פְריק – מגזין אלטרנטיבי

בעוד אנו מתרפקים על האירוויזיון ההיסטורי שנערך בארצנו – או כפי שאמר ארז טל לנציג פינלנד, שביקש ללמדו כיצד אומרים ברכת שלום בפינית בשלב חלוקת הנקודות, "Whatever" – עשרות יוצרים בינלאומיים מטביעים את סוליותיהם המצוחצחות על פני השטיחים האדומים בפסטיבל קאן.

בין השמות הגדולים שתופסים מיד את העין, ישנם לא מעט יוצרים חדשים הפוקדים את המסגרות השונות; כאלה המוכרים בעיקר לקהל שצובא על שערי הפסטיבלים המקומיים; וכמה שמעולם לא הוקרנו בישראל. במטרה להכיר קצת את הנפשות הפועלות (הפחות מוכרות) במהדורה ה־72 של קאן, להלן חמש יצירות קצרות שיעידו על פועלן האמנותי ויטילו אור על כמה מן הבחירות שנערכו השנה בליינאפ.

להמשיך לקרוא ←

~

בין השטיח הכתום לשטיח האדום

רצה הגורל ושני אירועים המציגים את פסגת היצירה האנושית יצאו לדרך באותו היום: אירוויזיון 2019 – שככל הנראה נסיים הפעם הרבה פחות רטובים (ועם פחות בקטריות) – והמהדורה ה־72 של פסטיבל קאן. איפה שווה יותר להיות? אתם תחליטו. כמדי שנה, הפסטיבל הצרפתי עושה מאמצים לרכז את מירב השמות הגדולים והמובילים של עולם הקולנוע (מינוס נטפליקס), תוך חשיפת כשרונות חדשים ומתן במה לכמה מהסרטים המצופים של 2019.

הפסטיבל, שנפתח לפני יומיים וינעל ב־25 לחודש, כולל 21 סרטים בתחרות המרכזית, מתוכם רק סרטיהם של הבמאי הצרפתי לאדג' לי ("Les Miserables") ושל הבמאית הצרפתייה מאטי דיופּ ("Atlantique"), יתמודדו על פרס מצלמת הזהב; בעוד שישה סרטים יתחרו על הדקל הקווירי, שניתן ליצירות הכוללות סוגיות או דמויות להט"ביות מכל מסגרות הפסטיבל.

בראש חבר השופטים של התחרות המרכזית, יעמוד השנה הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונסלס איניאריטו, כשלצדו ישפטו: במאי "המועדפת", יורגוס לנתימוס; הבמאי הצרפתי רובין קמפילו ("120 פעימות בדקה"); הבמאית האיטלקייה אליצ'ה רורוואכר ("לזרו השמח"); במאית האינדי האמריקאית קלי רייכארט ("נשים מסוימות"); הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי ("אהבה בימים קרים"); הקומיקסאי הצרפתי אנקי בילאל; השחקנית והקומיקאית הסנגלית מיימונה נדיאיה; והשחקנית אל פנינג.

בראש חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים", תכהן הבמאית הלבנונית נדין לבאקי, שזכתה אשתקד בפרס חבר השופטים בפסטיבל, עבור סרטה "כפר נחום"; בתחרות סרטי הסטודנטים תהא זו הבמאית הצרפתייה קלייר דני ("תנו לשמש להיכנס"); ובראש הצוות שיעניק את פרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים, יעמוד במאי הקולנוע הדוקומנטרי רית'י פאן ("התמונה החסרה").

להמשיך לקרוא ←

~

1. הריח שלה: אליזבת' מוס היא כוכבת רוק הרסנית מהניינטיז

לאליזבת מוס הצטברה לאחרונה מחסנית מלאה בפרויקטים, וכעת היא יורה לכל הכיוונים: מותחן אימה מצליח של ג'ורדן פיל; דרמת אינדי פסטיבלית של קייסי אפלק; עונה שלישית ל"סיפורה של שפחה"; סרט נשות המאפיה של אנדראה ברלוף; וידיעה מלבבת על שיתוף פעולה נוסף עם ג'יין קמפיון (לצד בנדיקט קמברבאץ'). אך הירייה הרועמת מכולן היא ללא ספק "הריח שלה" – שיתוף הפעולה השלישי שלה עם אלכס רוס פרי. דרמת הרוק'נרול, שיצאה בדיוק לפני חודש בארה"ב, מציבה את מוס כפאנק־רוקרית בעלת נטייה להרס עצמי, ההולכת מדחי אל דחי במשך 135 דקות.

