבור? שוב, לאט יותר: יש אנשים שמשתמשים במשאבי המחקר של האוניברסיטה במשך שנים, מקבלים ממנה את תואר הדוקטור על כל ההון הממשי והסימלי שנלווה אליו, מבלי להותיר אחריהם שום זכר מתועד, כיוון שכל עבודתם היא סוד מוחלט בהחלט? קראו למשל על הדוקטורט המסתורי שכתב יוצא השב"כ, ד"ר נחמן טל, באוניברסיטת חיפה, על "תמורות במדיניות הביטחון כלפי המיעוט הערבי 1967-1948", בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עד כמה התהליך היה תהליך אקדמי מקובל? ובכן: "השב"כ קבע כמה תנאים מוקדמים. העבודה תוגדר 'חסויה'. כלומר, היא לא תפורסם לעיון הציבור הרחב… לקראת מועד בחינת העבודה הגישה האוניברסיטה לשב"כ רשימה של מועמדים לתפקיד השופטים. השב"כ פסל כמה מהם, ואחרים, שנמצאו בעלי הסיווג הביטחוני המתאים, אושרו."
ובכן: פלטפורמה לקידום טכנולוגיות מעקב וריגול; פלטפורמה לגיוס עובדים; פלטפורמה לפיקוח וריסון פוליטי של סטודנטים ערבים; פלטפורמה לכתיבת מחקרים סודיים לשימוש פנימי. אין ספק, האוניברסיטאות בישראל הן כלי חיוני בארסנל הכלים של השב"כ. זה לא נגמר שם, כמובן: שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הממסד הבטחוני והצבאי עמוק ורב-ממדי (הנה סקירה שלו מלפני כמה שנים בבלוג). אבל איכשהו, עם השב"כ הוא דוקר יותר את העין ואת הלב.
* * *
מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל"מאגר הריחות" של השטאזי, הסבירה הכיתובית. סוכני השטאזי היו אוספים דגימות ריח מכתובות גרפיטי ומעלונים פוליטיים; אחר כך בחדרי החקירות היו שותלים פיסות בד במושבים של הנחקרים ואוספים דגימות ריח גם מהם. לבסוף היו משווים את הדגימות כדי "להפליל" את פעילי המחאה.
זאת דוגמה קטנה ואבסורדית למנגנון הריגול העצום שהקים השטאזי, שפלש עד למקומות האינטימיים ביותר של אזרחי גרמניה בכדי לבלוש אחרי "חתרנות פוליטית". חשיפת הארכיונים היא שהפכה את השטאזי למטבע לשון גלובלי – הביטוי הקיצוני ביותר של שלטון המבוסס על ריגול פנימי, על פיקוח הדוק מאין כמותו על כל פעולה ואמירה של כל אדם ואדם, שלטון שאין מילוט מעינו הפקוחה וממרתפיו החשוכים. על כן, ההשוואות הנרמזות כאן בין השב"כ לשטאזי עלולות לעורר התנגדות.
ישראל של ימינו איננה מזרח גרמניה של לפני 40 או 50 שנה. ההבדל העיקרי הוא שבמזרח גרמניה כולם היו חשודים, כל הזמן, בעוד שבישראל רוב היהודים שבין הים לירדן אינם נתונים למעקב ורדיפה יומיומיים. לעומת זאת, רוב הפלסטינים כן. ואם נדמה לכם שהשטאזי פלש למרחב הפרטי של קורבנותיו הרבה מעבר למה שהשב"כ עושה לקורבנותיו – תחשבו שנית. סוכני השטאזי היו מוריקים מקנאה לנוכח האמצעים הטכנולוגיים שנמצאים בידי השב"כ בימינו, אמצעים ששמים ללעג את דגימות הריח ואת "המצלמות הנסתרות" שלהם.
הצצה מבהילה ליכולות המעקב של השב"כ קיבלו הישראלים בשנתיים האחרונות, על רקע השימוש שנעשה בהן במסגרת המעקב אחרי נשאי קורונה פוטנציאלים. אז שמענו לראשונה על קיומו של "הכלי" – מאגר מידע מקיף על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים: כל השיחות, כל המיקומים, כל המסרים, כל הזמן. מבחינת הפלסטינים בשטחים, מדובר בחדשות ישנות: הם חיים את הפאנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם כמציאות יומיומית: מעקב בלתי פוסק מדי יום ביומו. מצלמות זיהוי פנים של חברת Anyvision שפרושות ברחבי יו"ש, מערכת "זאב כחול" שאוגרת תצלומי פנים של פלסטינים שחיילים מעלים דרך אפליקציות, רחפנים של המנהל האזרחי, רחפנים של רבש"צים בהתנחלויות, ניטור קבוע של הרשתות החברתיות, ציתות של יחידת 8200 לשיחות פרטיות ודליית פרטים אישיים לצורך סחיטה עתידית (יכולת שהפכה גם לפרוייקט ייצוא משגשג), וכמובן, פריצה לטלפונים של פעילים פוליטיים, באדיבות NSO. יותר מרבע מכוח האדם של השב"כ הם אנשי טכנולוגיה, ושיעורם רק יעלה בעתיד. אוניברסיטת תל אביב, עם תכנית The Xcelerator שלה, יכולה לזקוף לזכותה את התעצמות מדינת המעקב של השב"כ. אומנם השארנו את כבר השטאזי מאחור, אבל תמיד יש למה לשאוף; אפשר גם להפוך לשינג'יאנג, למשל.
* * *
ברור לי שחלק ניכר, אולי רוב הישראלים, מושכים כתפיים לנוכח כל זה ומפטירים משהו בנוסח "טוב, כשחוטבים עצים עפים שבבים", או "המטרה מקדשת את האמצעים", או אולי להיט כל הזמנים "השב"כ מציל את החיים שלך ושל המשפחה שלך, תגיד תודה ותשתוק".
