הרצח ברחוב ראסין

25 במאי 1926 בשעה שתיים ורבע אחר הצהריים יצא גבר ממסעדה בויון־שארטייה שברובע הלטיני בפריז. הוא הספיק לעשות כמה צעדים כשניגש אליו אדם לבוש חולצה לבנה. "אתה מר פטליורה?", פנה אליו בצרפתית. האיש שיצא מן המסעדה נעמד במקומו, מופתע משהו מהפנייה הבלתי צפויה. עובר האורח שב ושאל "אתה מר פטליורה?". הנשאל, בתגובה, נופף במקלו, אולי כדי להגן על עצמו. "כן", צעק אליו עובר האורח, "הגן על עצמך, נבל!". הוא שלף אקדח, כיוון אותו אל האיש וירה. "זה על פרוסקורוב!", צעק לאחר שירה את הכדור הראשון, והמשיך לירות, תוך שהוא מאזכר שמות שונים אחר כל יריה, "זה על ברדיצ'ב! ועל אומן! ועל צ'רקסי! רוצח, זה על מעשי הטבח!

שמו של היורה היה שלום שוורצבארד. שמו של ההרוג, סימון פטליורה.

מדוע ירה שורצבארד, שען יהודי בסימון פטליורה, לאומן אוקראיני באמצע היום ברחוב  פריזאי?

***

אוקראינה, ארץ הדמים. אדמתה ספוגה בדמם של רבבות אלפי יהודים, לא ביום אחד ולא בדור אחד נרצחו כולם, משך מאות בשנים, בתקופות שונות עברו על יהודי אוקראינה מאורעות דמים, כל פעם תחת שלטון אחר.

כאשר מזכירים פרעות נגד יהודים באוקראינה, עולים בזיכרון היהודי הקולקטיבי השנים ה'ת"ח – ת"ט (1648) כשנות פרעות "חמיל הרשע" הלוא הוא בוגדן חמלניצקי, מנהיג המרד הקוזקי, בכל מקום שהגיע עם צבאו, החריב קהילות ישראל ברחבי אוקראינה ופולין. באכזריות שקשה להעלותה על הכתב רצחו ולא חמלו פריצי החיות, צמאי הדם של חמלניצקי. איש ואשה, נער וזקן, עולל ויונק.

בעקבות פרעות אלו נתקנו קינות מיוחדות הנאמרות בט' באב, ועד ארבע ארצות קבע לדורות את יום כ' סיון כיום תענית. על פי הערכות היסטוריונים, נרצחו בידי הקוזקים בהנהגתו של חמיל הרשע כ20,000 יהודים.

לעומת זאת, בתודעה היהודית כמעט ולא נצרבו הרציחות שנעשו ביהודי אוקראינה בראשית המאה העשרים, על ידי הצבא של 'הרפובליקה העממית של אוקראינה'. בפוגרומים אלו נרצחו בערי אוקראינה, במהלך ששה שבועות, עשרות אלפי יהודים. לפי הערכות, לא פחות מ50,000 יהודים.

משך מאות בשנים לא הייתה אוקראינה ישות עצמאית, אולם לאחר קריסת רוסיה הצארית, ולאחר סיום הכיבוש הגרמני, למשך חודשים אחדים בשנת 1919 שלט במדינה – סימון פטליורה, לאומן אוקראיני. הצבא האוקראיני נלחם הן בצבא האדום והן בצבא הלבן שרצו לכבוש את אוקראינה, חייליו שבעי הכישלונות של פטליורה פרקו את זעמם על קהילות ישראל ורצחו ללא רחם עשרות אלפי יהודים, דוגמה לכך, באחד הפוגרומים, שנערך ב-15 בפברואר 1919 בפרוסקורוב (כיום, חמלניצקי. כמה אירוני), נרצחו לפחות 1,200 יהודים והובאו לקבר אחים. אלו שניסו לברוח על נפשם נרצחו בירייה, ואילו הנותרים בבתיהם נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת.

סימון פטליורה, כמי שעמד בראש המדינה והצבא, הוא זה שעודד את הפוגרומים. לפי עדויות שהובאו על ידי ההגנה במשפטו של שלום שווארצבארד, חיילי הצבא בעת שביצעו את הטבח בפרוסקורוב  צעדו כאשר בראש הפורעים צעדה תזמורת שניגנה שירי לכת. חיילי המיליציות קראו "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!" הפרעות היו מאורגנות ולווו בכרזות רישמיות שעודדו רצח יהודים, כרזות בסגנון "הרוג ביהודים והצל את אוקראינה"

***

מיד לאחר הירי בפטליורה נלקח שווארצבארד לתחנת המשטרה על ידי שוטר שהציל אותו מזעם ההמון שרצה לעשות בו לינץ'.