אחרי "תקשיב פיליפ" ו"מלכת העולם", הטריילר הלוהט של "הריח שלה" ממצב סופית את אליזבת מוס כמוזה הבלתי מעורערת של אחד מבמאי האינדי האהובים עלי ביותר בשנים האחרונות. מוס היא שחקנית שאין לה אלוהים, וכשהיא באה במגע עם היצר השאפתני של פרי – שדוחף אותה יותר ויותר אל הקצה, עם כל סרט חדש – אין פלא שהתוצאה נראית פגז.

להמשיך לקרוא ←

~

1. אש מתקרבת: פליינג לוטוס, דייוויד לינץ' ודייוויד פירת' רוקחים סיוט משובח לפני השינה

בעולם הקולנוע, או בכל מדיום אומנותי אחר לצורך העניין, ישנם זיווגים דמיוניים בין כישרונות גדולים המעוררים את השאלה: What if? ברוב הפעמים אלו דמויות בעלות רגישויות דומות, שמסקרן לדמיין מה היה קורה לו היו חוברות זו לזו. לדוגמא: כיצד היה נראה סרט של לארס פון טרייר עם איזבל הופר בתפקיד הראשי? לאילו מחוזות הזייתיים הייתה מגיעה טילדה סווינטון בסרט של אלחנדרו חודורובסקי? מה היה עושה יורגוס לנתימוס עם שחקן כמו דני לאבונט על רקע פסקול של רדיוהד? (טוב, את זה באמת אפשר לראות, גם אם מדובר רק בשלושים שניות).

לפני כשבועיים, האינטרנט זכה לחזות בקליפ מושלם באפלוליותו, אשר נולד מזיווג שמימי שנוצר בגיהינום: האנימטור השרוט דייוויד פירת' ("Salad Fingers"), איש האשכולות דייוויד לינץ' והמוסיקאי האלקטרוני האקספרימנטלי פליינג לוטוס. הקליפ מהווה טעימה מתוך האלבום ה־6 של לוטוס "Flamagra", שינחת בחנויות ב־24 במאי {ומאחר ואני שונא להרוס הפתעות – מומלץ לצפות בו בטרם תמשיכו לפסקה הבאה}.

להמשיך לקרוא ←

אם גם אתם קצרים ב־₪2000 עבור מיקום אסטרטגי באירוויזיון, או מעדיפים לצפות בבית מחשש שפטישי הפלסטיק של מולדובה יסתירו לכם את הנעליים של אסי עזר, תשמחו לדעת כי החודשים הקרובים בישראל יביאו לפתחנו כמה אירועים נוספים ששווה לקחת בחשבון, ללא צורך לנתץ את קופת החזיר.

~

1. שליטה: מסרטי האימה הפסיכיים של כל הזמנים, מגיע להקרנה בודדת בסינמטק [10/05, 21:30]

אם בעשרה במאי, בשעה 21:30, תהיו בכל מקום אחר פרט לאולם 1 בסינמטק תל אביב – אתם תהיו במקום הלא נכון. על אחת כמה וכמה אם מעולם לא ראיתם את "שליטה" (Possession) של אנדז'יי זולאווסקי. הבמאי הפולני האדיר, אשר הלך לעולמו לפני 3 שנים בעקבות מחלת הסרטן, כתב וביים בשנת 1981 את אחד מסרטי האימה הפנטסטיים הפסיכיים ביותר שנראו אי פעם על המסכים. יצירה שטנית ואקסטטית שעם השנים צברה מעמד פולחני מוצדק, ופילסה מקום של כבוד ברשימות "Best of" למיניהן.