את השאלה האם ראוי שמדינה מודרנית תחזיק בשירות ביטחון חשאי אני מעדיף לדחות לפעם אחרת. לצורך הדיון, נניח שהתשובה חיובית; כך לפחות נהוג בכל מדינה מוכרת. לכן לא עצם קיומו של השב"כ עומד כאן לדיון, אלא רוחב ועומק השפעתו על החברה בישראל ובשטחים. האם המעבר ממדינה שיש לה שב"כ לשב"כ שיש לו מדינה מוצדק? בזמן שאתם מספרים לי איך השב"כ מציל את חיי כל יום, אני רואה ושומע איך הוא מתעלל בילדים, מביא עשרות אלפי פלסטינים למעצרי שווא שאינם מסתיימים במשפט (זוכרים את הכדורגלן שישב שלוש שנים בכלא, סתם?), פושט על בתים של משוררות ומביא למאסרן "בגין דברי הסתה", מפליל אזרחים ערבים באמצעות הודאות שווא שחולצו בכוח, משליט טרור בקמפוסים הפלסטיניים באמצעות מעצרי הפחדה ומאסרים ממושכים של פעילים פוליטיים (קרבה משפחתית לפעילי טרור מספיקה), סוחט פלסטינים במצבי משבר כדי לגייסם כמשת"פים (רוצה טיפול בסרטן? תלשין; רוצה אישור עבודה? תלשין), וזה באמת רק על קצה המזלג.
אתם אומרים שהשב"כ מצמצם את החשיפה שלנו לטרור; אני טוען שיש לו חלק גדול ביצירתו. השב"כ מסכל פיגועים שהוא טמן את זרעיהם. מנגנון הדיכוי הפוליטי-כלכלי העצום שיצרה ישראל בשטחים, בהנהגת השב"כ, על עשרות אלפי קורבנותיו החפים מפשע, שנפצעו או נהרגו או נאסרו או נסחטו רק בגלל היותם פלסטינים – המנגנון הזה הוא הבעיה. לא ההתנגדות אליו.
וכל מי שמקדם את המנגנון, מסייע לו לשכלל את יכולותיו הטכנולוגיות, מעניק לו גיבוי משפטי, עוזר לו לגייס עובדים, משיק כוסות קוקטייל מצטלצלות עם בכיריו, מפרסם כתבות יח"צ עבורו – כל אלה שותפים לפשע.
ראש השב"כ הקודם, נדב ארגמן, בכנס סייבר באוניברסיטת תל אביב. צילום: חן גלילי
מזמן רציתי לכתוב על מירון בנבנישתי (1934-2020), שכתיבתו וחייו ופעליו הרבים היו מופת בעיני במשך שנים ארוכות. האיש שגדל בחיק תנועת העבודה, היה למדריך טיולים שהכיר כל ואדי וכל גומחה בארץ, האמין בלב שלם שזכותם של יהודים פולנים מאירופה להתיישב בארץ גוברת על זכותם של ילידיה הערבים להישאר בביתם, ואט אט התפכח, כיוון שחי כל חייו במגע ישיר עם אותם ערבים, בשכונת מגוריו, אבו תור בירושלים, ואז היה למכשיר שלטוני של שלטונות הכיבוש ב"ירושלים המאוחדת" אחרי מלחמת ששת הימים, תחת שרביטו של טדי קולק, וניצח, מצד אחד, על הריסת בתים של פלסטינים, ומצד שני, על שיקום המשפחות שפונו מן הרובע המוגרבי שישראל הרסה, שהיה שותף לעוולות כמו הפקעת כל שטחי הציבור בשכונת ואדי חילווה בסילואן מרשות תושביה באמצעות הכרזתה כגן לאומי, אבל אחרי 11 שנים של חיכוכים בלתי פוסקים בין מעשיו למצפונו פרש, ובמקביל התעמק בחקר ירושלים ובהסטוריה של ארץ ישראל, בסכסוכים בין-קהילתיים בעולם, וככל שידע יותר וחשף יותר, כך נדד יותר שמאלה, עד שהפך למבקר רדיקלי של הציונות במחצית חייו השנייה.
בנבנישתי היה נביא זעם של השמאל, רועם ומהדהד לא פחות מישעיהו ליבוביץ'. אף אחד אינו חולק כיום על חשיבותו ההסטורית של ליבוביץ' ברגעים המכריעים שאחרי כיבוש השטחים, ואולם חשיבותו של בנבנישתי, ברגעים המכריעים של "התפוצצות מפעל ההתנחלויות" – מ-4,400 מתנחלים ב-1977 עד ל-60,000 מתנחלים ב-1987 – אינה נופלת מזו של ליבוביץ', ואולי גם תעלה עליה, בחשבון ההיסטורי האחרון. בנבנישתי היה הראשון, ולאורך שנים היחיד, שהבין את מה שמתרחש מול עיניו, הקמתה של "הרפובליקה השניה" כפי שכינה אותה, התערובת הייחודית של כיבוש ואפרטהייד והפרדה אתנית ממוסדת; הראשון שהריח את צחנת הטרנספר מאחורי הכסות המהוגנת של "הפרדה"; והוא גם ראה שמדובר במצב קבע יציב ולא חולף. הוא ידע והבין זאת כי ניהל פרוייקט מחקרי עצום במהלך שנות ה-80, שסוכם ב"לקסיקון יהודה ושומרון". לפני "בצלם" ולפני "יש דין", בנבנישתי היה שם. הוא ידע על הפקעת האדמות מן החקלאים הפלסטינים בבקעת הירדן, שעליהן הוקמו מטעי התמרים ליישובים היהודים; הוא ידע על השיקולים הכלכליים הקרים שהשפיעו על שרטוט גבולות המפלצת האורבנית, "ירושלים המאוחדת"; הוא ידע על החקיקה עוקפת-הסיפוח של הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות; והוא ראה כיצד מושכות ממשלות ישראל אלפי מתנחלים באמצעות חלוקה כמעט חינם של מגרשים וזכויות בנייה בשטחים.
בנבנישתי הבין שכל מאות ואלפי הפעולות הללו, קטנות כגדולות, מדי יום ביומו, שמתפרשות על כל שדרות החברה והממשלה – ממע"צ ועד הבנקים למשכנתאות, מרשות העתיקות ועד מפעלי חצץ וחברת "מקורות" – מצטרפים לגלגל תנופה אדיר, שנע בכיוון אחד, בלתי הפיך. את תזת האי-הפיכות ניסח בשנת 1983, וזו נחתה אל לב השיח הפוליטי כפצצה. עד היום איש לא פירק את הפצצה הזאת, אך אין מי שנכנס אל הזירה מבלי להעיף בה מבט זהיר, מבלי להתייחס אליה, להתמודד איתה, להכחיש אותה או סתם לרקוע ברגליים בכעס מולה. לא מעט אי-הבנה עוררה התזה הזאת, והסיבות ידועות: אנשים מעדיפים לא להבין טענות שמשמעותן מאיימת מדי. קוראים לזה "אי-הבנה ביודעין", תופעה שמוכרת מקרוב לכל מכחיש אקלים.
