מה יש להם נגדו?

מה שתפס את תשומת הלב והכותרות בהפגנה במוצאי שבת האחרון בשדרות רוטשילד כנגד השחיתות השלטונית, היה מפגין אחד בודד שהניף דגם של גיליוטינה.

פוליטיקאים מימין ומשמאל מיהרו לגנות, נשיא המדינה ריבלין אמר שמדובר בהסתה פסולה. מארגני ההפגנה התנערו מין המיצג המביש, ובאותה הנשימה הוסיפו שאין להכפיש ציבור של עשרות אלפים שבא להפגין נגד השחיתות השלטונית בגלל מפגין אחד סר טעם.

בין אם מדובר בהסתה שמצריכה חקירה ובין אם לא. דבר אחד ברור. המפגינים בשדרות רוטשילד רוצים את ראשו של נתניהו. הם לא יסתפקו בפחות. אמנם לא באופן פיזי חלילה, אבל את ראשו, מטאפורית, בהחלט.

הרדיפה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו שנמשכת כבר עשרים שנה, יצאה כבר מזמן מכל פרופורציה של מחאה פוליטית. האיש הזה מצליח להרגיז את יריביו כמו שאף אחד לפניו לא הצליח. הפגנות ומחאות פוליטיות נגד ראשי ממשלה תמיד היו. חלקם באופן נחרץ ובקול שאינו משתמע לשני פנים. אולם רדיפה אישית אובססיבית כמו נגד ביבי מעולם לא הייתה.

מערכות עיתונים, על עורכיהם וכותביהם התגייסו במשך שנים להכפיש ולהשחיר את נתניהו ואת משפחתו כולל עלילות שהוכחו כבדותות.  הרטוריקה שננקטה כנגד נתניהו ציירה אותו כאוייב העם והדמוקרטיה. לעומת זאת, גם כאשר פעל באופן שאין עליו חולק לטובת העם והארץ, לא נמצא לכך שום הד באותם העיתונים.

ישנם כאלו, עיתונאים ופוליטיקאים בהווה ובעבר שאין להם שום עיסוק אחר בעולמם, מלבד הרצון הבלתי נשלט לראות את ראשו הפוליטי של נתניהו נערף בכיכר העיר. במשך עשרים שנה מאז הפציע השגריר באו"ם לשעבר אל קדמת הבמה הפוליטית, הם נושמים נתניהו, אוכלים נתניהו וישנים נתניהו. אותם הפרשנים בישרו לנו מידי שבוע שהנה, הנה, הפעם הוא נתפס – המושחת. אוטוטו הוא כבר יורד מסדר היום של חיינו. החל מפרשיית המוביל עמדי, פרשת המתנות, ביבי טורס, השחיתות במעון ראש הממשלה ומה לא. עד היום כמובן לא הוגש כתב אישום אחד. לא נגדו ולא נגד אשתו. העובדות מעולם לא מבלבלים אותם, הם בשלהם.

גם בנושאים כמו הבאת המודעות לסכנה האירנית והמלחמה שלו כנגד ההסכם הגרוע שחתם הנשיא ברק אובמה עם אירן, במקום לתמוך באינטרס הישראלי, הם ירדו לחייו, ממש כאילו שאם תיפול פה אי פעם פצצה אירנית היא תבחין בין אוהבי נתניהו למתנגדיו.

תרגיל ידוע היה בגולה, כאשר מי מאנשי העיירה מסיבותיו שלו קידש מלחמה נגד הרב, הכי קל ונוח היה לתקוף את הרבנית. השיטה לא חדשה, היא רק הובאה במקרה נתניהו לשיאים חדשים. משפחת נתניהו – אשתו שרה, הילדים, אבנר ויאיר, הכלבה קאיה, העוזרים, העוזרים של קאיה, וכל מי שנשם לצידם של בני הזוג נתניהו, נחקר, נשאל, תושאל,  ונמרח על דפי העיתונים בתחקירי ענק. רודפי האיש לא הניחו אבן שלא נהפכה במלחמה נגדו.

***

לכולם ברור שמכל עשרות האלפים שצעדו בשדרות ומחו נגד "השחיתות השלטונית"  או מול ביתו של היועמ"ש בפתח תקוה, אין ולו אחד שבאמת חושב שקיימת בממשלה שחיתות שהינה מסוכנת מאירן או חמאס, כפי שטענו הדוברים הנכבדים.

עד כאן תמצית העובדות הידועות.

מה שמעלה את השאלה המתבקשת – מה יש להם נגדו בצורה כה אובססיבית? איך מצליח האיש הזה, להוציא אנשים רבים כל כך ובצורה קיצונית כל כך מדעתם? איזה סדין אדום הוא מניף מול פניהם מלאות הזעם?

***

עם היוודע תוצאות הבחירות בשנת 1977 בהם זכה הליכוד ברוב הקולות, אמר יצחק בן אהרן מראשי תנועת העבודה ומהוגי הדעות של השמאל (או לפחות כך יוחס לו) "העם טעה, צריך להחליף את העם". להחליף את העם הם לא הצליחו כידוע, אבל מה שכן עשו אדוני הארץ היה לשמור אצלם את כל מוקדי הכח במדינה. הם לא נתנו למהפך להיות מהפכה. את הפונקציות השלטוניות אמנם איישו אנשי הליכוד, אבל בתוך המנגנונים ובעמדות ההשפעה התבצרו השליטים האמיתיים. לשם הם לא הניחו ל"צ'חצ'חים" להיכנס.