סם ניל ואיזבל אג'אני – בהופעות מחשמלות שחוצות את סף השפיות – מגלמים זוג הורים הנקלעים למשבר בחיי הנישואים. היא, רוצה להיפרד; הוא, לא מוכן לשחרר. מאבק הענקים שניטש ביניהם מוביל אותם למחוזות על טבעיים של טירוף ואובססיה, שהמחשבה לראותם עם קהל (ועוד על מסך ענק) היא מתכון ודאי לחוויה בלתי נשכחת. סצנת הרכבת התחתית, היא מהסצנות הקיצוניות האלה שאתה לא מאמין שהן קורות בזמן שהן קורות, מה שהופך את הדיווחים על הקושי של אג'אני להשתחרר מהדמות שגילמה להגיוניים למדי. לפחות היא זכתה בסזאר. עם היוודע מותו של הבמאי, סם ניל כתב בטוויטר: "אני מאוד מצטער לשמוע את זה. זולאווסקי היה מניאק מבריק. זה כמעט הרג אותי, אבל לעבוד אתו היה מעולה".

להמשיך לקרוא ←

~

1. ג'סיקה לנצח: טריילר עוצר נשימה לדיסטופיה המסוגננת של קרולין פוגי וג'ונתן וינל

מאז שנת 2014, החלו קרולין פּוגי (29) וג'ונתן וינל (31) לשתף פעולה בכתיבה ובימוי סרטים קצרים. הצמד הצרפתי, שמנהל מערכת יחסים זוגית גם מחוץ לעבודה, הספיק להציב בארון הפרסים את דב הזהב מברלין עבור "As Long as Shotguns Remain", וזכה במספר מועמדויות בפסטיבלים שונים עבור "After School Knife Fight", שהוקרן בבכורה עולמית בשבוע המבקרים של קאן 2017.

בהקדמה לראיון שנערך איתם באתר "פילם קומנט", מתארת יונקה טאלו את עבודתם כ"מחרוזת קצרים היפנוטיים הלוכדים מהומות של צעירים על רקע שממות הפרברים של דרום צרפת". למרבה הצער, למעט שני וידיאו קליפים (אחד מהם מצורף בהמשך הפוסט) לא ניתן לצפות ברשת בעבודותיהם המלאות, אך עם קצת מזל ייתכן שנזכה לתפוס את סרטם הארוך הראשון, "ג'סיקה לנצח", באחד הפסטיבלים המקומיים.

"ג'סיקה לנצח", מותחן מד"ב דיסטופי שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו וזכה לביקורות מעורבות, מגולל את סיפורם של צעירים אבודים הנאספים תחת כנפיה של ג'סיקה – האישה היחידה שהעניקה להם אהבה – ובעזרתה הם מייחלים לכונן עולם בו יוכלו לחיות יחד בהרמוניה. היופי המפתיע שפורץ מהטריילר הוא מהסוג ששולח שוק־פריז למוח, ולכל הפחות מבטיח חוויה אסתטית משובחת.

להמשיך לקרוא ←

~

1. בונג ג'ון־הו שועט אל המסכים עם פוסטר וטיזר מטריפים לסרט הקוריאני "Parasite"

סרט חדש של בונג ג'ון־הו זה תמיד אירוע מרגש, ובקרוב אנחנו עתידים לקבל אחד כזה! אחד מגיבורי הקולנוע הנערצים והמוכשרים של אומת הקימצ'י (או כפי שטרנטינו מכנה אותו "הספילברג של קוריאה") יצא בשנים האחרונות להרפתקאות בינלאומיות עם הפקות מד"ב מושקעות כ"רכבת הקרח" ו"אוקג'ה", שמגנטו אליו בין היתר את ג'ייק ג'ילנהול, פול דנו, ג'יימי בל, אד האריס, כריס אוונס, סטיבן יון, אוקטביה ספנסר וכמובן, טילדה סווינטון.

שנתיים אחרי ההפקה הנטפליקסית ששיגרה אותו לפסטיבל קאן, בונג החליט לחזור אל השורשים עם "פרזיט" – דרמה משפחתית בעלת קאסט קוריאני למהדרין, שצולמה על־ידי הונג קיונג־פיו (האיש שעמד מאחורי העדשה של "אימא", "רכבת הקרח", "בערה" ו"The Wailing"). הטיזר הממגנט והפוסטר המטריד, משדרים וייב של הומור שחור ואפל עם ברק רענן של חושניות. 132 הדקות שלו ינחתו קרוב לוודאי בפסטיבל הקולנוע הנוצץ בצרפת, שיפתח ב־14 במאי.

