תפוס ת'כריש

העלילה

"תפוס ת'כריש" מתרחש בשונית אלמוגים, אם כי הוא מתייחס לשוניות אמיתיות רק באופן קלוש. למעשה זהו סרט מאפיה במשולב עם קומדיה רומנטית. אוסקר (וויל סמית') הוא דג נקאי, העובד בחברה לרחיצת לווייתנים וחולם על עושר ותהילה. לאחר שהוא מסתבך בחובות, מציל אותו לני (ג'ק בלאק) כריש מצפוני ובנו של בוס מאפיית הכרישים, אשר מטילה את חתתה על כל השונית. כשאחיו הרצחני של לני נהרג בתאונה תוך כדי ניסיון לטרוף את אוסקר, מכריז על עצמו אוסקר כעל מחסל כרישים. השונית גומלת לו בתהילה, אולם הכרישים יוצאים לחפש אותו והשקר הולך וסוגר עליו - עד לסוף הטוב.

הנדסה גנטית

השונית ב"תפוס ת'כריש" מוצגת תוך האנשה קיצונית, אך כלל לא סכמטית. הסביבה נראית לעתים כמו אזור עירוני בנוי לכל דבר, על האדמה ולא במים, אם כי בועות אוויר מרחפות בחלל במשך כל הסרט. כלי הרכב העירוניים הם הכלאות מזהירות של מכונות ודגים, כגון דולפין שחור-לבן המתפקד כרכב משטרתי. דמויות הדגים מהוות ודאי את אחד משיאי ההאנשה בתולדות האנימציה. כולנו מורגלים לראות הנפשה של חיות זקופות, בעלות שיני אדם, עיניים חזיתיות וידיים אנושיות. גם הדגים ב"תפוס ת'כריש" עברו האנשה כזו, אולם הדגש בסרט הוא דווקא על המעבר הזורם מאנושיות לדגיות: הסנפירים והזנב מתפקדים היטב כידיים, כשמלה, כשיער וכרגליים - ובן-רגע הם מתיישרים בשיא הטבעיות והופכים לגפיים דגיים ביותר. תנוחת הגוף הזקופה של הדגים מוצגת בשלל הבעות אנושיות במהלך הדיאלוגים - וזורמת כלאחר-יד לתוך תנועה דגית להפליא במים. והשיא הוא הפורטרטים האנושיים בתוך ההנפשה הדגית: הדגים נושאים תווי פנים ומחוות גוף מובהקים של וויל סמית', מרטין סקורסזה, רוברט דה נירו ורנה זלגוור, המדבבים את הדמויות בסרט. כל זאת במסגרת פיסיונומיה דגית בעיקרה ולא כהדבקת פרצוף אדם על גוף דג. אלה הן הכלאות חסרות-תקדים בין אדם לדג.

שרשרת המזון

"תפוס ת'כריש" מבוסס על אינספור הקבלות בין העיר האמריקאית לבין השונית, אשר מהדהדות ביניהן בחגיגה פרועה של דו-משמעויות. הכרישים, טורפים מטבעם, הם כרישי הפשע המאורגן, אשר שולטים בעיר-השונית. שאר הדגים מבקשים לקיים בשלום את עסקיהם הקטנים, משלמים דמי חסות ונמלטים כשהכרישים בסביבה. כל אחד צריך לדעת את מקומו - או שייטרף. גם הכרישים צריכים לדעת את מקומם: עבור כריש, עבודה במאפיה וקטילת דגים ושרימפס זהו גורל שאין להימלט מפניו. הבוס של אוסקר, דג נפוחית עצבני (מרטין סקורסזה) מציג בפני העובד הבעייתי שלו שרטוט אירוני של שרשרת המזון: הכרישים למעלה, דגים חלשים יותר ויותר מתחת, הפלנקטון והחיידקים כמעט בתחתית - ורק אוסקר, פועל הניקיון, בתחתית הפירמידה. זהו רמז לכך שהחיים בחברה האמריקאית מצייתים לחוקי הטבע האכזריים, אך גם קריצה לכך שהסדר החברתי נקבע תוך מניפולציה גרוטסקית בנתונים על-ידי בעלי הכוח; ואם ההיררכיה ה"טבעית" האנושית מפוברקת, אולי כך גם ההיררכיה הטבעית?

