מה שנכון הוא שאנחנו לא יכולים להסתפק במשוואה של חמאס = דעאש.
אנחנו חייבים להעמיק את זה ולחתור להטמעת המסר של הפלסטינים ברובם הגדול, ביו"ש ובעזה, הם פלסטינאצים. לכן האוכלוסיה איננה חפה מפשע, ולכן הם והרשות הפלסטינית הנאצית שותפים לפשע נגד האנושות.
לגבי המשפט "עזה כולה היא אויב, כל איש ואישה, תינוק ותינוקת, ישיש וחולה" – אני חושב שתינוקות אינם אויבים. יש רמות שונות של "אוייב" – הרמה הברורה ביותר זה לוחמי חמאס ומייד איתם כל מי שמשוייך לחמאס, לוגיסטית או בחברות כלשהי בארגון. אלו הם בני מוות שאנחנו מכוונים עליהם.
במעגל הבא בני משפחות המחבלים, שאיתם גם מורלית וכספית בתור קרוביהם. אותם צריך לקחת בני ערובה במחנות מיוחדים, כמשקל נגד לחטופים שלנו.
במעגל הבא כל איש בגיר בעזה – הם בחרו חמאס ולכן כקולקטיב הם אחראים, אבל איננו מכוונים עליהם נשק בכוונה לפגוע. הם יכולים להיפגע מהמשבר ההומניטרי, להיות מוגלים וכד' וזה עונשם.
תינוקות בגיל שאיננו מבין מימינו ומשמאלו אינם אויבינו בשום צורה.

יום מדבר על כך שערכים אינם עובדות. נכון מאד. לכן יש לומר זאת: העובדה המוסרית היא עובדה שנובעת מן האדם עצמו, עובדה אנושית. לא עובדה אונתולוגית, גם לא עובדה אפיסטמולוגית, ובעיקר גם לא עובדה ביולוגית, כי זו הטעות הרווחת של כל שיטות המוסר התועלתני, שנדמה לפילוסופים שרק הוא נותר בידינו: העובדה האנושית לא נובעת מן הצרכים של האדם, משום שהגדרת האדם כ"בעל צרכים" הופכת אותו למכונה, לעוד אובייקט דטרמיניסטי בעולם החומר, ומבחינה זו הוא אינו שונה מן המצלמה של יום שחוששת מן המים והחלודה.

העובדה המוסרית נובעת מן התכלית של האדם, והתכלית של האדם נובעת מטבעו. היא טבעו. בחקירה לא מסובכת ניתן להבין שאין תכליות שונות ואישיות, אלא התכלית בכל מופעיה ותרגומיה לשפת המעשה היא אחת. ולכן ניתן לבסס על עובדה זו, שהיא עובדה ששייכת לאונתולוגיה של הקיום האנושי כתכלית, את תורת המוסר האנושית, שתהיה מוחלטת וודאית, משום שהיא מבוססת על עובדה אנושית, היא התכלית שנובעת מטבע האדם בכללותו, ולא כ"מחשבה הצפה בשום מקום" או "מצלמה שקולטת מראות וקולות".

את המוסר הזה מלמדים אותנו עשרת הדיברות, ולא זה המקום לפרט באיזה אופן. עשרת הדיברות מקפלים בתוכם את הפילוסופיה שהמחשבה השמרנית חסרה אותה כבר מאות בשנים, בכל מאבקה נטול ההצלחה בשדה הפילוסופיה החדשה. לכן כל מאמר וכל נסיון להבהיר ולהגדיר מהו שעומד מאחורי השמרנות, וכל נסיון להתמודד עם הפילוסופיה המנוגדת, שעולה כפורחת כבר מאות בשנים, הוא נסיון שווא שלא יועיל, אד אשר תחולץ הפילוסופיה השמרנית היחידה והאולטימטיבית, מתוך עשרת הדיברות, שם היא טמונה.

יום

רבין חתם חוזה שלום עם טרוריסט שכל חייו הוקדשו לחיסול מדינת ישראל, בין אם בטרור ובין אם בחוזה שלום שקרי. הוא היה טרוריסט שנותר אויב, והשתמש בחוזה השלום כדי להמשיך ולהרוס את ישראל. הדברים היו ברורים לכל בר דעת, וכאלה היו לרוע המזל באותה עת רק בימין, כפי שתעיד ההסטוריה. אלא שלא בשל כך הוא חוסל.

