מרד זה לא

על מה הסרט?

כותרת כמו "מרד החיות" ודמויות של פרות בפרסומות לסרט, נראים כמו ההבטחה הגדולה ביותר בעניין זכויות בעלי-חיים בקולנוע מאז "מרד התרנגולים". אולם בפועל, הסרט מעוות את העובדות החקלאיות עד כדי כך, שספק אם יש לפרות המצוירות המככבות בו ערך כלשהו בעידוד אמפתיה כלפי פרות במציאות. בסרט, מגי היא "פרה חולבת" במשק בקר לבשר. לאחר שכל הבקר נעלם באישון לילה, מאבד החוואי את הבעלות על הקרקע ומגי מועברת למשק מעורב קטן. משק זה נמצא בסכנת פשיטת רגל, העלולה להביא למכירת המקום והחיות שבו. מגי יוצאת עם שתי הפרות האחרות, הגב' קאלווי וגרייס, להציל את המשק ממכירה. המשימה העומדת בפניהן היא לתפוס את גנב הבקר, אלמדה סלים, אשר אחראי להרס המשק הקודם של מגי, ושהפרס עבור תפיסתו יוכל להציל את המשק החדש שלה. עיקרו של הסרט הוא מסע הרפתקאותיהן של שלוש הפרות וכמה חברים לדרך - עד לסיום הצפוי.

המשק הוא ביתנו

השם המקורי של הסרט, Home on the Range, מדויק הרבה יותר מן השם העברי. זה אינו סרט על מרידה, אלא על שיא הקונפורמיות - הגנה על הבית (גם אם מנצלים אותך שם עד מוות!). המשק "חלקת גן-עדן" מוצג כמשק חלב במערב התיכון של ארצות-הברית בימי "המערב הפרוע". הוא מנוהל על-ידי אישה מבוגרת, המצהירה על אהבתה לחיות כאילו היו בנות משפחתה, שומרת תמונות שלהן כאילו היו נכדותיה ואף מסלקת את השריף מאדמתה, כשהוא מציע לה למכור אחדות מהחיות כדי להתגבר על קשייה הכלכליים. החיות מזהות בסכנת אובדן המשק את הסכנה שיימכרו לשחיטה, אם כי הנושא מוזכר בקצרה וללא דרמטיות; התימה המרכזית היא פחד אנושי במהותו מפני אובדן הבית, לעבריין תאב-בצע וללא סכנת מוות מן הסוג הנשקף לחיות בלבד. האידיליזציה של המשק המסורתי היא גרוטסקית: במציאות, משקים משפחתיים טיפוסיים שלחו "פרות חולבות" לשחיטה כשלא היה בהן עוד שימוש, ותרנגולות נשחטו וביציהן נגזלו. ב"חלקת גן-עדן" יש אפילו חזירים, חיה שמראשית ביותה ועד היום הוחזקה למטרת שחיטה בלבד - ללא כל רמז לייעודם. לתנאי התיעוש שבהן מוחזקות חיות אלה במציאות זה יובל שנים ויותר, אין כמובן כל זכר בסרט. צופי "מרד החיות" מולעטים אפוא בדימוי של החקלאות כמשק מסורתי, מסוג שלא היה קיים מעולם.