במהלך שנות ה-80' ניטש ויכוח עז, בפוליטיקה וגם באקדמיה, סביב הטענות של בנבנישתי. את סיכום הוויכוח ותגובותיו ריכז בנבנישתי בספר "הקלע והאלה: שטחים, יהודים וערבים", שיצא לאור בתחילת 1988, חודשים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בנבנישתי צפה אותה; במהלך עשור שלם שהיה גדוש ב"מגעים", "ועידות שלום", "שיחות נורמליזציה" חובקות עולם וכו', הוא המשיך להתריע שבמקביל ליקום הוירטואלי שרקחו פקידים מוושניגטון וירושלים, המציאות ממשיכה להתקדם לעבר פיצוץ. הספר הוא קריאת חובה לכל אדם פוליטי חושב בישראל, ומטרת הפוסט הנוכחי היא להשיב אותו למחזור הדם של הישראלים בימינו, באמצעות ציטוטים נרחבים מתוכו. אף מילה בספר לא התיישנה, ולעומת זאת, רבים עדיין מעדיפים לעצום את עיניהם מול אבחנותיו.
מכון "מולד" ודת ההפיכות
קחו את מכון "מולד", למשל. הנה קטע מתוך "מחקר" שפרסם המכון לפני כחודש, בשם "פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלוית". צל אפל מרחף מעל המסמך הזה, מסמך שכולו כוונות טובות ועצימת עיניים עקשנית – צילו של בנבנישתי, שאומנם מת מזה למעלה משנה, אך מחברי המחקר מתווכחים איתו בקדחתנות כל הזמן, כמו היה נוכח בחדר.
"בנבנישתי וחסידי גישתו מרבים לבלבל בין שני סוגים של עובדות. הראיות שמגבות את טענותיהם – השינויים במרחב הפיזי, ביצור הכוח הפוליטי ועליית מחיר הפינוי, הן עובדות אמפיריות או למִצער מתיימרות להיות כאלה. לעומת זאת הטענה כי ישראל סיפחה את השטחים “בפועל”, גולשת מהממד האמפירי לממד הנורמטיבי. עובדות אמפיריות מתקיימות מתוקף מצב העניינים בעולם; עובדות נורמטיביות מתקיימות מתוקף הסכמה בין בני אדם. קיומן של ההתנחלויות הוא עובדה אמפירית שאינה תלויה בהסכמת הציבור הישראלי או ביחס הקהילה הבינלאומית. לעומת זאת, מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק, וככזה הוא מוכתב במישרין על ידי הציבורים הרלוונטיים: הישראלים, הפלסטינים, האמריקאים, מדינות העולם הערבי, מוסדות בינלאומיים וכדומה. השאלה בדבר הפיכות הכיבוש אינה נוגעת, אם כך, רק או בעיקר לעובדות בשטח שעליהן ביסס בנבנִישתי את עמדותיו; אם השליטה הישראלית בגדה המערבית עברה את נקודת האל-חזור, הרי זה מפני שהשטחים הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בעיניהם של מספיק ישראלים, מספיק פלסטינים ומספיק שחקנים בזירה האזורית והבינלאומית. במלים אחרות, היא תלויה בהסכמה או באי-הסכמה של בני אדם ושל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים המשקפים את העדפותיהם." (עמ' 33)
צודקים המחברים (אבנר ענבר, אסף שרון ועומר עינב) שהפיכות הכיבוש אינה נוגעת רק או בעיקר לעובדות בשטח. אבל הם טועים ובעיקר מטעים כשהם מייחסים עמדה נאיבית כל כך לבנבנישתי; וכיוון שאיני רוצה לייחס להם הסתרה בזדון, אסתפק בהשערה שאדם אינו רואה את מומיו שלו. מי שמחשבתו הפוליטית פשטנית אינו יכול לתפוס מורכבות במחשבה הפוליטית של זולתו – ומחשבתו של בנבנישתי היתה אכן מורכבת ומאתגרת.
הנה תשובתו של בנבנישתי להאשמת השווא הזאת – תשובה שנכתבה 33 לפני ההאשמה.
"השאלה הרלוונטית היחידה, חשבתי, היא מי מייצג בשנות השמונים רצון פוליטי חזק יותר (שהעובדות הפיסיות הן רק פן אחד שלו), המחנה הרוצה לשמר את הסטטוס-קוו – שלטון יהודי בכל ארץ ישראל, או המחנה הרוצה לשנות אותו? אין ספק, העובדות "ניתנות לשינוי במחי עט המוחזקת ביד אחרת", אבל האם יהיה ל"יד האחרת" הכוח לחטוף את העט? אין ספק, כל מצב פוליטי הוא "הפיך", ובלבד שאפשר לגבש כוח פוליטי שיבצע את ההפיכה. באופן תיאורטי אפשר לפרק יישובים ו"לחרוש" כבישים, אבל האם העובדות הנקבעות, ובעיקר הזמן החולף, מחזקים את הכוח הפוליטי התומך בהמשכו של שלטון הכיבוש, או את הכוח הפוליטי המנוגד לו?" (עמ' 44)
ובכן – לא רק "עובדות פיסיות". אבל העובדות, וכאן מצויה הנקודה העיוורת, מה נקודה, יבשת עיוורת ענקית, של אנשי "מולד" – העובדות משקפות בעצמן רצון פוליטי ובעיקר מאזן כוחות פוליטי. הן אינן הפיכות משום שהרוב הישראלי אינו חפץ בהפיכתן – היום הרבה פחות מאשר בשנות ה-80'. והרוב הזה ממשיך להשקיע משאבי עתק בפרויקט ההתנחלויות לא כי הוא נחטף בידי כת משיחית, לא כי הוא תינוק שנשבה ולא בשל שאר הבדיות המנחמות שמספר לעצמו השמאל הציוני על משכבו בלילות. הוא עושה כך כי זה מובן מאליו מבחינתו. אנשי "מולד" שואבים עידוד מכך שראשי המתנחלים מפקפקים (בפרסומים פנימיים שלהם) אם הצליחו "להתנחל בלבבות" או לא. תראו, הם צוהלים, אפילו הם מכירים בכך שלא "התנחלו בלבבות". אבל במחילה, היכן שוכן הלב הפוליטי ומי ידעו? האם אדם צריך להתפעם מריקוד גבעות "עוצו עצה ותופר" כדי לתמוך בשגשוג ההתנחלויות? מול עינינו ממשלה שנשלטת בידי המרכז והשמאל מחליטה על תוספת של 3,200 יחידות דיור בשטחים. יותר ממיליון מטיילים ישראלים מדי שנה פוקדים את אתרי התיירות בשטחים, אלפים רבים רוחצים במי מעיינות גזולים, לוגמים יינות מיקבים שהוקמו בגנבה וכחש, ובאופן כללי, מגלים אהדה רבה למתנחלים ולקשיי החיים מעבר לקו הירוק. הישראלים הללו אינם מתנחלים ולא עולה על דעתם לעקור את מגוריהם לשטחים; אבל עוד פחות מכך עולה על דעתם להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להצביע למפלגות שבאופן חד וברור מתנגדות לכל השקעה בהתנחלויות, וכד'.