כאשר הפיגועים הנוראיים שטפו את הארץ, ויהודים נרצחו על ימין ועל שמאל בהמוניהם, כאשר הנוכלות התבהרה כאור השמש, החליט רבין בכל זאת להמשיך ולחתום על חוזה שלום נוסף, "אוסלו ב", אבל לא היה לו יותר מנדט מן העם; לא היה לו רוב בכנסת. אפילו אינני מדבר על הישענות על קולות הערבים, שנציגיהם הפוליטיים ראו חובה לעצמם להקדיש את חייהם למיגור מדינת היהודים, ממש כמו אביהם הרוחני רוטט השפתיים. דמוקרטיה היא דמוקרטיה, על כל חולשותיה. שיישען עליהם ויבושם לו.

לא, קולות הערבים לא הספיקו לרבין כדי להעביר את המשך הסכם הדמים. מה עשה אם כך כדי לעקוף את הדמוקרטיה ולרמוס אותה עד עפר? רבין עשה תרגיל מסריח, מהסוג שבעבר יצא כנגדו: הוא פיתה שני חברי כנסת מן הימין לבגוד בבוחריהם, בעבור בצע.

אחד מהם היה אלכס גולדפרב, שרצה לשמור על משרתו הפוליטית, ולימים התברר כשמאלן (או כאופורטוניסט) כשערק למפלגת העבודה וכשל פוליטית גם שם. השני היה גונן שגב, שלימים נתגלה כפושע פלילי בכיר וכמרגל בעבור בצע כסף.

את התועבה הזו לא היסס רבין לעשות, בדיוק חודש לפני שחוסל, ב-5 באוקטובר 1995, והעביר בכנסת בהצבעה מזוייפת את המשך הסכם הטרור והרצח תחת הכותרת "אוסלו ב", בעזרת שני נציגים שבגדו בבוחריהם ובימין כולו, תוך שהוא רומס את הדמוקרטיה ובכך ממליך את עצמו כשליט יחיד שאין לו צורך בתמיכה מן העם, שליט שנהוג לכנותו דיקטטור, כדי להבדילו משליט ששולט בתמיכה דמוקרטית.

חודש לאחר מכן, ב-4 בנובמבר, נאם רבין בככר מלכי ישראל ואמר את המשפט הבא:

"בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות, כפי שהיה הדבר ב-1992, שם נתנו לנו את המנדט לעשות את מה שאנו עושים ולהמשיך בכך."

ואני שואל: על איזה מנדט רבין דיבר בככר? לא היה לו מנדט לעשות את מה שעשה; הוא נשען על שני בוגדים בתרגיל מסריח שחיסל את הדמוקרטיה. העם החליט אחרת בעניין אוסלו, עניין של חיים ומוות שעקרוני לעם ולהמשך קיומו. אולם כל זה לא עניין את רבין. הוא דרס את הדמוקרטיה והפך את עצמו לדיקטטור שכפה על העם את המשך הרציחות, את המשך הטרור, את המשך הכזב המפורש של הטרוריסט, בשמו של… ובכן אינני יודע בשמו של מה. "חזון השלום"? האם ניתן לעשות ילדים עם מי שאינה רוצה בכך?

לכן כדאי לדייק: רבין לא נרצח כראש ממשלה, אלא חוסל כדיקטטור.

החיסול הוא החלטה מצערת של איש נמהר, שכן רבין היה מובס בבחירות הבאות תבוסה מוחצת, ויורד מן הבימה הפוליטית כדי להצטרף לשני מרעיו, גולדפרב ושגב.

הלקח עבור השמאל, לקח שתומכיו מעולם לא הפנימו, הוא שבדמוקרטיה הרוב קובע. אי אפשר לעקוף אותה על ידי תרגילים מסריחים, אי אפשר לרמוס את רוב העם על ידי שלטון טרור רב-שנים של בית המשפט העליון שרובו המכריע הוא אשכנזי, חילוני להכעיס ושמאלני, אי אפשר לעקוף את רצון העם על ידי רמאויות לכאורה בוועדת הבחירות, שנשלטת בידי בית המשפט העליון.

כי הזורע רוח יקצור סופה.