זמן קצר לאחר בואם לתחנת המשטרה, נכנס שוטר אחר והודיע ששם ההרוג הוא 'פטליורה'. תגובתו של שוורצבארד הייתה מפתיעה: הוא תפס את ידי השוטר, לחץ אותן בשמחה וקרא: "זה נכון? הוא מת. אה, כמה אני שמח שלא טעיתי ושאכן רוצצתי את גולגלתו של הנחש!"

רצח פטליורה עורר לא מעט שדים אנטישמיים מרבצם, אך גם הביא יהודים רבים להביע תמיכה בשוורצבארד, בין השאר באמצעות משלוח מכתבים אל האסיר. שוורצבארד עצמו התנגד לכל ניסיון להגן עליו באמצעות הצגתו כאדם שלא שלט במעשיו.

המשפט נפתח שנתיים וחצי לאחר הרצח. אולם בית המשפט היה מלא בעורכי־דין, עיתונאים, סופרים ואינטלקטואלים. האווירה הייתה נוחה לנאשם, משום שבשנתיים שחלפו בין הרצח לבין ראשית המשפט לא נעלם מעיני צרפתים רבים שבעוד ששוורצבארד היה גיבור מלחמה בשירות מולדתם, לא היה פטליורה אלא רוצח נאלח שהצליח לנצל את חסדיו הנדיבים של העם הצרפתי ולמצוא בפאריס מקלט ממבקשי נפשו.

שוורצבארד, לא טרח להכחיש את המעשה, אלא הצהיר שביצע אותו בהכרה מלאה ושהוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות לו. כלומר, לא היה ויכוח על השאלה אם שוורצבארד היה אשם. אנרי טורס, הסנגור היהודי שהגן על הנאשם,  העלה על סדר היום שאלה אחרת, שטרדה את מנוחת המתעניינים לא פחות מאשר שאלת האשמה: האם פטליורה אחראי לפרעות בהם נרצחו כמאה אלף יהודים? ושאלת ההמשך: ואם אכן היה אחראי לפוגרומים – האם היה רשאי שוורצבארד לנקום את דם הקורבנות ולרצוח אותו נפש?

התביעה עמלה להוכיח ששוורצבארד היה סוכן של המשטר הבולשביקי בברית המועצות, אותו משטר שראה בלאומן האוקראיני הכריזמטי אויב מר ומסוכן. עדים רבים באו מקרב הקצונה האוקראינית חלקם  נטל אף הוא חלק בפוגרומים. אלה תיארו את פטליורה כפטריוט, כאדם ישר ונטול פניות, שלא זו בלבד שלא ערך פוגרומים ביהודים אלא אף דן למוות את אלה שיזמו וביצעו אותם. התביעה לא חסכה בעדים: היסטוריונים, מדינאים, מומחים, עדי ראייה, עסקנים – כל אלה הוזמנו להוכיח את חפותו של פטליורה, ולהביא את חבר המושבעים למסקנה שלא ידע מאומה על המתרחש בעיירות היהודיות באוקראינה.

ביום השני למשפט עשה אחד מעדי הראייה לרצח שירות חשוב לעניינו של השען היהודי. האיש, מורה לאנגלית בשם סמית', סיפר כי כאשר טייל לאורך בולוואר סן־מישל שמע יריות , מיהר לרחוב הסמוך וראה איש גבוה נופל על המדרכה. הוא תיאר כיצד רץ אל הצעיר היורה, שהיה חיוור מאוד, תפס בידו וקרא "רוצח! אתה הוא הרוצח!". "אך עד מהרה אמרתי לעצמי שכפי הנראה טעות בידי", המשיך העד, "נדהמתי בראותי את פניו: אלה לא היו פני רוצח, אלא פני אדם חולם שהגשים את חלומו. משהחל ההמון להתאסף סביבו והתנפל עליו עזרתי לשוטרים להצילו מידיו… רבותי השופטים, אני מעריץ את שוורצבארד. לא רוצח הוא כי אם אידיאליסט, ואילו הייתי במקומו הייתי עושה כמעשהו…".

