ברחבי ארצות-הברית קיימים למעלה מעשרה מקלטים לשיקום קופים, ומקלטים נוספים קיימים ברחבי העולם, רובם באירופה ובאפריקה. המיוחד ב"מקלט קופי השלג של טקסס" (The Texas Snow Monkey Sanctuary), הממוקם בדרום טקסס, ארצות-הברית, הוא בהיותו מספק מרחבים עצומים, שבהם יכולה קהילת קופים לחיות יחד. במקלטים אחרים, המוגבלים בקרקע, בונים בדרך-כלל תחומי מחיה גדולים עם העשרה סביבתית מגוונת, בהם שוכנים יחד זוג או משפחה של קופים.
המקלט משמש כבית ליותר מ-350 קופי קופי שלג (מקק יפני) ולמספר בבונים וקופי ורווט. כל הקופים חיים יחד, חופשיים, בשטח טבעי בגודל של 263 דונם ובהתערבות אנושית מזערית. המקלט סגור בפני מבקרים כדי לא להפריע לקופים וכדי לאפשר להם לחיות חיים טבעיים ככל האפשר. למרבה הצער, ברוב מוחלט של המקרים אין אפשרות להחזיר לטבע קופים שעברו ניסויים או ששהו זמן ממושך בשבי. כל הקופים שהמקלט שיקם נוצלו על-ידי בני-אדם במעבדות מחקר, בגני-חיות, בקרקסים או כ"חיות מחמד" של אנשים פרטיים. המקלט הוקם בשנת 1972, כאשר מקימיו חילצו קבוצה גדולה של קופי מקק יפני, שהיו בסכנת מוות בסביבתם הטבעית בצפון יפן.
בחרתי להביא כאן סיפור שיקום שהייתי עד לו. באפריל 2000 קיבל המקלט עשרה קופי בבון ששהו רוב חייהם במעבדה סגורה. הבבונים, כולם זכרים, נלכדו בטבע באפריקה כשהיו בני שנתיים, ונמכרו למעבדה בארצות-הברית. במשך עשר השנים האחרונות שהו הקופים במעבדה סגורה במרכז הרפואי של אוניברסיטת בוסטון במסגרת מחקר וסקולארי. במהלך כל השנים נלקח מהם דם פעמיים ביום, חמישה ימים בשבוע, לצורך המחקר. הבבונים חיו בבידוד, בחדרים סגורים ונטולי חלונות. כל קשר עם בני מינם נמנע מהם.
באפריל 2000 קיבלו עשרת הבבונים חיים חדשים. לחוקרים במעבדה לא היה עוד צורך בקופי הבבון, שנמצאו "לא מתאימים" לעריכת ניסויים נוספים, והקופים הוצעו למקלט. כל הבבונים שקיבל המקלט היו צעירים ובריאים מבחינה גופנית, למעט קרלי, שהיה עיוור. קרלי בקושי הספיק לטעום את טעם החופש - חודשיים לאחר שהגיע למקלט הוא מת מגידול סרטני במוחו. בנוסף לעשרת הקופים שקלט המקלט מהמעבדה בבוסטון, נקלטה גם ניקי, שבילתה את חייה בגן-חיות קטן, שם הוצגה במופעי בידור והשתתפה בהם בעל כורחה.
עם הגיעם, החל צוות המקלט בגידור שטח מחיה טבעי בן 20 דונם, שבו יוכלו הבבונים לחיות יחד וללא הפרעה. על מנת לשקמם, לפני שיוכלו לחיות בשטח המחיה החדש, נבנתה עבורם שורה של עשרה כלובים גדולים וצמודים זה לזה בשטח המקלט. צוות המקלט קיווה כי באמצעות קרבה זו, שנמנעה מהם במשך עשר שנים, יוכלו הקופים ליצור קשר עין, להחליף ביניהם קריאות ולהתחיל להכיר זה את זה. לאורך הכלובים נבנתה מסילה חיצונית סגורה, שמדי יום שוחרר אליה בבון אחד, על מנת שיוכל לעבור בין הכלובים, להכיר את יתר הקופים, לגעת בהם ולהתחבר איתם.
כבר בכלובים יכלו הקופים, לראשונה מאז לכידתם באפריקה, להרגיש את אור השמש ומגע האוויר הפתוח ולראות את המרחבים של טקסס שהשתרעו מולם. תהליך השיקום נמשך ארבעה חודשים, ובהם למדו הקופים להכיר זה את זה ולהתוודע למקורות המזון שיהיו זמינים להם בתחום המחיה הטבעי, כגון קטניות וגרגרים שונים, קקטוסים וסברס.