התרבות, נשארה אותה התרבות, העיתונות המשיכה לדבר בקול אחד ויחיד, בשידורי הרדיו והטלוויזיה נותרו אותם המראיינים עם אותן השאלות ואותן התשובות ועם אותה תפיסת עולם. בית המשפט העליון המשיך לשכפל את עצמו גנטית.  בכל טקסי השלטון כמו השאת המשואות ביום העצמאות, חלוקת פרסי ישראל, וכן בהוקרה למעצבי התרבות, השלל חולק לחברי הקליקה. ישראל השניה  מעולם לא יוצגה שם. דוגמה לכך, 'קול המוזיקה' המשיך לשדר 24 שעות מוזיקה קלאסית כולל עלויות מימון – שדרנים, עורכים, מפיקים, טכנאים, זכויות שידור, תגמולים וכו' זאת למרות שלכל זמר מזרחי מתחיל היו יותר מאזינים לו היה מי שישמיע אותו.

***

מה שהחל כמהפך, הפך בבחירות 1996 אט אט להיות מהפכה. אדוני הארץ החלו לאבד את מוקדי הכח. לראשונה החלו להישמע אמירות נגד עריצותו של בית המשפט העליון, לבקר את אושיות התרבות הישראלית המפאיניקית, להציע תרבות אלטרנטיבית.

אפילו הגששים ששרו בבדיחות הדעת על האופציה שיהיה כאן  אי פעם רמטכ"ל תימני, לא העלו על דעתם שיקבלו מפכ"ל תימני ועוד עם כיפה של ממש. היועמ"ש עם זקן שומר תורה ומצוות. כך גם היה ראש השב"כ.  זמר מזרחי הפך להיות הזמר הלאומי.

בבית המשפט העליון לאחר מאבקי כח כבירים, הכפילו את מספר השופטים חובשי הכיפה. בספרי הלימוד מישהו העז להזכיר קצת יהדות. הקצונה הבכירה בצה"ל מנומרת מחובשי כיפות. התזמורת האנדלוסית קבלה מעמד של תזמורת רשמית של המדינה, ממש כמו זו הפילהרמונית. מי שפועל ומסית כנגד המדינה ואזרחיה, כבר אינו יכול להסתתר תחת מעטה של "תרבות".

קמו פה ערוצי תקשורת טלוויזיה ורדיו שמשדרים תכנים עם אג'נדה ימנית ודתית. בגל"צ כבר יש ייצוג ממש סביר לדעות אחרות. בהלוויתו של הרב עובדיה יוסף השתתפו מיליון איש, כלומר אחד מתוך ששה יהודים במדינה.

***

השינוי שחל בעם ובתודעה היהודית בחברה הישראלית. המהפך שנהיה למהפכה, מיוחס על ידי מבקריו בצדק או שלא, לבנימין נתניהו ולמדיניותו. למרות היותו אדם חילוני אשכנזי  אליטיסטי, בכל מקום  שצריך לבחור בין זהות יהודית לבין פלורליזם מדומה, הוא בוחר בצד היהודי (רחמנא ליצלן). ראש הממשלה הקיף עצמו בלשכה ביועצים ועוזרים חובשי כיפות ושומרי שבת. בעיני משנאיו הוא זה שמסמל את המהפכה ונותן לה רוח גבית.

ימין ושמאל, נתניהו או שרה, הכלבה או ראש הלשכה, הצוללות או הסיגרים, עובדי המעון או החמגשיות, הם לא הסיפור. המערכה היא על זהותה היהודית של המדינה. זה מה שמוציא אנשים מדעתם, זה מה שמוציא אנשים לרחובות. לזה הם באמת מתכוונים כאשר אומרים "שחיתות שלטונית".

מתנגדיו של נתניהו יודעים היטב שאם הוא ירד מכס הראש הממשלה, אין בימין מועמד אחר שיוכל לעמוד מול המכבש הלחצים שיופעל עליו על ידי האליטות. כאשר ראש הממשלה, אריאל שרון – הבולדוזר, הימני הקיצוני "שאכל ערבים לארוחת בוקר" – נלחץ על ידי חקירות ונרדף על ידי התקשורת, הוא התגלה חיש כשפן קטן, ופינה את רצועת עזה וצפון השומרון כדי להציל את עורו הפוליטי. אין צורך להזכיר כאן את שלל הפוליטיקאים מן הימין שהגיעו לעמדות בכירות ולפתע החלו לראות משם דברים שהם לא ראו מכאן, כל זאת בעבור מעט חום ואהבה מעיתוני השמאל. די אם נזכיר את נשיא המדינה שקונן על "בני עמו שבחרו בטרור". לעומתם, הוכיח בנימין נתניהו במשך שני עשורים שבכל מה שנוגע לעמדות עקרוניות, הוא לא לחיץ ולא סחיט. את הלקח הזה יודעים היטב אלו המנצחים על מקהלת "ביבי הביתה", כדאי שגם מצביעי הימין יזכרו זאת.

(קרדיט תמונה ראשית: Avi Ohayon לע"מ.)