"לב פוליטי", אם כך, הוא הרבה מעבר למה שהישראלי הממוצע יחשוף בפני סוקר של "מולד" ששואל אותו האם היחס שלו למתנחלים הוא "חיובי" או לא. "לב פוליטי" הוא שקלול כל ההתייחסויות שלך, הגלויות ובעיקר המובלעות, המודעות והמודחקות, לתופעה שדורשת ממך לנקוט עמדה פוליטית. הלב הזה, אצל רוב הישראלים היהודים, מזמן אינו רואה כל פסול בשילוב מלא של ההתנחלויות במדינת ישראל. דיבורים על "אפרטהייד" נשמעים באוזניהם הזויים והם ממהרים להתגייס נגדם. בעיקר אם הם "שמאלנים טובים".
במשך שנים, אנשי "מולד" ובראשם שאול אריאלי, סופרים בדקדקנות מתנחלים והתנחלויות, עורכים חישובי פיצויים מסובכים, ורוצים להוכיח לנו, חמושים בטבלאות אקסל ובמפות דמוגרפיות, שפינוי התנחלויות הוא בגדר האפשר. שהוא לא בשמיים. שהוא אפשרות בעולמנו. במחקרם האחרון, אחרי אי אלו חישובים, עם פטור לעסקים קטנים ואחרי ניכוי הוצאות מוכרות ועוד סלטה דמוגרפית כפולה לאחור – הם מרגיעים אותנו: מספר המתנחלים שיתבקשו לפנות את בתיהם יהיה לכל היותר 175 אלף. מה שנקרא, פיס אוף קייק. זו כמובן הערכת חסר, כי היא נכונה להיום, ולא לעתיד ההיפותטי שבו ייצא הפינוי לפועל. שימו לב: זהו אופק התקווה שמציע השמאל הציוני – תרחיש היפותטי של פינוי 200 אלף או יותר מתנחלים. ואחרי זה מאשימים את השמאל הרדיקלי שהוא זורע ייאוש.
בנבנישתי (ואני אחריו) מסכים: הפינוי הוא אפשרות פיזיקלית. אך לא פוליטית. כש"מולד" קובע כי "מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק", הוא נשען – שלא במקרה – על הנורמות שמקובלות בעולם המערבי. אך אלו, כפי שמחצית המאה האחרונה מוכיחה, לא עצרו את מפעל ההתנחלויות, לא עצרו את פשעי המלחמה התקופתיים של ישראל כלפי רצועת עזה, ודרושה אמונה דתית ממש – משיחיות מצד שמאל – להניח שהם יעשו זאת בעתיד.
למען האמת, אנשי "מולד" בעצמם מודים, גם אם לא במפורש, שהקונצנזוס השמאלני, האמריקני (ובמובלע, גם הבינלאומי) זז בעקביות ימינה. הם מדברים בגלוי על השארת "גושי התנחלויות" מעבר לקו הירוק כאילו יש פרטנר פלסטיני אמיתי להכרעה החד-צדדית הזאת. כבדרך אגב הם מעירים כי "מעבר לקו הירוק חיים כ-660,000 ישראלים – כ-220,000 מהם חיים במזרח ירושלים ובמרחב העוטף, והם אינם צפויים להיות מפונים בהסדר עתידי." פשוט כך – הפלסטינים (לא צד בעניין, כמובן) אמורים לבלוע את גבעת זאב וגילה ונווה יעקב ותלפיות-מזרח, בלי שום מחאה; מן הסתם גם תישלל מהם זכות התגובה על הרחבת התנחלות הר גילה והחנק הסופי של כפר אל-וואלג'ה – גם הם בתחומי "הקונצנזוס". חכו, יש המשך: "מתוך 440,000 הישראלים הנותרים – המהווים כ-14% בלבד מסך תושבי הגדה – הרוב חיים במה שנהוג לכנות "גושי התיישבות". בין האזורים האלה לבין שטחה הריבוני של מדינת ישראל מתקיים רצף טריטוריאלי, ואף הם אינם צפויים להתפנות במסגרת הסכם מדיני."
זהו השמאל של שנת 2021: נוקט לשון הלבנה (גושי "התיישבות" ולא "התנחלות"), קובע חד-צדדית שטחים שיסופחו לישראל, ובסוף – זה יגיע מתישהו, תמיד זה מגיע – מלין על הסרבנות של הצד הפלסטיני.
נכון, זה תמיד היה השמאל, אך היו גם קולות אחרים. ומדהים להיווכח עד כמה העיוורון התקבע והעמיק, שהרי ב-33 השנים שחלפו בין כתיבת "הקלע והאלה" לבין כתיבת הדו"ח של "מולד", צמח פרוייקט ההתנחלויות פי 10 (!) בהקפו האנושי, ומי יודע פי כמה בהיקפו התשתיתי, ורעבונו שאינו יודע גבול כבר "מספח" לעצמו שטחים בתוך הקו הירוק. מאז כבר היו עוד אינתיפאדה ועוד מעגלי אלימות ועדיין, "מחנה השלום" הישראלי תקוע, כמו תקליט שרוט, במשחק היחידי שהוא מכיר: יהודים יושבים יחד עם יהודים אחרים, משרטטים מפות, נוגסים בקרקעות של ערבים, וקובעים איזה ערבי יהיה אזרח של איזו מדינה.
הדבקות ב"הפיכות" הכיבוש מובילה לפרקטיקה שמוכרת ממחוזות ההידרולוגיה הישראלית. כשם שהקו האדום של הכינרת הולך ונדחף מטה בהתאם להתחממות הגלובלית, כך הקו האדום, כלומר הקו הירוק, של חסידי שתי המדינות, הולך ונדחף מזרחה, בהתאם להיסחפות ימינה. אם שכונת "הר חומה" נחשבה פעם ייהרג ובל יעבור עבור השמאל, טריז בלתי נסבל ברצף הטריטוריאלי הפלסטיני בין בית לחם לירושלים, הרי כיום השמאל ו"מולד" כוללים אותה ללא הנד עפעף ב"גושים" שמעבר לכל מחלוקת (יהודית). המתרס האחרון שעליו מצטופפים שרידי השמאל הוא תכניות הבנייה בשטח E1 (בין ירושלים למעלה אדומים) – תכניות שהכינה ממשלת רבין, כן כן, כש"השמאל" היה בשלטון, אך הממשל האמריקני מעכב אותן כבר כמעט עשרים שנה. כל הסימנים מראים שהבנייה למגורים תחל שם בעתיד הלא רחוק, שהרי תשתיות בעלות של עשרות מיליונים, כולל משטרת מחוז ש"י, כבר הוקמו באזור, והתכנית "הנפיצה" התאומה, של בנייה בגבעת המטוס, כבר נמצאת בשלב המכרז.