ובסוף חודש יולי הגיע זמן השחרור. האקלים של דרום טקסס נוח יחסית לקופי הבבון, שמותאמים ביולוגית לחום של הסוואנה האפריקאית. אך משום שהבבונים רגישים מאוד לקור, נבנו בשטח המחיה החדש שלהם חמישה כוכים קטנים. פרט לכך, השינוי היחיד שנעשה בשטח המחיה הטבעי היה חפירה של אגם קטן, שיספק להם מים. הייתה זו הפעם הראשונה בארצות-הברית, שבה קבוצה של קופי בבון שנתפסה בטבע ושהתה זמן ארוך כל-כך בשבי, משוחררת לשטח מחיה טבעי וגדול. אף אחד לא ידע למה לצפות.
רגע השחרור היה חוויה שקשה לתאר במילים. דלתות הכלובים נפתחו בזו אחר זו, ודרך מסילה מרושתת יכלו הבבונים לצאת לחופשי. צוות המקלט הניח מאכלים שונים בין הכלובים לבין שטח המחיה החדש, שכן רבים מהקופים פחדו לצאת מהכלוב, שסיפק להם את תחושת הביטחון היחידה במשך השנים הארוכות במעבדה. אבל לאט לאט יצאו הבבונים מהכלובים וצעדו אל החופש, כשארשת של תדהמה על פניהם.
תגובות הקופים לשינוי היו מגוונות; חלק מהקופים, שבמשך רוב חייהם היו כלואים במרחב של שני מטרים רבועים, פרצו בריצה מהירה. אחרים טיפסו על העצים מסביב. הדבר הראשון שריקי, למשל, עשה, היה להתיישב על האדמה, לתלוש שורשים ולאכול אותם, זאת למרות שהיה מוקף באבטיחים, מלונים ובוטנים, שפוזרו כדי לפתות אותו ואת שאר הבבונים לעבור לביתם החדש. ניקי, לעומת זאת, ניסתה לחזור ולהתקרב לבני-האדם, שלחברתם הורגלה במהלך חייה. לרוע המזל, נגע גופה בגדר החשמלית המקיפה את מרחב המחיה הגדול, וניקי הגיבה בקריאות איום. שאר הקופים, שבינתיים החלו להתפזר במרחב, חזרו בריצה בניסיון להגן על ניקי. קופי הבבון חזרו בהדרגה להיות מה שהם - קופי בבון.
בימים הראשונים לחופש, היו הבבונים צריכים ללמוד דברים בסיסיים, כמו למשל, לטפס על העצים הרבים שבסביבתם החדשה. הם למדו לחשב את משקלם ביחס לענפים השונים, כדי לדעת האם יוכלו לשאת את כובד גופם. בשבוע הראשון ישנו כל הקופים על האדמה. כיום, יותר מחצי שנה לאחר השחרור, רובם כבר נוהגים לישון על עצים.
בחודשים שעברו לאחר השחרור הזדמן לי לבקר פעמים אחדות במקלט, ולעקוב אחר קופי הבבון החופשיים. בהדרגה, החלו הבבונים להסתגל לסביבה החדשה שלהם, להכיר את הסכנות החדשות, הכוללות מיני נחשים, זאבי ערבות ופומות, ואת מקורות המזון הזמינים להם, ולהתחבר זה עם זה וליצור יחסים מורכבים בתוך הקבוצה.
באחת הפעמים שבאתי למקלט, כחצי שנה אחרי השחרור, נכנסתי עם מנהלת המקלט לתוך שטח המחיה של הבבונים. ההתערבות האנושית היחידה בחייהם היא הכניסה של עובדי המקלט פעם עד פעמיים ביום לשטחם של הקופים וזאת כדי לספק להם מזון - בעיקר פירות וירקות שונים - בנוסף למזון שהם מלקטים. מיד לאחר שמכוניתנו נכנסה לתוך תחום המחיה של הקופים, קפצה ניקי על גג המכונית. ניקי היא הקופה היחידה שנוהגת כך, שכן היא "הואנשה" מבחינה פסיכולוגית בעקבות מופעי הבידור שבהם היא נאלצה להשתתף.