הכריש החנון

ג'ק בלאק העניק לכריש לני קול רכרוכי במיוחד, והמאיירים עיגלו את שיניו ואת כרסו. אביו, דון לינו (רוברט דה נירו) חושב שלני הוא החכם מבין שני בניו, אך מאוכזב מכך שאינו מתנהג כמו שכריש אמיתי צריך להתנהג. אחיו, פרנקי, מחטיף לו וצוחק עליו. לני מבליג. יש לו סוד גדול ושמור. הוא שונה מכל שאר הכרישים. והוא מעדיף לברוח מהבית ולהיעלם - ובלבד שלא יצטרך לחשוף בפני אביו את הסוד. לני, בקיצור, הוא קריקטורה מרושעת למדי של הומו בארון, אלא שהוא לאו דווקא הומוסקסואל - הוא צמחוני. צמחוני בארון. עבור יוצרי הסרט, המשותף להומוסקסואליות ולצמחונות הוא שילוב של חריגוּת חברתית ורכרוכיוּת (ואלה הם רק חלק מהסטריאוטיפים המטרידים בסרט). לני, אגב, לא ממש יוצא מהארון - הקטע שמופיע בטריילר, שבו מודיע לני לאביו שהוא צמחוני - אינו מופיע בסרט; חשיפתו בסרט בתור מי שמעדיף אצות היא מרומזת יותר. עם זאת, לני אמיץ מספיק לא רק כדי לשחרר תולעת ודג קשורים כשאיש אינו רואה, אלא גם לחטוף את השרימפס שאביו ציווה עליו לאכול - ולשחרר אותו ואת שאר השרימפסים שנידונו למוות, מול עיניהם הנדהמות של הבוס ושאר הכרישים. מבקרת אחת כתבה, שילדים שצפו בסרט, עשויים לרצות להיות צמחונים כמו לני; לדעתי הדמות רכרוכית מדי למרות מחוות ההעזה שלה. אולי ילד צמחוני-למחצה, הסובל ממילא מדימוי עצמי של חנון, יחוש חיזוק בזכות הכריש החביב והעומד על דעתו, אולם עבור רוב הילדים, לני מן הסתם לא ישמש כמודל לחיקוי.

הצמחונות כבחירה

ב"תפוס ת'כריש" מוצגת בבירור התביעה המוסרית לצמחונות, ששיאה בנאום המגוחך אך הנוגע ללב של הסרטן (שרימפ) המתחנן על חייו כמפרנס יחיד של משפחתו. תביעה מוסרית, כידוע, תלויה בבחירה חופשית; ואילו היה הכריש לני נאלץ להיאבק בדחף טבעי לטרוף, הוא היה מתקשה לקיים בחירה חופשית. אולם האנלוגיה בין הומוסקסואליות לבין צמחונות מסיטה את סוגיית הצמחונות הרחק מהווייתם של כרישים אמיתיים, ובכך מאפשרת האנלוגיה להציג את אכילת הבשר ב"תפוס ת'כריש" כעניין של בחירה אישית, זהות גמישה וסגנון חיים אפשרי לחלוטין. אצל ברוס, הכריש הצמחוני האימתני - והמצחיק להחריד - ב"מוצאים את נמו", הצמחונות היא ניסיון שליטה עצמית המנוגד לטבעו הכרישי, טבע אשר משתלט עליו בקלות כשריח הדם עולה באפו. לני, לעומתו, משוחרר מכל טבע ואין בדמותו זכר לטורפנות הכרישית הטיפוסית. צופים שונים ודאי יקלטו ייצוג זה של צמחונות בדרכים שונות: יש שיחשבו, "אם כרישים יכולים לבחור שלא לאכול בשר, ודאי שגם בני-אדם יכולים לעשות זאת", ואילו יש שיחשבו, "הסיפור כולו מפוברק מכיוון שברור שכרישים יישארו טורפים תמיד, ולכן גם בבני-אדם טבע הטורף ינצח". אם יש משהו שגורם לגרסה השנייה והפסימית לנצח, הרי זהו דווקא סופו הטוב של הסרט: במאבק שבין טרגדיית מאפיה לבין קומדיה רומנטית המותאמת לילדים, ניצח הז'אנר השני. השלום בין הכרישים לשאר הדגים מחייב את כל הטורפים לעבור לאכילת אצות ביום בהיר אחד. קשה לקבל ברצינות סיום מאולץ כזה.

המגע האנושי

יוצרי "תפוס ת'כריש" ראו בשונית מאגר של אפשרויות בלתי מוגבלות לתאר עולם אנושי סמלי, ללא עניין ממשי בחיות עצמן. מכיוון שבני-אדם "אמיתיים", שהיו עשויים למשוך את היוצרים לתיאור ריאליסטי יותר, נעדרים מן העלילה, המשחק הסמלי יכול להתרחש באין מפריע. מעניין לציין, שמעורבותם המזערית של בני-האדם בסרט, היא רצחנית: הסרט נפתח בתולעת הקשורה לקרס דייגים (ואמנם לא נעוצה בו) ומקרה המוות היחיד בסרט, נגרם מנפילת עוגן על ראשו של כריש. אמנם זוהי תאונה ואין בסרט כל רמז לביקורת על הרס שוניות וכדומה, ובכל זאת קשה להתעלם מהסמליות של התפקיד האנושי בעלילה.