ההגנה ניסתה, מצידה, להוכיח את אחריותו של פטליורה לפרעות, לשם כך העלתה עדים שסיפרו על חוויותיהם בפוגרומים בהם נרצחו בני משפחותיהם

אחד העדים המרשימים מטעם ההגנה היה ד"ר ליאו מוצקין הוא דיבר בהתרגשות רבה, כמעט בלחש, ואמר כי "מי שלא ראה בעיניו את הפרעות לא יידע מה טיבו של פוגרום. אני עברתי כל זאת, בילדותי, ולעולם לא אשכח את הזוועה שבדבר, עד יום מותי". פרקליט התביעה, קמפינקי, חשש מהשפעת דברי מוצקין על המושבעים והבטיח לו כי הוא מבין לליבו. "אין אתה חש את כאבנו, שאם לא כן לא היית מגן על הפורעים!", הטיח בו מוצקין חזרה.

כעד הגנה נוסף  עלה ההיסטוריון ד"ר ויקטור צ'ריקובר, שתיעד לפרטי פרטים את הזוועה – שמות הקורבנות, רשימת העיירות שנחרבו, תאריכים וכדומה. בין השאר, ציטט צ'ריקובר את תשובתו של פטליורה למשלחת היהודית שביקשה ממנו להורות על הפסקת הפרעות. "אינני יכול לעשות כלום", דחה אותם, "הפרעות מחזקות את המשמעת בקרב חיילי…".

התביעה ניסתה להכתים את שוורצבארד בעזרת עדותו של השוטר שהגיע ראשון למקום ההתנקשות. האיש טען כי שוורצבארד הוסיף לירות גם לאחר שפטליורה היה שרוע על הרצפה וצעק "די! די!". טורס שאל את השוטר באיזו שפה צעק פטליורה את דבריו האחרונים. השוטר השיב שבצרפתית. טורס, בתגובה, טען – וגם הצליח לשכנע בכך – כי אין זה סביר שברגעיו האחרונים ידבר אדם בלשון שאינה שפת אימו, כלומר אוקראינית. אם אכן דיבר פטליורה בשפה זו, הרי שאין כל סיכוי שהשוטר הצרפתי יכול היה להבינו. בכך קיעקע טורז את אמינות העד.

ביום האחרון למשפט, נישאו נאומי הסיכום. מטעם התביעה גרס עו"ד וילם (התובע האזרחי מטעם אחיו של פטליורה) ששוורצבארד אינו גיבור ואינו אידיאליסט ו"את פשעו עשה לא לבדו אלא בסיוע עוזרים". לדבריו, אלה שהטילו את אשמת הפוגרומים על פטליורה היו כולם יהודים, ומכל מקום פטליורה עצמו גינה את הפוגרומים שלא היה מסוגל למנעם.

קמפינקי, שייצג את התביעה האזרחית מצד אלמנתו של פטליורה, פתח את נאומו בהשתתפות בצער הנרצחים ובמחמאות לסולידריות שמגלים היהודים איש עם רעהו. גם הוא קבע כי "אי אפשר היה לצפות מן היהודים, שהופיעו כאן כשליחי גזעם, שיעידו בצורה אובייקטיבית, תוך דאגה לגילוי האמת הטהורה. הם רואים לפניהם רק את התמונות של סבלות אחיהם". הוא הוסיף וטען כי אנטישמיות ופוגרומים התקיימו באוקראינה גם לפני פטליורה וכי דווקא המנהיג המת היה ידידם של היהודים ובממשלתו כיהנו שלושה שרים יהודים. קמפינקי, כמו וילם לפניו, תהה מדוע רצח שוורצבארד את פטליורה רק בשנת 1926, לאחר שהאחרון כבר התגורר שש שנים תמימות בפאריס והתרחק מחיים ציבוריים ומדיניים. הוא קרא למושבעים לדון את שוורצבארד למוות או, לכל הפחות, למאסר עולם עם עבודת פרך.

הסנגור, טורס טען בנאום הסיכום, כי שוורצבארד ביצע את מעשהו גם ממניעים אישיים לחלוטין, שכן תריסר מקרובי משפחתו נרצחו בפוגרומים בבלטה, בקירבו־אוזרו ובמקומות נוספים. הוא אף פנה אל פטריוטיותם של המושבעים והזכיר כי גם מחולליה הרפובליקניים של המהפכה הצרפתית רצו כי בעולמם החדש ייהנו היהודים משוויון זכויות מלא. "לא, שוורצבארד", פנה אל הנאשם, "לא אתה עומד כאן למשפט. כאן עומדים למשפט הפוגרומים… אני מבקש מכם בצורה הנמרצת ביותר לזכות אותו, לקרוא דרור לאיש אשר במצחו טבוע החותם המחריד של אסון עמו".

אב בית הדין הנחה את המושבעים לשקול חמש שאלות כשהם באים לחרוץ את דינו של שוורצבארד: האם הוא אשם בפגיעה ובגרימת פצעים לפטליורה; האם גרמו פגיעות אלה למותו של פטליורה; האם התכוון שוורצבארד לגרום למותו של פטליורה; האם פעל שורצבארד במחשבה תחילה; והאם עשה את מעשהו במארב?

