"הי, נמלה!"

ספר הילדים "הי, נמלה!", מאת פיליפ והנה הוס, כתוב כדיאלוג בין נמלה לילד, שניהם חסרי שם, הסובב כולו סביב השאלה – האם הילד צריך למחוץ את הנמלה והאם יהא זה מעשה שביכולתו להצדיק. סביב שאלה זו עוסק הספר בסוגיה של התחשבות בחלש, ובאופן ספציפי יותר אפשר לראות אותו כעוסק בצורך להתחשב בבעלי החיים השונים מאתנו ובצרכיהם. הספר נפתח בפנייה של הילד לנמלה:


והנמלה משיבה לו בתחינה:


מנקודה זו נפתח דיאלוג, שבו מציג הילד כמה טיעונים בזכות רמיסת הנמלה: היותה חסרת-חשיבות לדעתו, חסרת יכולת להרגיש ולכאוב, שונה ממנו עצמו בתכלית השוני ולכן לא זכאית להתחשבות, מזיקה בהיותה פולשת למזון שלו ושל בני משפחתו, ולבסוף, פשוט כי כך אומרים לו חבריו לעשות. למעשה, טיעונים אלה נוגעים כולם להיבטים שונים של העובדה, שנמלים שונות מבני-אנוש בתכלית השוני, ורחוקות מהם מרחק רב מבחינה ביולוגית. הבחירה בנמלה בתור בעל-החיים הראוי להתחשבות היא מאתגרת, כיוון שקשה מאוד לערוך אנלוגיות כלשהן בין חיי הנמלים וצרכיהן לבין חיינו שלנו. הטקסט נוקט כאן בגישה נבונה, ונמנע באופן עקבי מהאנשת הנמלה. תחת זאת מנסה הנמלה להסביר לילד מהם צרכיה מנקודת מבט של נמלה בחברת הנמלים (ולא של נמלה דמויית-אדם בחברה הדומה לחברה האנושית).

כך למשל, כשהילד אומר: "מה לי ולך? לי יש בית, הורים ואח", הנמלה אינה משיבה באמירה (המופרכת) שגם לה יש אחים ובית, ומביאה נימוק מעולמן הממשי של נמלים במציאות: "חכה, חבר, זו טעות גדולה. בקן צריכים כל נמלה. אני חופרת מחילות ואוספת מזון, אם תרמוס אותי, זה יהיה ממש אסון!". כשהילד מאשים אותה (בעקבות דברי אמו) בהיותה "גנבת", היא אינה מנסה לתרץ את ה"גניבה" במניע דמוי-אנושי כלשהו, אלא מבהירה פשוט שאין ביכולתה לגרום לנזק ממשי: "צ'יפס אחד מספיק לכל אחיותיי".

הספר חורג בכך מהמסורת של ספרי ילדים רבים, המציגים דמויות של בעלי-חיים תוך האנשה מוחלטת, המנתקת אותן לחלוטין מחיי בעלי-החיים האמיתיים, ומרדדת אותן לכלי לייצוג העולם האנושי בלבד. כדוגמה מתבקשת מעניין להיזכר בספרו הקלאסי של עודד בורלא, "הרפתקאות נמילי", שגם גיבורתו היא נמלה. נמילי היא דמות מקסימה ומעוררת הזדהות. היא סקרנית, חברותית, משעשעת, בעלת דמיון עשיר ותשוקה למסעות ולהכרת העולם, וברור לגמרי שאין ולו קו דמיון אחד בינה לבין נמלה מציאותית. נמילי היא בעצם דמות של ילדה קטנה וחמודה, שרק במקרה התגלגלה בספר לדמות נמלה (באותה מידה הייתה יכולה להיות סנאית, דגיגה או דובה). האינטראקציות שהיא יוצרת עם בעלי החיים הרבים שהיא פוגשת הן אינטראקציות אנושיות לחלוטין, וחיות אלה אנושיות אף הן. כך למשל אפשר למצוא בספר לטאה שאיבדה את סבתא שלה ופונה אל נמר, פיל ותוכי (היושבים יחדיו ומנהלים בשלווה שיחה על האקלים באפריקה, המובילה לדיון פילוסופי על פחד) בבקשה שיעזרו לה לחפש אותה. מאירועים כאלה מורכב הספר כולו, כמו רוב ספרי הילדים שגיבוריהם חיות.