להמשיך לקרוא ←

~

1. עכשיו אפוקליפסה: גרג אראקי מגיע לטלוויזיה עם סדרת מד"ב קווירית מטריפה

לבבות קוויריים צבעוניים החסירו פעימה בתחילת שבוע שעבר עם עליית הפרק הראשון (מתוך 10!) של "Now Apocalypse" – סדרת הטלוויזיה המסקרנת של אייקון הגל הקווירי החדש מהניינטיז, גרג אראקי.

אראקי, שנודע בזכות טרילוגיית הסרטים "דפוק לגמרי", "דור מזוין" ו"שום מקום"; העיבוד הרגיש לרומן של סקוט היים "עור מסתורי"; וסרט הנעורים האפוקליפטי "קאבום", אינו זר למסך הקטן. בשנים האחרונות הוא ביים פרקים ל"רד אוקס", "13 סיבות" ו"ריברדייל", אך כעת זו הפעם הראשונה בה הוא חתום על יצירת סדרה שלמה משלו. את התסריטים כתב הבמאי יחד עם קרלי סיורטינו, מחברת טורי סקס ויוצרת סדרת הרשת של מגזין וייס "Slutever". כמי שנהנה מאוד מ"קאבום" (2010), העובדה ש"עכשיו אפוקליפסה" מסתמנת כעיבוד עכשווי לאותם חומרים – רק באורך כולל של 5 שעות – קוסמת לי לא מעט.

אסתטיקת הסוכרייה הפסיכדלית של אראקי היא משהו שאף פעם לא ימאס עלי, והיא נוכחת בפול ווליום כבר בפרק הראשון: הצבעוניות העזה שחותרת לפרק כל חלל הומוגני; הבנים היפים והמטופשים עם החוש האופנתי המוגזם והחיבה לשיער ארוך וקוביות בבטן; המלאכותיות הקאמפית משובבת העין; פסקול השוגייז שמזריק לווריד את "סלואודייב" תוך שתי דקות מהפתיחה; הסקס ההומואי (והסטרייטי) שמשלב בין הומור, תשוקה ומדע בדיוני; חזיונות אפוקליפטיים; חייזרים ולטאות; דיאלוגים משעשעים ("את לא נראית מרושעת. את נראית לוהטת ומבולבלת – זה השילוב האולטימטיבי!"); ארגונים מסתוריים; והניסיון ללכוד את הוויית הדור הצעיר והחרמן, תוך בחינת סוגים שונים של מערכות יחסים ומצבי תודעה, מבעד לעדשה פנטסטית ייחודית.

להמשיך לקרוא ←

~

1. בנג'מין: טריילר ממיס לדרמדי של סיימון אמסטל

בממואר הכנה והמשעשע שיצא לאחרונה בכריכה רכה "הצילו!", חולק סיימון אמסטל את חוויית הנשיקה הראשונה שלו עם בן אותו המין. זה קרה כאשר פקד לראשונה מועדון לילה בפריז בגיל 18. הוא ראה בחור צרפתי חמוד, נגע לו בכתף וביקש ממנו נשיקה. הבחור הסכים. באותו רגע כבר לא היה לו ספק שהוא גיי. אבל אז הצרפתי נאלץ להתחפף "מבלי שהיה לו מושג מה עשה לי". כעבור חצי שעה, אמסטל פגש בחור אחר, פחות חמוד אך דובר אנגלית, ואיבד אתו את בתוליו.

הקומיקאי הבריטי כותב בצער כי לו היה נשאר עם הבחור הצרפתי שנישק באותו הערב, הוא ודאי היה שב הביתה ויוצא מיד מהארון. אך החוויה שעבר עם הבחור השני, שהייתה פחות מוצלחת בשל היעדר כימיה, הורידה לו מההתלהבות ומנעה ממנו לגעת באדם נוסף במשך שלוש שנים.

