כיף להרגיש בידיים טובות.
ברגע הראשון חשבתי שהוא מתחמק מהיד שלי, יד זרה, שפתאום קרבה אליו ומלטפת אף ארוך, מתנשם בכבדות. אחר כך כבר הבנתי, שהוא מנסה להקל מעט על העור המגרד, להתחכך ביצולי הברזל הכבדים, נוקש בשיניים, לועס בלי יכולת לירוק את המוט הכבד שמקובע ביניהן, עייף, צמא, כושל ומתוסכל.
זה היה הסוס שפגשנו אתמול, באמצע רחוב המסגר הסואן בתל אביב. עומד ליד תחנת אוטובוס, בשמש שוטפת של צהריים חמים, בטנו הנפוחה עולה ויורדת במהירות תחת השמיכות המטונפות המגובבות על גבו, מבטו לכוד בין סכי העיניים (יש מילה של האקדמיה לזוועה הזאת שתכליתה להפוך את היצור המקסים הזה לרובוט עבודה), נחרד למשמע צפירותיו האלימות של האוטובוס שעמד בפקק ממש לידו.
בעלי העגלה החבוטה (ללא מספר, ללא רישום מלפנים או מאחור) לא נראה באופק. השעה שתים עשרה וחצי. השמש מכה. הסוס מתנשם. אנחנו מצלצלים למשטרה. היומנאית החרוצה לא מחכה רגע, ומיד מבטיחה שהניידת בדרך. אני זוכרת במעורפל חוק נגד עגלות סוסים ברחובות סואנים. זוכרת גם שקיים חוק צער בעלי חיים. הסוס המתוק בינתיים מאמין ליד הזרה קצת יותר, מניח לי ללטף אותו, לגרד עבורו את העור המיובש. הוא מסריח מאד, הסוס. אבל לי לא אכפת.
הדקות חולפות. הניידת לא מגיעה. אני מצלצלת שוב, בודקים וכן, הם בדרך. אין לנו זמן. הבעלים כל רגע יכול לחזור. העגלה המחוברת לעבד תברח. הנה הוא מגיע. איש מבוגר עם נער, הם עולים על העגלה, אני מנסה למשוך זמן בתמימות, שואלת בן כמה הסוס (שלוש, שלוש וחצי, עונה האיש. כך לא נראה – או לפחות לא אמור להיראות – סוס צעיר). אבל הם ממהרים לזוז, אולי חושדים, אורן כבר כועס, אומר לו את האמת, שהאיש לא מעוניין אפילו לחשוב עליה. במקום להקשיב, הוא יורק על אורן והסוס, נאלץ למלא את תפקידו, מי יודע מתי תלטף אותו שוב אותה יד, איזו שהיא יד.
אנחנו דולקים אחריהם לרחוב סמוך, עדיין מאמינים שתגיע ניידת, אולי איזה דוח, קנס, לפחות אזהרה? נדמה לי שאני רואה שוטר עובר בפינה, אנחנו נעצרים מאחורי העגלה ששוב עוצרת – הפעם כדי להעמיס סחורה. אני רצה לעבר הניידת שעומדת בצומת הסמוכה. דופקת על החלון. שוטר כבד ארשת מוריד מעט את השמשה. "באתם לקריאה של הסוס?", אני שואלת במהירות, יודעת שעוד רגע המקרר יועמס וגורלו של הסוס יוכרע. "הוא מפריע לתנועה?" שואל השוטר. "לא, לא, זה פשוט לא בסדר, אסור לו לנסוע איתו", מלמלתי. "הנה הוא כאן, מעבר לפינה". השוטר מהנהן, אני רצה חזרה לעבר העגלה שעדיין עומדת שם. מחכה לניידת שתגיע מהפינה. הנה היא מתקרבת, היא מגיעה! ואז עוברת אותנו, ממשיכה בדרכה, פונה לרחוב אחר ונעלמת.
האיש המבוגר והנער עולים על העגלה. הסוס מושך בכבדות אותה ואותם ואת המקרר, עדיין בשמש. יותר מ-20 דקות עברו מאז הצלצול הראשון למשטרה עד שדפקתי על חלונו של השוטר. הסוס לא קיבל במהלכן אפילו לגימת מים אחת ועמד בשמש כל הזמן. "מדהים איך ברגע שאתה עובר לצידם של החלשים, אין לך מה לצפות לעזרה", אמרתי לאורן, כשישבנו עצובים וכועסים באוטו הממוזג בדרך הביתה. את השיחה קטע צפצוף של קבלת הודעה. משטרת ישראל דיווחה לי שטיפלה היטב בפנייה.
שר התחבורה, ישראל כץ, הצהיר בפברואר האחרון על כוונתו לאשר תקנה שתאסור על הניצול של סוסים לנשיאת משאות בכל כבישי הארץ. עד כה, התקנה טרם אושרה. לאור העובדה שחוקי-העזר העירוניים בתל-אביב, למרות ההצהרות, כושלים במניעת ניצול הסוסים, אולי אישור תקנה זו תביא לשינוי.