האם מכון "מולד" יעדכן את עמדותיו ויטען שבעצם הבנייה ב-E1, המבתרת לכאורה את צפון הגדה ממערבה, איננה בבחינת גזר דין מוות למדינה הפלסטינית, כמו שחשבנו עד כה? האם תימצא דרך עוקפת להבטיח "רציפות טריטוריאלית" פתלתלה ליישות המפורדת, הכנועה והחלושה שנקראת "הרשות הפלסטינית"? אני חושד שכן. ישראל וגם השמאל הישראלי מומחים בדרכים עוקפות. אין זונחים עיקרי אמונה לנוכח תהפוכות המציאות.
נאבקים במילה "סיפוח" ומסתגלים למציאות הסיפוח
אריאלי ואנשי "מולד" מייחסים חשיבות עצומה לנוכחות המילה "סיפוח" בשיח הציבורי. אחד העקרונות המקודשים בתפיסתם הוא שכל עוד לא הכריזה ישראל רשמית על סיפוח השטחים – הכל פתוח. זאת ועוד, הם שואבים עידוד מכך שכל בלוני הניסוי שקוראים לסיפוח רשמי, המופרחים מפעם לפעם – בין אם בידי סמוטריץ' או נתניהו או השגריר לשעבר דייויד פרידמן – מתפוצצים תוך זמן קצר:
"למרות שבשנים האחרונות אף אחד כמעט אינו מדבר עוד על הסדר מדיני, גם היום ה”עובדות בשטח” אינן מצליחות לשנות את … “מעמדם האובייקטיבי” של השטחים. גם עכשיו ברור כי בבחירה בין הסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית, הרוב המכריע של אזרחי ישראל יבחר באפשרות הראשונה. בניגוד לטענות בנבנישתי, ביינרט ואחרים, הימשכות מצב הביניים אינה מעידה על סיפוח “בפועל” של השטחים, אלא דווקא על כישלונה של תנועת ההתנחלות לגרום למדינה לספח אותם." (עמ' 46-47)
כן, ברור. למעשה, "בבחירה בין הֵסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית", גם בנבנישתי היה בוחר באפשרות הראשונה. גם אני וגם כל אדם שעיניו בראשו יודע שמדינות נפרדות הן פיתרון יציב יותר לסכסוכים בין-קהילתיים מאשר מדינות רב-לאומיות. אבל שוב זו לא השאלה הנכונה, ולמעשה, היא איננה השאלה הנכונה כבר ארבעים שנה ויותר. זה באמת כבר לא מעניין אף אחד מה הפיתרון האידאלי בעיני אקדמאים ישראלים לסכסוך עם הפלסטינים. שכן הפיתרון האידאלי איננו ריאלי, איננו אפילו בגדר אפשרות רחוקה. מי שמצביע על אי-היתכנותו אינו ממליץ על מדינה דו-לאומית, אלא פשוט תובע מן המתדיינים לעסוק בפתרונות אפשריים ולא במשאלות לב.
ואשר להימשכות מצב הביניים – כן סיפוח או לא סיפוח – אני מניח שוב לבנבנישתי להשיב לשאלה, 33 שנה לפני שהיא (שוב) מועלית כאילו יש בה חדש.
"חולשתם של המודלים התיאורטיים, המציגים רצף של כיבוש-סיפוח, היא ההנחה שהם מניחים – ש"הסיפוח" יתרחש אי פעם. ישראל נמצאת בדיוק בנקודה שהיא מעוניינת להיות בה. המצב הקיים, אמורפי, נזיל ומטושטש, הוא הטוב שבעל העולמות הן ליונים והן לנצים. הומצאה שיטה פשוטה יותר מסיפוח – אינטגרציה וסגרגציה בעת ובעונה אחת – ואף יושמה בהצלחה. השטחים שולבו במערכת הישראלית והוטמעו בה בכל הקשור לתחומים שלישראל היה בהם אינטרס – קרקע, מים, יחסי כלכלה ומסחר, התנחלות לא מוגבלת, והופרדו מהמערכת בכל הקשור לאוכלוסיית הפלסטינים ולצרכיה, כדי להימנע מהנטל הכרוך בשילובה (אזרחות, שירותי רווחה, חופש ביטוי פוליטי וחופש התאגדות). בכמה תחומים אפשר להתגדר בסיפוח, ואילו בתחומים אחרים אפשר להסתתר מאחורי התירוץ של כיבוש. מי שחפצים בסיפוח אינם זקוקים לאקט הפורמלי: "עם אינו מספח את מולדתו". מתנגדי הסיפוח מעוניינים לדבוק בפיקציית "הכיבוש המתמשך", שכן הוא משמר כביכול אופציות פתוחות להתנתקות." (עמ' 49)
מחברי דו"ח מולד דווקא ערים למערכת החוקים והתקנות והצווים הצבאיים המסובכת שסיפחה בפועל את תושבי ההתנחלויות לישראל והותירה את התושבים הפלסטיניים תחת משטר חוקי מפלה, חציו צבאי וחציו ירושה מן החוק הירדני. "ממשלה שתחליט על פינוי ההתנחלויות במסגרת הסדר תוכל להנחות את המפקד הצבאי לבטל את תחיקת הביטחון של “משפט המובלעות”, ובמקביל הכנסת תוכל לבטל את החקיקה הפרסונלית", הם כותבים, משל היה מדובר בהחלטה זריזה של עיריית יבנה להזיז מצבור פחי אשפה מרחוב אחד למשנהו. גם כאן, הרצון הפוליטי, היכולת לגייס גב פוליטי לצעדים רדיקליים כאלה – אינה עולה לדיון. זהו הפיל השקוף שבאמצע החדר. אין מדברים בו; ההנחה הויטגנשטיינית היא היא שמה שאי אפשר לדבר עליו, צריך לשתוק אודותיו.