ינוח רבין בשלום על משכבו.

אני מחכה לתגובתך, אלון.

כאשר דנים דיון פילוסופי, יש לבחון היטב את מושגי היסוד. מושג ה"אינדווידואל" הוא מבחינתי מושג מומצא, ולכן קל לליברליסטים להציג תיאוריות קלות לעיכול (הם מכונים במאמר "הליברלים" – מושג שהופקע מידי בעליו האמיתיים, שמכונים עתה "שמרנים", כפי שהיטיב לציין מילטון פרידמן): זה נובע משום שהם בנו את תמונת המציאות על פי מידותיו של השכל, על פי מושגים פשטניים-מומצאים ועל כן קלים להבנה, ולכן לא קשה להם לקסום לשכל בעזרת פשטנות שמבוססת על המצאה-תואמת-שכל. אלא שהתיאוריות האלו בהכרח אינן מייצגות את המציאות הסבוכה. אלו מודלים מופרכים משום שנולדו ממושג מומצא. הם מתאימים לשכל, לא למציאות.

זו נקודה שחשוב לחזור ולהבין: מושג ה"אינדיווידואל" הוא מושג מומצא שנתפר על פי מידותיו של השכל האנושי, ומשמש לכן כהגדרה רדוקציונית – ומופרכת, יש לומר – לטבע האדם, מאז ימי דקארט ומאז הולדת הנאורות של ג'ון לוק וחבריו.

דקארט הגדיר את האדם כשכלו, ואת פעולת שכלו כקובעת את המציאות. ג'ון לוק ניסח את מושג ה"אינדיווידואל" בצורה בהירה, מתוך כוונה טובה, כדי להפקיד בידי בני דורו זכויות לחירות פוליטית מפני עריצות שלטונית ודתית ביבשת אירופה של זמנו, ובכך העצים לוק את המושג "אינדיווידואל" ואת עליונות שכלו של האדם כקובע ומעצב את המציאות, בניגוד לאוטוריטה שניכסו לעצמן הכנסיה והשיטה הפיאודלית.

קאנט העמיק את המהלך הזה כשקבע, באופן שלא קל להבינו במשפטים בודדים, שאנחנו קובעים את המציאות, משום ששכלנו – במוגבלותו – מעצב אותה.

זהו שורש הבעיה. אי אפשר להשתמש במושג המופרך "אינדיווידואל" כנקודת מוצא ולצפות להגיע ממנו חזרה אל החירות, או הליברליות, זו האמיתית, שהיא לבה של השמרנות.

לא קראתי עדיין את ספרו של יורם חזוני, ולכן אתייחס לתקציר שהובא במאמר: יש בתיזה המוצגת נסיון לחבר מחדש את מושג ה"אינדיווידואל" למעגלי זהות רחבים יותר של האדם, ולכן, כל עוד אנחנו מגינים על מושג ה"אינדיווידואל", אנחנו נדרשים לדבר על "חובות" ועל "היררכיה". קאנט דיבר על "חובות" כשורש תורת המוסר שלו.

לעניות דעתי, הנסיון לחבר את מושג ה"אינדיווידואל" המומצא למשפחה וללאום מזכיר את פיטר פן שמנסה לתפור לעצמו מחדש את צילו שנתלש מגופו. זה כמובן מופרך, משום שצילו תמיד איתו ואינו יכול להינתק ממנו גם אם ירצה.

לדעתי, פשוט יותר הוא להעמיד הגדרה אחרת לטבע האדם ולחשוף את המופרכות של מושג ה"אינדיווידואל" מבלי לחשוש לחזרתה של העריצות. אין יסוד לחשש הזה, משום שהגדרה שכזו, שמעוגנת בתורת ישראל באופן המובהק והנפלא ביותר, אינה מתירה אפשרות כזו, משום שההגדרה של טבע האדם המוצעת שם מבוססת על רעיון החירות, החירות האמיתית, ולא על החופש מכל עול, שהוא הפרדיגמה של הליברליסטים (כותב המאמר מתכוון לעתים לאותו חופש מכל עול ליברליסטי כשהוא משתמש במלה "חירות").

