הקצבים

תקציר

על סרטו של הבמאי-תסריטאי הדני, אנדרס תומס ינסן, "הקצבים", אני ממליץ בעיקר עבור מי שמתעניין בהתייחסות קולנועית לאכילת בשר. "דליקטסן", העוסק בקניבליזם, הוא סרט טוב יותר ו"לאכול בגדול", המתייחס למקדונלד'ס, הוא סרט חשוב יותר. אולם "הקצבים" מעניין דיו לצפייה, ולאור הצלחתו המסחרית המעטה – כדאי למהר לראותו לפני שירד מהמסכים. הסרט מגולל את סיפורם של שני קצבים שכירים, סוונד וביארנה, שפותחים אטליז כושל. סוונד סוגר בטעות את החשמלאי במקרר, ולאחר שמתגלה הגופה הקפואה – הוא מוכר חלק ממנה ללקוחות הממתינים בדלפק, ועד מהרה זוכה האטליז להצלחה גדולה. לאור הביקוש, הורג סוונד אנשים נוספים, במגמה הולכת וגוברת של חיסול חשבונות על רקע אישי. חגיגת הקניבליזם נעצרת לאחר שהמעסיק לשעבר של סוונד וביארנה, שולח פקחים לאטליז שלהם. הפקחים אינם מוצאים דבר, אך הקצבים מפסיקים למכור בשר אדם, והסוף טוב לכולם – מלבד התרנגולות והחזירים.

אוסף של פסיכים

בתרבויות רבות, קצבים ושוחטים זוכים ליחס של חשדנות: הציבור מעוניין ללעוס את תוצאות ההרג, אך מעדיף לשמור מרחק מאנשים שבידם סכין מדממת. יחס זה מומחש היטב בעיצוב דמויותיהם של שלושת הקצבים הפסיכופתים ב"הקצבים". הוגלר, המעסיק הרודן של סוונד וביארנה בתחילת הסרט, מגלה ללקוחה מתפעלת מהו סוד המעיים הממולאים שהוא מוכר: השפלת החיות היא מקור הטעם הטוב והנאתם של הקצבים כאחד – האם את יכולה לתאר לעצמך משהו משפיל יותר ממילוי הבשר של גופך בתוך התחת שלך? איננו זוכים לדעת כיצד פיתח הוגלר את אישיותו המלבבת, אך ההיסטוריה הפסיכופתולוגית של סוונד וביארנה מוצגת בבירור: הוריו של סוונד מתו בילדותו והוא סבל מאלימות מצד ילדים אחרים; מאז הוא חי בחרדה איומה שלא אוהבים אותו והוא נוטה לתגובות רגשיות קיצוניות. ביארנה עבר תאונת דרכים כאשר אחיו התאום נהג ברכב וסטה מן הכביש כדי שלא לפגוע באיל; הוריהם ואשתו של ביארנה נהרגו בתאונה, ובעקבות זאת פתח ביארנה במסע נקם רצחני נגד חיות באשר הן, עד שמיסד את נטיותיו האלימות בעבודה כקצב. ינסן מציג בפנינו אפוא גלריה של קצבים מופרעים: האחד ניזון מהשפלת כל יצור חי או מת; השני רגיש עד כדי כך שהוא יכול לרצוח בשביל מילה טובה או מתוך עלבון; והשלישי הוא רוצח חיות סדרתי, שגם בועט באנשים בחוזקה כפתרון למצבים חברתיים לא נוחים. הדגשת החולניות הנפשית מאפילה על ההיבט הכלכלי ברצחנותם של הקצבים, אשר נוהגים למעשה למכור בשר גם מבלי להיות מטורפים. אפילו הסצנה שבה הופך סוונד מקורבן של פאניקה בעקבות התאונה עם החשמלאי, לסוחר הנכנע ללחץ הצרכנים לספק בשר אדם – מאבדת את העניין הכלכלי לטובת הסבר פסיכולוגי אישי: לא הכסף הוא שמושך את סוונד אלא הצורך לחוש רצוי ומוערך.

רצח באמצעות מקרר

אחת הנקודות המעניינות בסרט היא השימוש במקרר ככלי רצח. האטליז של "הקצבים" אינו אתר של סכינים משספים ודם ניתז. האימה באטליז ממוקדת בדלת חדר הקירור הכבדה, המאיימת להינעל מאחורי כל אדם שהתפתה לעבור דרכה לתוך יער אפל וקפוא של גופות וחלקי גופות על אנקולים. השלדים בדירתו של ביארנה מעידים על חיות רבות שהוא רצח במו ידיו, אך לא הוא ולא סוונד עוסקים בשחיטת חיות באטליז. נראה שהם קונים אותן מתות, ועוסקים רק בביתור ובמכירה. במילים אחרות: הפסיכופתים המסוכנים הללו אינם "רוצחים" במלוא מובן המילה. דימוי הקצב הרצחני ב"הקצבים" כולל הפנמה של חלוקת העבודה החברתית של ההרג: אפילו באטליז – הדימוי האולטימטיבי לזירת רצח פעיל וישיר – ניתן להטיל את ביצוע מעשה ההרג על אחר, בין אם זה אדם אחר ובין אם זהו קור מקפיא. לא הרוצח תאב ההרג הוא שמטיל אימה בסרט, אלא שני טיפוסי רוצחים בלתי רצחניים: הבחור הרגיש, שמציב את דלת המקרר הכבדה כחיץ בינו לבין קורבנו, והבחור האדיש, שלא משנה לו מה חותכים – עבודה זו עבודה.