ומדוע "מולד" שותקים בנקודה הקריטית הזאת? כי גם הם יודעים לאן תוביל אותם התשובה. איך ייברא, יש מאין, רצון פוליטי עז ונחוש, בקרב רוב הישראלים, לפנות התנחלויות? כל עוד הסטטוס-קוו של כיבוש-בואכה-אפרטהייד פועל לטובתם, וגובה מהם מחיר נסבל (אוקיי, קצת עלבונות לאגו הלאומי כשאמנים מבטלים הופעות בישראל, אפשר לחיות עם זה), כל עוד הם נהנים משמן הזית של "משק אחיה" הגזלן, כל עוד החיים פה בסך הכל לא רעים בכלל אם אתה יהודי – למה שתרצה לשנות משהו? רצון פוליטי שיפעל כווקטור נגדי לכל האינרציה הזחוחה הזאת יוכל להיווצר רק כאשר המחיר של שימור האפרטהייד יהפוך כבד מדי לישראלים (אלה שלא יכולים או רוצים להגר). ככה אנשים זזים מעמדות פוליטיות – מה טוב או לא טוב להם. לא בזכות דו"חות של מכוני מחקר או פוסטים בבלוגים.
ובכן, שמאל ציוני, מה יגרום לישראלים להבין שהאפרטהייד רע באמת, רע לתפארת, לא רק לקורבנותיו הפלסטינים אלא גם למחולליו? נדמה לי שהתשובות מוכרות. רק שלהעלות אותן על דל שפתיך מחייב חציית רוביקון נפשי, שאין ממנה חזרה.
לקחי ההתנתקות
עוד סוגיה נצחית במעגל הדיון האינסופי של השמאל הוא היתכנות הפינוי והשלכותיו. פרק נכבד בדו"ח של "מולד" מוקדש לניתוח ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף. תמציתו: נעשו כל השגיאות האפשריות. לו הפינוי היה נעשה בצורה נכונה, מושכלת, בתיאום עם המתיישבים ובמסגרת הסכם דו-צדדי עם הפלסטינים – המראות הקשים היו נמנעים.
אבל האם מישהו רוצה למנוע אותם? או שמא דווקא להפך?
גם כאן יש תחושת דז'ה וו חזקה, שכן הסיבוב הקודם –המראות הקשים וכו' – כבר התרחש באמצע שנות ה-70' – פינוי חבל ימית מפתחת רפיח. והנה, גם כאן בנבנישתי השכיל להוציא את המסקנות הפוליטיות שאנשי "מולד" אינם רוצים או אינם מסוגלים לגזור.
"גם את מאבקיו של גוש אמונים נגד פינוי ימית הבנתי באותו אופן. "אל תעקור נטוע", ההתבצרות בבונקרים, ההתכתשות עם החיילים ומחיקת ימית מעל פני האדמה בידי אריאל שרון לא נועדו אלא ליצור טראומה לאומית שתשמש אות אזהרה ומחסום פסיכולוגי בפני פינויים של יישובים בארץ ישראל. ליישובים כשהם לעצמם ייחסו מחולליהם חשיבות משנית. הגזירה השווה שמנסים לגזור מפינוי פתחת רפיח ומפינוי יישובים בגדה המערבית, בתוך דוגמה ל"הפיכותן" של עובדות פיסיות, נראית הגיונית ומשכנעת במבט ראשון, ואולם יש בה משום התעלמות מן ההבדל המהותי שבין השניים. פינוי ימית התאפשר משום שחסידי "ארץ ישראל השלמה" היו מוכנים לוותר עליה תמורת הישארותם בגדה המערבית, ולא בשל לחצם של "שלום עכשיו" או של יוני המערך, ואפילו לא בשל לחץ בינלאומי.
יש הרואים בפינוי ימית תקדים לפינויה של אריאל, משום שבשתיהן מדובר בהתיישבות לא אידאולוגית, ואת המתיישבים אפשר לפצות בכסף, פיצוי שיקסום להם. גם גישה זו מוטלת בספק, שכן המשא ומתן על הפיצויים עם מתיישבי ימית נערך לאחר שהוכרעה הכרעה פוליטית, והיה אמצעי ליישומה. הטענה בדבר הפיצויים מבוססת על ההנחה שאכן תקום ממשלה שתחליט לפנות את אריאל ולהציע פיצויים למתיישביה, אבל כיצד יגויס הרצון הפוליטי לכפות הכרעה שתוליך לקראת משא ומתן על פיצויים בגדה המערבית?" (עמ' 67)
גם ייישובי גוש קטיף היו "קורבן משתלם" לצורך הנצחת האחיזה בגדה המערבית. כידוע, זו גם היתה כוונתו הלא-כל-כך-נסתרת של אריאל שרון, כפי שנחשפה ב"ראיון הפורמלין" של דב וייסגלס. תמיד יהיה קומץ קנאים שיכבול עצמו בשרשראות לסיפי הבתים; טראומת הפינוי חייבת להתחדש מדי דור ודור. הזרם המרכזי של המתנחלים לא דבק בפתחת רפיח וגם לא בגוש קטיף, וריכז את מאמציו בשימור חבלי הארץ המהותיים בתכנית המשיחית, נחלת האבות שביהודה ושומרון. והראיה: ארבעת היישובים בשומרון שפונו במהלך ההתנתקות עדיין מושכים אליהם מתנחלים-מחדש, 15 שנה אחרי הפינוי, ושם מועלית, בשיתוף צה"ל, ההצגה המוכרת לעייפה של פינוי-הקמה-מחדש-פינוי-הקמה מחדש, עד שתישכח כליל עובדת הפינוי והם יהפכו ליישובי קבע. באחד מהם כבר הוקמה מחדש ישיבה; בעלי הקרקע הפלסטינים, כמובן, אינם מורשים לגשת לאדמתם, זו ש"פונתה" ממתנחלים.
מסקנות ממציאות דו-לאומית
אני עוזב את הוויכוח עם "מולד". בנבנישתי לא הצליח להזיז את קודמיהם מדעתם, וגם אני כנראה לא אצליח להזיז אותם. אני ממשיך עם מורשתו של בנבנישתי ועוד כמה תובנות חריפות מן הספר "הקלע והאלה".
כל ימיו, כלומר, כל מחצית ימיו השנייה, מן השעה שהתפכח מחלום המדינה היהודית, ועד לשנתו האחרונה, לא עייף בנבנישתי מלחזור ולהבהיר שהדו-לאומיות בין הים לירדן איננה בגדר אידאולוגיה אלא מציאות חיים; שהסכסוך הבין-קהילתי לא ייפתר בדרך של הפרדה טריטוריאלית, אף אם יכול היה להיפתר כך, במשך תקופה קצרה, ואף אם זה הפיתרון האידאלי, הטוב שבכל העולמות.