בעודנו מסתובבים ומחלקים מזון לקבוצת הקופים, ניתן היה לראות את חלקם יושבים בשלווה על העצים וצופים בנו. אחרים רבצו סמוך לאגם. לכמה מהבבונים שניגשו לקבל מזון היו כתמים סגולים על פרוותם. כן, הם כבר זוללים סברס שצומח במקום. קופי הבבון חזרו לטבע.
המקלט משמש כבית ליותר מ-350 קופי קופי שלג (מקק יפני) ולמספר בבונים וקופי ורווט. כל הקופים חיים יחד, חופשיים, בשטח טבעי בגודל של 263 דונם ובהתערבות אנושית מזערית. המקלט סגור בפני מבקרים כדי לא להפריע לקופים וכדי לאפשר להם לחיות חיים טבעיים ככל האפשר. למרבה הצער, ברוב מוחלט של המקרים אין אפשרות להחזיר לטבע קופים שעברו ניסויים או ששהו זמן ממושך בשבי. כל הקופים שהמקלט שיקם נוצלו על-ידי בני-אדם במעבדות מחקר, בגני-חיות, בקרקסים או כ"חיות מחמד" של אנשים פרטיים. המקלט הוקם בשנת 1972, כאשר מקימיו חילצו קבוצה גדולה של קופי מקק יפני, שהיו בסכנת מוות בסביבתם הטבעית בצפון יפן.
מהמעבדה אל חוות השיקום
בחרתי להביא כאן סיפור שיקום שהייתי עד לו. באפריל 2000 קיבל המקלט עשרה קופי בבון ששהו רוב חייהם במעבדה סגורה. הבבונים, כולם זכרים, נלכדו בטבע באפריקה כשהיו בני שנתיים, ונמכרו למעבדה בארצות-הברית. במשך עשר השנים האחרונות שהו הקופים במעבדה סגורה במרכז הרפואי של אוניברסיטת בוסטון במסגרת מחקר וסקולארי. במהלך כל השנים נלקח מהם דם פעמיים ביום, חמישה ימים בשבוע, לצורך המחקר. הבבונים חיו בבידוד, בחדרים סגורים ונטולי חלונות. כל קשר עם בני מינם נמנע מהם.
באפריל 2000 קיבלו עשרת הבבונים חיים חדשים. לחוקרים במעבדה לא היה עוד צורך בקופי הבבון, שנמצאו "לא מתאימים" לעריכת ניסויים נוספים, והקופים הוצעו למקלט. כל הבבונים שקיבל המקלט היו צעירים ובריאים מבחינה גופנית, למעט קרלי, שהיה עיוור. קרלי בקושי הספיק לטעום את טעם החופש - חודשיים לאחר שהגיע למקלט הוא מת מגידול סרטני במוחו. בנוסף לעשרת הקופים שקלט המקלט מהמעבדה בבוסטון, נקלטה גם ניקי, שבילתה את חייה בגן-חיות קטן, שם הוצגה במופעי בידור והשתתפה בהם בעל כורחה.
תהליך השיקום
עם הגיעם, החל צוות המקלט בגידור שטח מחיה טבעי בן 20 דונם, שבו יוכלו הבבונים לחיות יחד וללא הפרעה. על מנת לשקמם, לפני שיוכלו לחיות בשטח המחיה החדש, נבנתה עבורם שורה של עשרה כלובים גדולים וצמודים זה לזה בשטח המקלט. צוות המקלט קיווה כי באמצעות קרבה זו, שנמנעה מהם במשך עשר שנים, יוכלו הקופים ליצור קשר עין, להחליף ביניהם קריאות ולהתחיל להכיר זה את זה. לאורך הכלובים נבנתה מסילה חיצונית סגורה, שמדי יום שוחרר אליה בבון אחד, על מנת שיוכל לעבור בין הכלובים, להכיר את יתר הקופים, לגעת בהם ולהתחבר איתם.
כבר בכלובים יכלו הקופים, לראשונה מאז לכידתם באפריקה, להרגיש את אור השמש ומגע האוויר הפתוח ולראות את המרחבים של טקסס שהשתרעו מולם. תהליך השיקום נמשך ארבעה חודשים, ובהם למדו הקופים להכיר זה את זה ולהתוודע למקורות המזון שיהיו זמינים להם בתחום המחיה הטבעי, כגון קטניות וגרגרים שונים, קקטוסים וסברס.
