ברגע אחד זה נשבר מתנפץ, פתאום מספרים תופסים נפח ומה שהיה מתגמד. הילדים הופכים לכלי, מספר ונשק .
אהבה היא השיא, הטופ, הפסגה. שמעתי לא פעם איך מכאן אפשר רק לרדת, שאנחנו לא טיפוסים של מסגרת, לא בנויים לאחד. בליבי אני מאמינה שזו טעות, חושבת שאיבדנו את הערך. אנחנו מחונכים להיות חלשים, מפונקים ועצלנים. ואם אנחנו לא מתאמצים ואין ערך לטוב, אז איך להתאמץ ולשמור עליו הופך בכלל לאפשרי?
אני פרודה. פרודה מהרומנטיקה שלא הייתה. פרודה מחברות שהאמנתי ולא התממשה. פרודה מנכסים, מנישואים, פרודה מאהבה. פרודה כי נשברתי, כי לבי התנפץ, התרסק ונחתך.
אין לזה מילים, לתחושה. מין כלא בלי סורגים, כלא של קונפליקטים פחד ועוצמה, כלא של מסגרת חדשה בלי שם. סטטוס שהוא תהליך. שהוא כאב מסגיר את הנשמה. פתאום לאגו יש נשק, לכעס יש מחיר. כל מילה מתורגמת לכלי נשק עצמי, וכל שיחה מחושבת עשרות פעמים לפני שנאמרת.
אהבה עזבה את הבית. החמלה והחברות גם כן. נשאר ריק של כעס אגו ושליטה.
בסיפור שלי הוא עדיין בבית. בסיפור שלי אני פרודה חלקית. בסיפור שלי ההחלטה לא מיושמת והלב רץ עשרות מיילים קדימה, כשהרגליים עדיין נטועות בחושך של כעסים.
להיות פרודה זה להילחם על עצמך. להתעקש על ההחלטה שלך. להיות פרודה זה לשבת על כיסא המתנה בחדר חשוך עד שיקראו בשמך. אז אני מחכה וילדיי פה איתי. מחכה שמישהו כבר יקרא בשמי.
אקספלורר, בקרוב נפסיק לתמוך בגרסה זו.
להורדה לחץ כאן