על כך, שלא נצמד לא אל העבר הבלתי מושג וגם לא אל האידאל הבלתי מושג, לא סלחו לו אף פעם במחנה שלו.
"הרתיעה האינטלקטואלית מהמושג… "מדינה דו לאומית" מחייבת, כשהיא לעצמה, בירור יסודי. דחיית ההתמודדות עם הסטטוס קוו והאמונה שהוא זמני והפיך משחררות מן ההכרח להעמיד ערכים ליברליים לעימות קונקרטי עם ציווי המדינה היהודית-ציונית. מדינה דו לאומית היא בלי ספק מתכון לחוסר יציבות פוליטי, כך מלמד אותנו ניסיונן של כל המדינות הרב-קהילתיות (להוציא שוויצריה). אבל העלאת המושג "מדינה יהודית" לדרגה של ציווי מוסרי עליון, כשבפועל יש בה קהילה "לא יהודית" של שבע מאות אלף נפש (אף בלא תושבי השטחים), משחקת לידי מי שמוכנים להקריב כל ערך הומניסטי וליברלי ובלבד שישמרו אותה ב"טהרתה". באופן פרדוקסלי, דווקא הישראלים המתונים, המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת, מעודדים את הנטיות האתנוצנטריות והלאומניות היהודיות, בהטיפם לביטוי לאומי של ערביי ישראל במסגרת מדינה זו ובתמיכתם בקביעה שישראל היא מדינתו של העם היהודי. בהעלאת השד של "הסכנה הדמוגרפית" יש יותר מאבק של גזענות וממתן רישיון לכוחות לקדם את פני הסכנה הזו על ידי גירושם של הערבים (המכונה בלשון נקייה "טרנספר")." (עמ' 87)
אני אחדד. כששואלים אותי אם אני מעדיף מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית, אני מסרב לענות לפני שמציגים לי את המחיר. את מחיר המדינה הדו-לאומית כאן אף אחד אינו יודע. יש לא מעט מדינות רב-לאומיות בעולם שבעברן סכסוכים אתניים. אף אחת מהן אינה יציבה לגמרי, ובכל אחת מצב שונה מבחינת זכויות אדם ואזרח. ניסיון במדינה דו-לאומית יהודית-ערבית – אין לנו (אף כי בנבנישתי היה טוען שאפשר ללמוד לא מעט ניסיון מן הניסיון במיקרוקוסמוס של ירושלים). מה שיש לנו זה ניסיון של למעלה מ-70 שנה במדינה יהודית, ומחירה של זו ידוע היטב. הניסיון הזה, כפי שהצביע בנבנישתי בצלילות לפני 33 שנה, מוביל לאפרטהייד ולטרנספר. הנה אם כן השאלה, בניסוח הגון יותר: מה אתה מעדיף, מדינה יהודית כ"ציוי מוסרי עליון", כלומר, גם במחיר אפרטהייד וטרנספר של ערבים, או מדינה דו-לאומית? ובכן, כאן הבחירה קלה. מדינה דו-לאומית תהיה הרע במיעוטו. הביטוי הזה, "מדינה דו לאומית", הוא מסגרת ריקה. צריך למלא אותו תוכן – הסדרים בין-קהילתיים שיבטיחו גישה שווה לטריטוריה ולמשאבים (ראו את מאמרו הזה של בנבנישתי, בעיקר חציו השני, למודלים אפשריים). ובעיקר, הוא ידרוש תהליך פיוס ופיצוי ממושך, על גזל הקרקעות העצום שביצעו ממשלות ישראל במרחב הפלסטיני.
ומה אם רואי השחורות צודקים, וזה יוביל לפיצוץ ולמלחמת אזרחים? הפלסטינים יאמרו שמבחינתם אין הבדל גדול, כך או כך הם חיים באזור מלחמה מתמשך וסופגים מאות ואלפי קורבנות, בין אם מידי הצבא או מידי מיליציות מתנחלים. ייתכן שבסופה של אותה מלחמת אזרחים יבין הציבור היהודי, סוף סוף, שעליו להיפרד באמת מן הטריטוריה הפלסטינית. זה יהיה לימוד בדרך הקשה ביותר, אך דומה שהציבור הזה לא יכול כבר להבין דברים אחרת. ואולי גם רואי השחורות טועים. העניין הוא שהאלטרנטיבה, כלומר, המשך צעידה בעיניים עצומות אל התהום שלפנינו, כבר לא נראית מושכת יותר.
כך הסביר בנבנישתי את עמידותו של הקונצנזוס הישראלי כלפי כל אופציה לא-ציונית:
"חוסנה של הרפובליקה מובטח על לכידותו של הקונצנזוס היהודי ועל נכונותו לתמוך במשטר. הוא מאוחד בשאיפתו לשמור על אופיה היהודי של המדינה, דהיינו – על מעמד הבכורה המוחלט שלו. ההבדלים שבין הזרמים הפוליטיים הציוניים אינם אלא בהדגשים, בסגנון ובלבטים מוסריים ערטילאיים, אך הם נעלמים לחלוטין במישור הטקטי, היומיומי. לכידות זו מובטחת, משום שהמרכז הפוליטי הישראלי החזק תופס את המתחים הבין-קהילתיים במונחים של הישרדות. פעילות טרור של המיעוט והחרפת ביטויי המחאה שלו מחדדות את תחושת חוסר הברירה והאמונה בצדקת המערכת. הדחקת ההיבטים הלא נעימים של המציאות היא גורם מרכזי בחוסנו של הקונצנזוס הלאומי-היהודי. הצורך לתרץ מערכת שעל פניה רחוקה מנורמות ליברליות-אוניברסליות מביא לידי כך שכל המערכת הנורמטיבית נסחפת ימינה, וסמנה השמאלי של קשת העמדות הפוליטיות נמצא בנקודה שבכל חברה פתוחה וליברלית היתה מוגדרת ימינה מן המרכז." (עמ' 80)
וכאן הוא מתאר בדייקנות כירורגית את שקיעתה של האופוזיציה השמאלית; זכרו שהדברים נכתבו שלושה עשורים לפני ממשלת נתניהו ומחול ההסתה שלה.
