…וַיְהִי עֶרֶב
וְאוּד-שֶׁל-יוֹם עָשֵׁן אֶת הַחֲלוֹם
וּבְקֶרֶן-רְחוֹב
רְחוֹב שֶׁבּוֹ שׁוֹתֵק
הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק
הוֹפִיעַ הוּא
גִּדֵּם-הַחֲלוֹמוֹת
לִרְאוֹת:
הַעוֹד נִטּוּ זְרוֹעֵי סֻלָּמוֹתָיו
לִפְסוֹג בָּהֶם בְּפֶסֶג רְנָנוֹת
אֶל הַנּוֹפִים
שֶׁפְּלִיאוּתָם הֵנֵצָה
אֶל הַחוֹפִים
אֲשֶׁר נִבְדּוּ לָנֶצַח?
נִבְדּוּ לִנְבּוֹעַ
נִפְדּוּ לִגְבּוֹהַּ
יָדְעוּ לִצְנוֹעַ וְלַחְשׂוֹף.
הוֹ נֵצַח
הוֹ נֵצֶר-מִשֹּׁרֶשׁ
הוֹ רֶגַע-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף.
עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב
עֲצוֹם עַפְעַפַּי.1
-
אור ליום ו‘, טז אייר תשל’ג, עצם המשורר את עיניו לעולמים.
אותו יום היה ספר שיריו האחרון בדרכו אל מכבש הדפוס. ביד אייר, בשעת בוקר מוקדמת, צילצל שלונסקי אל המביא–לדפוס – שתי שורות של שיר ביקש להוסיף לשירו האחרוֹן, וחשש שמא יאחר את המועד:
עֲצוֹם עַפְעַפֵּי עֶרֶב ↩
עֲצוֹם עַפְעַפַּי.
שירתו נחתמה. נעצמוּ עיניו.