ספרים כמו "הרפתקאות נמילי", "מיץ פטל" של חיה שנהב ו"הפרה שרצתה להיות זמרת" של נורית זרחי הם ספרים אהובים ומלאי-קסם, אך אין להם שום נגיעה אמיתית לעולם החיות, וספק אם בכוחם לעורר את רגישות הקוראים לבעלי-חיים ממשיים וצרכיהם. זאת כיוון שספרים אלה מעמידים במרכזם צרכים ורצונות אנושיים לחלוטין, אינטראקציות חברתיות אנושיות, משאלות ואכזבות אנושיות. כך מתרגלים נמעני הספרות הזו לכך, שאלו הם הצרכים והרצונות היחידים שיש בהם עניין ושראוי להביא בחשבון; ושחיות הן מעניינות, מרגשות או מעוררות חיבה רק אם הן מבצעות פעולות אנושיות או מרגישות רגשות אנושיים. כך באופן לא מודע הרגישויות שנבנות כלפי בעלי חיים הן רק כלפי אותם אספקטים בחייהן של חיות מסוימות שיש בהם משום קירבה אלינו. יתכן שקריאה על משפחת יונקים דמויית משפחה אנושית תפתח אצל הילד רגישות כלפי הקשר בין גורים לאמותיהם; אך זהו היוצא מן הכלל. ואיך תתפתח רגישות כלפי פרה שאינה רוצה להיות זמרת, אבל כן רוצה דברים אחרים לגמרי, חשובים לא פחות?

כך שמצד אחד פונה "הי, נמלה!" לדרך נכונה יותר, של דיבור על האינטרסים הממשיים של בעל חיים ממשי. מצד אחר, יש כאן סכנה של ניכור מסוים: הנמלה בספר שונה מאיתנו מאוד, משפחתה אינה דומה למשפחתנו, וברור שאין סיכוי שהיא תהפוך לחברה של הילד או שלנו. אז איך בכל זאת אפשר להזדהות עם צרכיה?

מטרה זו משיגים קודם כל איורי הספר. בין דמות הנמלה לדמות הילד יש קווי דמיון מעודנים אך ברורים: צבע שערו של הילד הוא כצבעה של הנמלה ולשניהם משקפיים עגולים. המשקפיים משמשים גם כדרך להבדיל את הנמלה משאר הנמלים המצויירות, וכדרך להצביע על כך שהיא ייחודית וחשובה כפרט בודד. לנמלים המצויירות יש מראה "נמלי" מאוד, אך הן חמודות ומעוררות סימפתיה. בשני איורים יפים הנמלים מואנשות: בראשון, הנמלה גיבורת הסיפור שוכבת מכורבלת עם שני "ילדיה" על מצע עלים דמוי-מיטה, ומקריאה להם מספר (שכותרתו "Super Ant"); בשני, הנמלים שבקן ישובות על כסאות גבוהים סביב פקק של בקבוק משקה המשמש להן כשולחן. כך יוצרים האיורים הקבלה בין הנמלים לבינינו, אך כיוון שהטקסט כולו מדבר על צרכים נמליים אמיתיים נראה שזהו סוג של האנשה שאינו מפריע ליצירת רגישות כלפי הצרכים החייתיים. איורים אלה אינם מחליפים את הדיון הענייני, אלא יוצרים חוויה רגשית המקבילה לו.