"למדתי על בשרי מהי הדינמיקה הדוחפת את כל המערכת הפוליטית ימינה, לעבר ההקצנה הלאומנית. כאשר המציאות נתפסת כסכנה קיומית, קבוצות לאומניות מכתיבות את סדר היום הציבורי וקובעות את עוצמת הוויכוח. די בזעקת השבר "סכנה לאינטרס הלאומי", כדי שהרוב הדומם, שאינו קיצוני אבל רדוף תחושת אי-ביטחון קיומי, יזקוף את אוזניו. קבוצות מתונות מעוניינות להקטין את המתחים משום שכל "מצב חירום" ירחיק מעליהן את הרוב הדומם. מנהיגיהן ייאלמו דום ברגע שיצליחו הקיצונים לחולל פרובוקציה מרשימה, שכן יחששו מפני הוקעתם בתור בוגדים. הם ישלימו כמעט עם כל מצב שיתהווה, ובלבד שיוכלו להתנחם בכך שהחרפת הוויכוח בנושאים "לאומיים קיומיים" תיצור משבר חמור עוד יותר. הקבוצות המתונות מגיבות ואינן יוזמות. בדרך כלל הן מתאחדות רק לאחר מעשה, ואינן מסוגלות להתאחד לשם פעולה יזומה, שתכתיב את האירועים. כל עוד הכל שותפים לתחושת הסכנה הקיומית, יראה הרוב הדומם בעמדות הלאומנים עמדות אמינות יותר ופטריוטיות יותר… מנהיגי הקבוצות הלאומניות יודעים גם הם מהם כללי המשחק הנוקשים שלפיהם מתנהל המאבק הבין-קהילתי: התנהגות קשוחה מדי ודיכוי בוטה יוליכו לקראת מרי טוטלי של המיעוט. על כן, הקיצונים מניחים למתונים להשתבח במדיניות "סובלנית", ובלבד שאין היא סותרת את "האינטרס הלאומי": הם אפילו משבחים אותה, שכן היא עושה רושם טוב, ובכך תורמת להנצחת המצב הקיים. הקיצונים ידועים היטב שכאשר יחוללו פרובוקציה חדשה יוכלו שוב לדחוף את המתונים לעשות מעשים "פטריוטים"." (עמ' 123)
אני בוחר לסיים בפסקה מסוף הספר, שיש בה המלצה אישית לכל אדם פוליטי.
"מעטים הם הסכסוכים הנסובים על אמיתות אבסולוטיות: רובם נובעים מעמדות לגיטימיות מנוגדות, ומעורבות בהם אמיתות יחסיות. הבחירה בין אמיתות יחסיות קשה, ועל כן משתדלים להימנע ממאמץ להבין את עמדות הצדדים לסכסוך ובוחרים לשפוט אותן שיפוט ערכי, לקבל או לדחות את העמדות עצמן. אבל סכסוכים הנפתרים בהיענות לתביעות לגיטימיות רבים יותר מסכסוכים הנפתרים בהליך משפטי. על כן, ההיחשפות לניגודים היא שלב ראשון והכרחי בדרך לפיתרון. מניסיוני למדתי שהגדרת השאלה הנכונה חשובה יותר מהחיפוש אחרי התשובה. אנשים נוטים להגדיר שאלות רק אם יש להם תשובות לשאלות. רובנו עוסקים בהגדרת שאלות נוחות לתשובות נוחות ומוכנות מראש. נכונותי להיחשף למציאות המסוכסכת הוליכה אותי לתחושה שהתשובות שהשבתי לעצמי לפני עשרים שנה אינן ישימות עוד. עמימותה של המציאות הביכה גם אותי. אבל בלא המבוכה הזו אינך יכול לשאול את השאלות הרלוונטיות. יש מצבים אנושיים שבהם השאלה חשובה יותר מן התשובה." (עמ' 166)
מלים מפוצצות, מלים גבוהות מדי, ששימשו מסך עשן בפני מציאות סבוכה, הוציאו את בנבנישתי מכליו. "אין דבר כזה 'ירושלים'", היה רועם בקולו; אין "כיבוש" (כי כיבוש הוא זמני, ומניח הפרדה בין "שם" ל"כאן"), אין משמעות ל"הסכם שלום" כשצד אחד אינו מדינה, דיבורים על "סיפוח" הם תעתוע במציאות של סיפוח דה-פקטו, "ריבונות פלסטינית" היא בדיחה של פקידים ברמאללה ובירושלים, וכן הלאה והלאה. כך ניכר הוגה רדיקלי: כשהוא מזנק אל הזירה, שום מילה ושום מונח אינם מובנים עוד מאליהם. כל שימוש בלתי מושכל בהם משרת את הסטטוס-קוו, כלומר, את השררה.
היחשפו למציאות, היחשפו לניגודים, אל תחמקו מן השאלות הקשות. ההמלצה הזו, אני מקווה, מהדהדת שוב ושוב גם בין עמודיו של הבלוג הזה, שאינם מתחדשים עוד כמו בעבר (אבל כולם קיימים ונגישים בארכיון), משום שרבים מהם נכונים היום כפי שהיו נכונים לשעתם, ואיני רואה טעם לחזור על עצמי שוב ושוב מול קהל מצטמק של אוהדים. בנבנישתי היה רק אחד.
אבי היה מהנדס אבל היה לו שולחן כתיבה של איש הגות.
זו היתה בעצם "מכתבה" גדולה וכרסתנית. אני נמנע מן המילה הזאת לא מפני שהיא מיושנת (השולחן עצמו היה ישן ומופיע בזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי), אלא משום שהיא ממין נקבה; ואילו השולחן היה מסיבי, חלקיו עבים, וכולו צבוע שחור. שולחן גברי מאוד. תכף אשוב לצבע השחור הזה ולמה שקרה לו. על כל פנים, זה לא היה שולחן שרטוט של מהנדס. הוא ניצב בצורת ח' בפינת העבודה. כשישבת אליו, מצד ימין היו שלוש (או ארבע? אינני בטוח) מגירות מן הרצפה ועד לגובה הלוח האופקי העבה, ומצד שמאל נפתחה דלת שמאחוריה שלושה מדפים. חלל האחסון שלו תמיד היה מלא עד אפס מקום בתיקיות קרטון ומסמכים שונים, עפרונות ופתקים ואטבים. תיקיות אקורדיון כאלה, מכוסות בחתיכת בד ושרוך מדולדל במרכזה.
טעיתי. אחרי שכתבתי התבוננתי בתצלום. המדפים היו מצד ימין, לא שמאל, והיו רק שניים. שלוש מגירות מצד שמאל, וגם הן היו סגורות מאחורי דלת. אני משאיר את הטעויות, הן חלק מן הסיפור.
[להמשך קריאה במהדורה המקוונת של כתב העת "גרנטה", לחצו כאן].
לא למות טיפש 