המהלך של הנאורות, שהחל לפני כחמש מאות שנים, רצה להבטיח את החירות האנושית, ולשם כך הומצא מושג ה"אינדיווידואל". זה היה מהלך שכוונתו טובה אך בסיכומו של דבר היה שגוי והוביל אותנו למבוי שבו אנחנו לכודים כיום, משום שמי שדוחק עצמו לתוך הגדרת ה"אינדיווידואל" אינו זקוק לחירות אלא לחופש מכל עול.

אין סכנה בהיפטרות ממושג ה"אינדיווידואל", משום שבחינה מדוקדקת של הכתוב בחמשת חומשי תורה תראה שאין למעשה צורך לדבר על היררכיה ועל חובות למשפחה ולקהילה, משום שהגדרה נכונה של טבע האדם המשורגת בתוך שאיפתו לחירות אמיתית יוצרת כמובן מאליו את ה"היררכיה" ואת ה"חובות" שאינם נתפסים כלל כהיררכיה וכחובות אלא כאמצעים להשגת החירות ולמימוש טבעו של האדם (על זה יש להרהחיב כדי להבהיר זאת).

כל עוד מושג ה"אינדיווידואל" שולט בכיפה, הרי שהכרת הטוב, תחושת זהות וגורל משותף יכולות להיווצר ולהתפתח אך ורק בחברה שבה הכל מתנהל באופן חיובי, אחרת מדוע שנרצה להיות נאמנים לה? בהחלט יתכן שניוולד בדור שבו החברה התבהמה והסתאבה, ומדוע שנרצה להיות חלק ממנה? אם אנחנו תלויים בדינמיקה החברתית, הנאמנות שלנו תלויה ועומדת בספק תמידי, וכל המבנה עלול להתפרק. ישנו יסוד אחר, שכולל לכל הפחות הבהרה למי או למה נאמנים, באופן שאינו תלוי בחברה ובתפקודה, אבל נובע ממנה ומתכליתה.

הערה שניה:

אלון, לגבי הליברליסטים חופש מכל עול פירושו חופש מכל שיפוט, ולכן שיוויון ההזדמנויות הופך לשיוויון התוצאה. זו לדעתי הסיבה שחזוני תוקף את רעיון השיוויון, ובצדק. ערך השיוויון מנוגד לערך החירות האמיתית (לא אותו "חופש מכל עול" של הליברליסטים), משום שהחירות האמיתית משמעה מיצוי הפוטנציאל של האדם (שבחר בחירות האמיתית כתנאי מקדים), ומיצוי זה סותר את אידאת השיוויון. לכן הכרח שתהיה סתירה בין החירות ובין השיוויון.

הערה שלישית:

כבוד: "מכובדי אכבד ובוזי יקלו". כבוד הוא רק אחד מן המוטיבציות המניעות את האדם על פי טבעו, לצד תאוות הבצע, יצר המין ועוד. התורה מטפלת בכבוד במובנו החיובי והשלילי גם יחד, ולצידו מונה את המוטיבציות האחרות, העולות מתוך טבעו ומתוך שאיפתו לחירות. אגב, שאיפתו של אדם לחירות אמיתית אינה מובנת מאליה. זהו לב הבחירה של היהודי, ולעומת בחירה זו ניצבות בחירות אחרות. בחירה בחירות אמיתית מסתנכרנת עם טבעו האמיתי של האדם ולכן מסוגלת להביאו למיצוי עילאי של קיומו.
את כל זה ניתן להציג ולהוכיח מתוך הכתוב בתורה, בשיטה פילוסופית. שאין כאן מספיק מקום לפרטה.

הערה רביעית:

אחריות הדדית, ריסון עצמי ושמירה על נאמנות הם רעיונות יפים, אך ניתן לתקוף אותם כל עוד מושג ה"אינדיווידואל" מושל בכיפה, משום שהם מאיימים על ה"חופש" שלו, ובכך לכאורה מובילים, כך על פי הרטוריקה הליברליסטית, לטוטאליטריזם של החברה על פני ה"אינדיווידואל". אמנם האמפיריקה ההסטורית מראה כי ההפך הוא הנכון (עד לתקופתנו שבה חברות ענק מושלות בכיפה וכופות עצמן עלינו), אבל נדרשת פילוסופיה שתעגן את המהלך הזה באופן לוגי. אמנם מחנה החירות ("השמרנים") נסמך על אמפיריקה, אבל דרושה לו פילוסופיה שתתחרה בהצלחה במהלך של הפילוסופיה החדשה, שמעצב את תקופתנו.