מיהו נורמלי?

בסרט "הקצבים" יש דמות של צמחוני. אולם ינסן עשה ככל יכולתו כדי שלא להציב את הצמחונות כחלופה סבירה לשלל הרצחנויות שבסרט. הצמחוני, שהוא גם אוהב חיות גדול, הוא אייגיל, אחיו התאום של ביארנה – וגם מפגר צרחני, נודניק ומעצבן. במילים אחרות: אמנם אחד התאומים הוא רוצח, אבל גם הצמחוני הוא מפגע סביבתי; האנשים הנורמליים והטובים נותרים, מתוך ברירת מחדל, אוכלי בשר צנועים. אמנם, הם עמדו בתור כדי לקנות בשר אדם, רחמנא לצלן, אולם אם סרטי ערפדים הרגילו אותנו לרעיון, שטעימת בשר אדם מעוררת תיאבון בלתי נשלט למוצר האסור, הרי שהקניבלים של "הקצבים" עוברים טיהור: בסוף הסרט מסתבר, שלא את בשר האדם הם אהבו, אלא את המרינדה (נוזל שמספיגים בו את הבשר) של סוונד. בעולם הערכים הספישיסיסטי של ינסן, קניבלים אלה שבים והופכים לאנשים טובים ברגע שחזרו לאכול חיות ממינים אחרים בלבד, וסוונד נגאל כי אינו צריך עוד להקפיא עבורם אנשים אלא הוא יכול לסחור בהגינות בבשר עופות.

גורלו של הגוף

אם כן, הסרט "הקצבים" אינו מצליח לעורר במודע מבט ביקורתי על אכילת בשר. אולם ינסן יורה דימויים בשריים לכל הכיוונים, ולעתים פוגע אגב כך ביסודות התפיסה הטורפנית השלטת. מראה החזירים התלויים במקרר ודאי אינו נעים גם לרוב אוכלי הבשר, אם כי כאשר מתגלה ביניהם גופת אדם התלוי בבגדיו, התדהמה עשויה להשיב בעיני רוב הקהל את גופות החזירים למעמד של גוויות "נורמליות", אשר ביניהן נמצאת הזוועה האמיתית. אולם לאחר שגופות האדם בותרו, הן מאבדות את הדמיון שלהן לגופות אדם כפי שאנו רגילים לראותן בקולנוע. הבשר המבותר והחשוף של שני המינים דומה מאוד. לכן, אם מקבלים את חזותו של האטליז כמקום נורמלי ביחס למין האחד, קשה שלא לקבלו בגישה דומה גם עבור המין האחר; ואם נרתעים מהגווייה המבותרת של המין האחד, קשה שלא להירתע מגוויית המין האחר. אני חושד, שקשיי הצנזורה שבה נתקל הסרט, אינם נובעים מהמראות האלימים שיש בו – אלא מתחושת אי-הנוחות שהתעוררה בצנזורים בגלל הדמיון בין הגוויות "המותרות" לגוויות ה"אסורות". על רקע זה, ניסיונותיו של אייגיל להוציא את הגופות מהקשר ה"בשר" שלהן ולשוב ולהתייחס אליהן כאל חיות בשר ודם, מצליחים לגעת ללב אף על-פי שהדמות בכללה דוחה ונלעגת. אייגיל מוצא בפח הזבל של האטליז גוויות של תרנגולות, מלטף אותן בחרדת קודש ומבקש לחלוק להן את הכבוד האחרון הראוי: קבורה בבית-קברות. וכאשר הוא מוצא עצמו כלוא בתוך המקרר, הוא חולק את רגעיו האחרונים לפני הצלתו בחיבוק ראשו של חזיר מת. בכך מומחשים לא רק חמלתו כלפי החזיר, אלא גם גורלם המשותף כקורבנות, כבשר.

חיים בשלום עם המוות

הסרט מסתיים בסימני הצלחה בחייהם של שני הקצבים, שהפסיקו למכור בשר אדם. הם זכו בעדנה מבלי שנאלצו להתמודד ברצינות עם רצחנותם – לא מבחינת השלכותיה המעשיות ולא מבחינה רגשית. אם מתעקשים לחלץ משמעות כלשהי מתוך סיום מאולץ זה לתסבוכת (שמצטייר בעיני בעיקר כחולשה בתסריט) הרי הוא זה: בחברה שבה הורגים כדי למכור ולאכול בשר, ולא רואים שאפשר וצריך גם אחרת, הגבול שבין הרג חיות ממינים אחרים, הרג בני-אדם בכלל והרג בני-אדם קרובים הוא עמום עד כדי כך, שאין טעם לעשות עניין מהרג זה או אחר.