אז כן. אני בן 24 וכבר יש לי חברת הלבשה תחתונה אמריקאית על שמי. אחרי שדגמנתי לכל חברת הלבשה תחתונה אפשרית בערך, החלטתי שאני יכול לעשות מוצר הרבה יותר נוח, הרבה יותר סקסי והרבה יותר איכותי.
ואז הכול התחיל. בעזרת ההורים ובשיתוף פעולה עם האקס, השקתי לפני שנתיים את הבייבי שלי M.O. Underwear. משם ועד היום מה היה לנו? דוגמני על כמו אלסיו פוז'י וגולדן ברבי האגדית, כתבות במגזינים גדולים, צילומים ועוד צילומים, פרידה מתוקשרת, חנויות, לקוחות, ירידות ועליות והמון מצלמות של תוכנית ריאליטי, שרצתה לתעד איך אני מקים עסק תוך כדי פרידה.
בצד הזוהר: מאות אלפי מוצרים עם השם שלי עליהם, כתבות במגזינים כמו Vogue, NYLON, Fashion Times, דוגמני על שאני בחרתי מדגמנים את הפריטים שאני עיצבתי ומאות אלפי אנשים שיודעים שיש חברת הלבשה תחתונה חדשה באמריקה. החברה שלי.
הצד הפחות זוהר - שזה עסק לכל דבר. בהתחלה לא מצליח, אחר כך מצליח ואז שוב לא. ההתחלות תמיד קשות, ואז זה מגיע: חשבוניות, קבלות, ספקים, מחסנים, אתר האינטרנט קרס, אין מכירות, יש מכירות, המשקיעים חושבים שהגיע הזמן לסגור. חברה אחרת מעתיקה את הבד המיוחד שבחרת. להמשיך?
ואז מגיע הרגע הזה שבו אתה יודע כמה המוצרים שלך טובים, שמאות מוצרים נמכרו וחנויות מוכרות את המותג שלך ברחבי ארה"ב. שאנשים באירופה וישראל מגיעים לארה"ב כדי לרכוש את המוצרים, כי אין משלוחים מחוץ לאמריקה. שאתה רואה אנשים מתייגים אותך בפייסבוק לבושים בתחתונים וחזיות שהאותיות של השם שלך רשומות עליהם. רואה את הבייבי שהקמתי בכל מגאזין אופנה שגדלתי עליו ויודע ששום לעצור ושום לסגור לא רלוונטי. כשאתה מאמין במשהו ועושה אותו מכל הלב. זה רק עניין של זמן.
אז כן, יש ימים שבהם אני מתעורר וחושב איך זה שאני, הילד הנצחי, CEO של מותג הנושא את שמי. איך זה שיש סביבי צבא של עוזרים, יחסי ציבור, תופרות, מנהלי אתר ועוד ועוד אנשים. איך זה שבתוך כל מה שאני עושה בחיים יש לי גם עסק שאני צריך לנהל.
אבל יש בתוך הבהלה הרגעית הזאת גם טעם מתוק של סיפוק. וכמובן שיש עוד הרבה דברים לשאוף אליהם. אבל לפעמים גם כיף לעצור ולראות מה שכבר קיים.
אקספלורר, בקרוב נפסיק לתמוך בגרסה זו.
להורדה לחץ כאן