זה אולי מסביר מדוע בסרטו העלילתי הראשון "בנג'מין", קולין מורגן (שמגלם פחות או יותר את אמסטל עצמו) נופל שדוד לרגליו של בחור צרפתי. פניקס ברוסאר, בתפקיד מושא אהבתו של הגיבור, נראה חלומי מתמיד וכל הטריילר הענוג הזה בכלל ממיס את הנשמה. הסרט יעלה לאקרנים בבריטניה ב־15 במארס – כחצי שנה לאחר שערך את בכורתו בפסטיבל BFI בלונדון. המפגש המבדר שנערך עם הקהל בתום ההקרנה ההיא אגב, שווה צפייה בפני עצמו.

להמשיך לקרוא ←

החודש הראשון לשנת 2019 הספיק להתנדף, ומזווית העין כבר ניתן להבחין בנחיל סדרות הטלוויזיה החדשות שעתידות לפלוש אל המסכים. אם לחזור דקה לאחור, 2018 הצליחה להספיג את הפיקסלים בכמה יצירות שוות במיוחד: "ילדותי" של דייב הולסטיין, שאיחדה מחדש את מישל גונדרי עם ג'ים קארי וקרעה לי את העיניים בפרק הסיום הממוטט ביותר שנראה אשתקד בטלוויזיה; "בארי" של ביל היידר ואלק ברג, שגרמה לי להתאהב נואשות בהנרי וינקלר; "המגדלים הגבוהים" שהבהירה פעם נוספת למה ג'ף דניאלס הוא אחד השחקנים הטובים כיום על המסך; "הומקאמינג" בעלת הפורמליזם המהפנט של סם איסמעיל; והפארסה המשעשעת "שערורייה אנגלית למדי" בה יו גראנט התחרה עם הצופים מי נהנה יותר.

בגזרה הספקולטיבית, יוטיוב הצליחו להפתיע עם "אימפולס", סדרת הטלפורטינג של דאג לימן, שרתמה את האלמנטים המדביים לטובת סיפור על התמודדות עם תקיפה מינית; אלן בול הגיש יצירה היברידית בדמות "כאן ועכשיו", שהוכיחה כי פוליטיקת זהויות על גבול הפארודיה אינה ערובה להבערת טבלאות הרייטינג, הגם שמדובר באחד העופות המוזרים והמיוחדים שעלו אשתקד על המסך; ג'סטין מארקס סיפק מנה כפולה של ג'יי קיי סימונס, במותחן הריגול המרתק "מקביל"; הדרמה האפוקליפטית "שמש חזקה" הפציצה בכמה הופעות אינטנסיביות; ונטפליקס השיבה לחיים את "אבודים בחלל" שעל אף פתיחה לאה משהו, הצליחה לעלות על הגל ולספק כמה שעות מהנות של הרפתקה, עם רובוט חביב ופארקר פוזי אחת שעושה לכולם את המוות. בניגוד לכל אלו, "הגשם" הדנית לא הצדיקה את ההשקעה בה, על אף לא מעט רגעים מעניינים; ו"מטורף" של קארי פוקונגה, לא רק הוכיחה את הקושי שבלהפוך למישל גונדרי, אלא הפכה לפרקים את ג'ונה היל למשעמם – ועל זה אני אף פעם לא אסלח לה.

אז השנה היא אפוא כבר 2019, וכמו שאומרות האחיות לבית משפחת בן, דף חדש נפתח. במהלך חודש פברואר ייצאו לדרך כמה אתלטיות אטרקטיביות במסלולי המד"ב, הפנטזיה והאימה, וינסו לדלג בקלילות מעל משוכת העונה הראשונה, בעוד אחרות יוזנקו במועד מאוחר יותר. הרבה אדפטציות הולכות להסתובב לנו בקרוב בין הרגליים והרדיטורז כבר מקרצפים את השומן מהמקלדות. מעריצי אלן מור, פיליפ פולמן, ניל גיימן, טרי פראצ'ט, ה.ג'. וולס וג'ו היל, מוזמנים להתרגש מעכשיו.

להמשיך לקרוא ←