חבר המושבעים עזב את אולם בית הדין לצורך התייעצות. הקהל נשאר באולם כשהוא מחכה בנשימה עצורה לשובם. התייעצות המושבעים נמשכה זמן קצר להדהים: מחצית השעה. הם שבו לאולם ונכנסו אליו לאיטם. המתח היה עצום.

זקן המושבעים פנה אל בית המשפט ואמר בקול רם: "מתוך מצפון והכרה מלאה אנו מודיעים כי תשובתנו על כל חמש השאלות היא: לא!". תשובת המושבעים ניתנה פה אחד.

הקהל שנכח באולם פרץ בתשואות אדירות. בתוך רעם מחיאות הכפיים וקריאות העידוד נבלע כמעט לגמרי קולו של אב בית הדין, השופט פלורי, שהכריז: "הנאשם יצא זכאי בדינו!". בית הדין נענה לדרישת עורכי הדין וילם וקמפינקי והטיל על שוורצבארד לשלם לכל צד פרנק אחד כפיצוי סמלי. לאחר מכן פנה פלורי אל שוורצבארד ואמר לו כי מעתה והלאה אדם חופשי הוא.

אלברט איינשטיין כתב לאחר הזיכוי כי "משפט שוורצבארד הוכיח, כי העם הצרפתי נשאר נאמן למסורתו: הגנה על זכויות האדם".

הזיכוי נחוג על־ידי היהודים בתהלוכות, וחגיגות נערכו במאות ערים ועיירות באירופה, בארצות הברית ובמקומות נוספים. נציגים יהודיים ביקרו בנציגויות דיפלומטיות צרפתיות וביקשו להביע את הוקרתם על פסק הדין. גם בארץ ישראל הייתה תחושה של התעלות. בתל־אביב עברה הידיעה מפה לפה במהירות ועוררה שמחה והתלהבות. בעל מסעדת "אוקראינה" שברחוב גאולה החליף את שמה ל"שוורצבארד". בראשון־לציון הפסיקו פועלי מפעל הנעליים "כתר" את עבודתם ופרצו בריקודי שמחה.

***

אנקדוטה מעניינת, בהיותו בברלין, בשנת תרפ"ב (1922) ביקש פטליורה להיפגש עם הרב שלמה אהרונסון – לימים רבה הראשי של תל-אביב – בתקוה שיעלה בידו להשתמש בכח השפעתו על יהודי אוקרינה ולהפחית את התנגדותם לכיבוש מחדש של השלטון.

הרב סירב פעם אחר פעם.  באחד הימים פטליורה התפרץ לביתו ללא הודעה מוקדמת והציג בפניו את תוכניתו לכבוש שוב את השלטון. מבטיח לרב שלא תהיינה פרעות.

בנו של הרב, יעקב אהרונסון מתאר:

אבא: מה היחס של כבודו וממשלתו לפרעות הנוראות שפרצו בימי שלטונו.

פטלורה: היחס היה שלילי. מה שאירע, היה למרות רצוני ורצון ממשלתי.

אבא: לפי זה הנני רואה את המצב כמיואש, עד עתה חשבנו כי אתם אשמים בארגון הפרעות, וחייליך שפכו את הדם הזה ושינוי היחס ליהודים תלוי אפוא בכם. אבל לפי דברי כבודו לא התחוללו הפרעות לפי רצונכם, זאת אומרת שלא יכולתם לשלוט במצב, ובכן איני רואה כל סיכויים לשינוי המצב לטובה, הרי גם להבא לא תוכלו לשלוט במצב

התשובה עשתה רושם כביר על פטליורה. נוכחתי לדעת, אמר בשובו מבית אבא, כי הרב הוא איש פיקח ודיפלומט ממדרגה ראשונה. (ד"ר יצחק אלפסי, החכם המופלא עמ' 56).

***

שלום שוורצבארד ניסה לעלות לארץ ישראל, אך נתקל בסירוב של שלטונות המנדט. ב-1937 נסע לדרום אפריקה, כדי לגייס כספים להוצאת אנציקלופדיה יהודית כללית ביידיש. ב-3 במרץ 1938 (א' באדר תרצ"ח) נפטר בקייפטאון, ונקבר בה. הוא ביקש שעצמותיו יועלו לארץ ישראל, ובסוף 1967 מולאה בקשתו, ארונו הועלה ארצה והוא נטמן בבית העלמין במושב אביחיל בלוויה רבת משתתפים במעמד השר מנחם בגין.