הערה רביעית:

אני מסכים לדעתך, אלון, שערך החירות אינו תועלתני, אלא מהות בפני עצמה. קרי, אנחנו שואפים לחירות אמיתית מעצם טבענו, טבענו שנוצר בצלם אלוהים, הוא החירות המוחלטת. הבלבול בהבנה מהי חירות נובע מסיבות רבות, חלקן מגיע מן הריאקציה להסטוריה המערבית של ימי הביניים וחלקם מגיע מהאופן שבו התפתחו הפילוסופיות הפוליטיות במערב. אנו זכינו שהתורה מבהירה בהוראותיה כיצד לחיות את החירות, אם כי אינה נוהגת להסביר במונחים פילוסופיים הפונים אל השכל מדוע כך הם פני הדברים. זהו מהלך מודרני, שיש לחשוף ולעצב אותו עבור האדם המודרני.

אבל אני נוטה שלא להסכים איתך שה"אינדיווידואל" חזוני תבע את הגשמת ייעודו, משום שללא היות החברה סביבו חלק מהותי מזהותו ומטבעו כאדם, לולא היתה חלק בלתי נפרד ממנו ללא אפשרות בחירה משום שזהו טבעו כבן אנוש, לולא היתה הצל של פיטר פן, לא היתה הגשמת ייעודו מחוברת לכתיבת הספר. חזוני שקד על הספר דווקא משום שהוא אינו "אינדיווידואל", אלא בעל זהות רחבה הרבה יותר, שכוללת בתוכה את החברה כחלק ממנו.

אני מסכים איתך שישנה תרומה לג'ון לוק ולממשיכיו, עד ההרסניים במתכוון שבהם, כגון קרל מרקס וממשיכיו, אולם היא מצויה במקום אחר ותקצר היריעה כאן מלספר במה מדובר.

הערה חמישית:

אני מסכים עם חזוני שסחר חופשי בינלאומי מזיק ללאום, וזה נאמר במפורש בתורה (דברים ט"ו): "וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ." כלומר תלווה לעמים האחרים אבל אל תהא בעל חוב שלהם. המסחר של המערב במשך עשרות שנים עם סין היה הרה אסון מן הבחינה הזו.

אולם בית משפט עליון חזק, כפי שעינינו הרואות, גם הוא הרה אסון. "השיבה שופטינו כבראשונה". בית משפט שאיננו מבין מהו הערך העליון שממנו נגזרים כל הערכים האחרים, כפי שמגוללת היטב התורה שלנו, אינו יכול לשלוט ביד רמה, משום שסופו לפגוע ולרמוס את החירות ואיתה את טבע האדם, כפי שאנחנו רואים גם בארצנו וגם במדינות מערב אחרות שבהן מערכת המשפט השתלטה על השלטון, בעודה מניפה את דגליהם של הליברליסטים, יוצרי מיטת סדום של "השיוויון".

מילות סיום:

האם יעלה על הדעת שבעולם שבו פיזיקאים דגולים עוד לא מצאו פשר והסבר מניחים את הדעת למבנה האטום, למושגי החומר והאנרגיה, נוכל לדקלם בקלי קלות את פשרו של טבע האדם? מה שנכשלו בו הפילוסופים של העת החדשה מצוי בתורת ישראל. כל מה שנדרש הוא לנתח אותו בכלים פילוסופיים חדשים ולדלות ממנו את האספקט הפילוסופי שטמון בו, אספקט שניתן לנו לחוקרו בדורנו משום ששאלות הפילוסופיה החדשה כמו גם כשליה מונחים לפנינו.

אנחנו לא "מדינות המערב". אנחנו חיים פה. גם בינינו יש השוגים בקונספציות שאינן מחוברות לשטח, אבל לא כותב המאמר.
לדעתי הפעלת גורמים במרחב כנגד האיראנים היא אפשרית וחשובה.
כדאי לאמץ סדר עדיפויות להפעלת גורמים שהסיכוי שיפנו נגדנו בהמשך נמוך יותר (כמו הכורדים ועוד), אבל בעת שאיראן מהווה איום כל כך מג'ורי עלינו בטווח זמן קרוב מאד, גם אחרים רלבנטיים.