איור אחר, לקראת הסיום, מלווה את האמירה של הילד: "אבל זה מה שכל החברים שלי עושים. זה משחק שנקרא "למעוך ת'נמלים. הם עומדים כאן ממול, מסתכלים בי ובך. הם אומרים שכדאי לי לרמוס אותך." באיור נראים ארבעה ילדים המעודדים את הילד לפעולה. שלושה מהם בנים ואחת היא בת, וכל אחד מהם שייך ל"גזע" אנושי שונה. כך מבנה האיור את העמדה של הילדים כאלימה, באופן המאזכר אלימות וחוסר-צדק בתוך החברה האנושית. לפחות שלושה מהילדים שבאיור היו זוכים להתייחסות אלימה מבני קבוצות אחרות בתור "נחותים" או בלתי-חשובים, וכך האיור מציג אותם כחסרי מודעות לכך שהערכים שהם דוגלים בהם משמשים בהקשר אחר לדיכויים שלהם; ומזכיר לנו כי דיכוי הוא מגונה ורגישות לזולת ולצרכיו היא נחוצה, בין אם מדובר בבעל-חיים קטן וחסר אונים ובין אם בשחורים או נשים.

סיום הספר הוא לכאורה סיום פתוח. לאחר שהילד והנמלה שטחו את טיעוניהם אומר המספר (שקולו נשמע כאן לראשונה):


בכך נמנע הספר מדידקטיות מיותרת, ומשאיר את הקורא להגיע למסקנה שלו באופן פעיל. כדי לוודא שהילד יגיע למסקנה הראויה מבחינה מוסרית, אומרת לו הנמלה לפני כן:


כך קורא הספר להזדהות עם הנמלה, אבל לא הזדהות עמה בשם צרכים אנושיים ספציפיים שהיא כאילו-שותפה להם, אלא בשם הרצון לחיים והפחד מאיום וסכנה, שעל אף הביטויים השונים שלהם משותפים לכל היצורים באשר הם. לאיורים יש תפקיד חשוב גם כאן: בנקודה מוקדמת בספר נראה הילד כענק מאיים מהפרספקטיבה של הנמלה, ואילו בסיום מוגש איור הפוך, שבו הנמלה נדמית כענקית שלרגליה הילד הקטן, נוטף זיעת פחד. ההקבלה בינינו לבין הנמלים, בין זכותנו להתקיים לבין זכותן, הוא ברור. בשני המקרים הדמות הגדולה מאויירת באופן מפחיד ומאיים, ובקווים קלאסיים של "הרע", היוצרים רתיעה ממי שמשתמש בכוחו לרעה, ומציגים אותו כראוי לגינוי.

הבחירה בנמלה כמושא הדיון המוסרי שבספר היא מוצלחת במובן זה, שעולה כאן כי אפילו בעל חיים הרחוק מאיתנו ביולוגית ראוי להתחשבותנו, וכי גם צרכיו חשובים למרות היותם שונים כל כך משלנו. עם זאת, כדאי לשים לב לכך שהבחירה בנמלה לא באמת יכולה לאתגר את ההרגלים ואורח החיים הרווחים בתרבות שלנו, שבה פגיעה בבעלי חיים שהיא "סתם כך", מתוך דווקאיות או סאדיזם (כגון ילד שדורך על נמלה סתם כי מתחשק לו) מקובלת באופן כללי כראויה לגינוי. הפגיעה הרחבה והמשמעותית ביותר בבעלי חיים נעשית דווקא משיקולי תועלת, ובעלי החיים הנפגעים בה נתפסים על-ידי רוב האנשים כ"חיות משק" שאין כל בעיה מוסרית עם ניצולן.

לסיכום, על אף מגבלותיו, בכוחו של הספר "הי, נמלה!" לפתוח דיון אמיתי בצורך להתחשב בבעלי-חיים ממשיים ובצרכיהם המציאותיים והלא-אנושיים בעליל.