אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד: לִתְמוֹהַּ אוֹ לִשְׂמוֹחַ

(אוּלַי זֶה חֹק עָצוּב כְּכָל מִקְרֶה נִצְחִי?)

נִדְמֶה לִי מִכִּיסִי גָנוּב פֹּה הַמַּלְקוֹחַ.

וּמִגְּבִיעִי מָזוּג זֶה רַעַלְךָ רוֹצְחִי.

אַתָּה נָבוֹךְ וַדַּאי: ״חִיּוּךְ כָּזֶה שֶׁל שֶׁקֶט…״

נִחַשְׁתָּ יְדִידִי: אֵינִי כָּל-כָּךְ עָנָו.

יָדַעְתִּי: צַו אֵלִים הוּא שֶׁאֶת שְׁדֵי מֵינֶקֶת

יִשֹּׁךְ תִּינוֹק בִּצְמוֹחַ לוֹ שִׁנָּיו.

בְּלִי יוֹהֲרָה

(אֲבָל גַם בְּלִי צְנִיעוּת כּוֹזֶבֶת)

אֲנִי רוֹאֶה: שָׂדַי פָּשְׁטוּ לְמֵרָחוֹק…

וְשׁוּב כְּאָז יָד עֲצוּבָה כּוֹתֶבֶת:

״אַבְנֵי סְקִילָה אֲנִי אוֹכֵל כְּלֶחֶם חֹק.״