רגע השחרור
ובסוף חודש יולי הגיע זמן השחרור. האקלים של דרום טקסס נוח יחסית לקופי הבבון, שמותאמים ביולוגית לחום של הסוואנה האפריקאית. אך משום שהבבונים רגישים מאוד לקור, נבנו בשטח המחיה החדש שלהם חמישה כוכים קטנים. פרט לכך, השינוי היחיד שנעשה בשטח המחיה הטבעי היה חפירה של אגם קטן, שיספק להם מים. הייתה זו הפעם הראשונה בארצות-הברית, שבה קבוצה של קופי בבון שנתפסה בטבע ושהתה זמן ארוך כל-כך בשבי, משוחררת לשטח מחיה טבעי וגדול. אף אחד לא ידע למה לצפות.
רגע השחרור היה חוויה שקשה לתאר במילים. דלתות הכלובים נפתחו בזו אחר זו, ודרך מסילה מרושתת יכלו הבבונים לצאת לחופשי. צוות המקלט הניח מאכלים שונים בין הכלובים לבין שטח המחיה החדש, שכן רבים מהקופים פחדו לצאת מהכלוב, שסיפק להם את תחושת הביטחון היחידה במשך השנים הארוכות במעבדה. אבל לאט לאט יצאו הבבונים מהכלובים וצעדו אל החופש, כשארשת של תדהמה על פניהם.
תגובות הקופים לשינוי היו מגוונות; חלק מהקופים, שבמשך רוב חייהם היו כלואים במרחב של שני מטרים רבועים, פרצו בריצה מהירה. אחרים טיפסו על העצים מסביב. הדבר הראשון שריקי, למשל, עשה, היה להתיישב על האדמה, לתלוש שורשים ולאכול אותם, זאת למרות שהיה מוקף באבטיחים, מלונים ובוטנים, שפוזרו כדי לפתות אותו ואת שאר הבבונים לעבור לביתם החדש. ניקי, לעומת זאת, ניסתה לחזור ולהתקרב לבני-האדם, שלחברתם הורגלה במהלך חייה. לרוע המזל, נגע גופה בגדר החשמלית המקיפה את מרחב המחיה הגדול, וניקי הגיבה בקריאות איום. שאר הקופים, שבינתיים החלו להתפזר במרחב, חזרו בריצה בניסיון להגן על ניקי. קופי הבבון חזרו בהדרגה להיות מה שהם - קופי בבון.
בחזרה לטבע
בימים הראשונים לחופש, היו הבבונים צריכים ללמוד דברים בסיסיים, כמו למשל, לטפס על העצים הרבים שבסביבתם החדשה. הם למדו לחשב את משקלם ביחס לענפים השונים, כדי לדעת האם יוכלו לשאת את כובד גופם. בשבוע הראשון ישנו כל הקופים על האדמה. כיום, יותר מחצי שנה לאחר השחרור, רובם כבר נוהגים לישון על עצים.
בחודשים שעברו לאחר השחרור הזדמן לי לבקר פעמים אחדות במקלט, ולעקוב אחר קופי הבבון החופשיים. בהדרגה, החלו הבבונים להסתגל לסביבה החדשה שלהם, להכיר את הסכנות החדשות, הכוללות מיני נחשים, זאבי ערבות ופומות, ואת מקורות המזון הזמינים להם, ולהתחבר זה עם זה וליצור יחסים מורכבים בתוך הקבוצה.
באחת הפעמים שבאתי למקלט, כחצי שנה אחרי השחרור, נכנסתי עם מנהלת המקלט לתוך שטח המחיה של הבבונים. ההתערבות האנושית היחידה בחייהם היא הכניסה של עובדי המקלט פעם עד פעמיים ביום לשטחם של הקופים וזאת כדי לספק להם מזון - בעיקר פירות וירקות שונים - בנוסף למזון שהם מלקטים. מיד לאחר שמכוניתנו נכנסה לתוך תחום המחיה של הקופים, קפצה ניקי על גג המכונית. ניקי היא הקופה היחידה שנוהגת כך, שכן היא "הואנשה" מבחינה פסיכולוגית בעקבות מופעי הבידור שבהם היא נאלצה להשתתף.
בעודנו מסתובבים ומחלקים מזון לקבוצת הקופים, ניתן היה לראות את חלקם יושבים בשלווה על העצים וצופים בנו. אחרים רבצו סמוך לאגם. לכמה מהבבונים שניגשו לקבל מזון היו כתמים סגולים על פרוותם. כן, הם כבר זוללים סברס שצומח במקום. קופי הבבון חזרו לטבע.
http://anonymous.org.il/art160.html