הסיפור שהוחמץ 1: מהאחו למשחטה

"מרד החיות" נוגע בנושא היסטורי חשוב - ומחמיץ אותו. הסצינה שבה מוביל גנב הבקר 5,000 בני-בקר ברגל מרחוק ומעמיס אותם על רכבת, מתייחסת למאורעות אמיתיים. בארצות-הברית התפתחה במאה ה-19 תעשיית בשר ענקית, שהפכה ערים כמו שיקגו למרכזי שחיטה בינלאומיים, ההורגים מדי שנה עשרות מיליוני חיות שגדלו במישורים הגדולים, ושולחים את בשרן לערי החוף המזרחי ולאירופה. הבקר טרם הובל אז ממשקים צפופים, כמו זה שנראה להרף-עין בתחילת הסרט (אולי בהשראת מכלאות מאוחרות יותר). באותה תקופה היה נהוג מרעה חופשי, עם גדרות או בלעדיהן, והבקר כונס ממרחקים באמצעות הפחדה למסעות רגליים ארוכים, לרוב כדי להגיע למסע נוסף ברכבת למשחטה. שיטת כינוס הבקר שנוקט בה סלים - סילסולי יודל שמהפנטים את הבקר ללכת אחריו - אינה מתייחסת, ככל הנראה, לשיטה היסטורית כלשהי; מעבר לאזכור עולץ לחלילן מהמלין והזדמנות ליצור סצינה פסיכדלית של פרות בסוטול על יודל, זהו פשוט טריק להימנע מאזכור האלימות שספגו החיות במציאות. אם כן, הנושא שהוחמץ הוא חומר עלילתי מובהק: פרות ופרים רועים בחופשיות ובשלווה, עד ליום שבו הם מותקפים באיומים, מכונסים בהמוניהם ומובלים בצייתנות מבוהלת במסע מפרך, שיעדו אינו ידוע. כשמתגלים באופק מתקני תחנת הרכבת, עולים באוויר ריחות המעידים על המוות המתקרב (ועל ההזדמנות האחרונה לברוח - אם מתעקשים על עלילה הרואית).

הסיפור שהוחמץ 2: הקפיטליזם המשמיד

משחטות הענק בשיקגו הוחזקו בבעלות קומץ "אורזי בשר" (meatpackers): חברות שפעלו כאחד מן הקרטלים האלימים ביותר בתולדות ארצות-הברית. "אורזי הבשר" ידועים לא רק כהורגי חיות בקנה-מידה חסר תקדים וכחלוצי תיעושו של ההרג, אלא גם כמשעבדיהם הרצחניים של המהגרים שעבדו במשחטות. השתלטותן של חברות-ענק על אדמה פרטית תוך הרס משקים משפחתיים אינה כה משמעותית בתקופה זו, אך שורשי ההשתלטות, שהכחידה במהלך המאה העשרים את רוב המשקים המשפחתיים בארצות-הברית וחיסלה אזורי מחיה שלמים (לבני-אדם כמו גם לחיות אחרות) נעוצים בימי "אורזי הבשר". יוצרי "מרד החיות" פסחו על הפוטנציאל העלילתי של סיפור הרס המשקים המשפחתיים במציאות, ותחת זאת בחרו בגנב חוץ-ממסדי בתור האיש הרע. בחירה הגיונית למערבון מלפני יובל שנים, וללא סכנה שתאגידי הבשר יתרגזו חלילה. כדאי להבחין בפוטנציאל העלילתי שהוחמץ: סיפור מאבקה של בעלת משק משפחתי קטן בתאגיד בשר דורסני, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להפוך את המשק הקטן שלה למפעל אינטנסיבי לייצור בעלי-חיים, או לפחות לאגן חמצון רעיל עבור המפעל השכן. סיפור כזה היה מדבר יותר לדור שלמד להתייחס בספקנות לתאגידים, והיה הולם היטב מסורת של סרטי אנימציה בעלי מסר אקולוגי אמיץ, כמו "אחי הדוב".

גם זה לטובה?

אי-אפשר להתעלם מכך, ש"מרד החיות" מציב "חיות משק" בתור גיבורות מעוררות הזדהות. אמנם, לא קל לזהותן עם החיות האמיתיות, בעקבות השיטוח הקיצוני של פניהן, השימוש המופרך בטלפיהן בתור ידיים, ובעיקר עולם השיקולים האנושי שלהן. אולם היסוד העמוק ביותר של הניכור בין אנשים לבין החיות שהן אוכלים, הוא הדרתן המוחלטת מהשיח כיצורים חיים והתייחסות אליהן כמוצרים בלבד. "מרד החיות" עושה צעד גדול לפחות בכך, שהוא מחייב את הקהל להתמודד עם "חיית משק" כגיבורה מעוררת הזדהות. עובדה זו ניכרה בצחוקים המאצ'ואיסטיים המופגנים, שנשמעו באולם בתגובה לבדיחות המקשרות בין החיות לבין בשר (פרה המטיחה קללת "בן בייקון" בחזיר, תרנגולת המגיבה להודעה שעלולים למכור את החיות למאכל בשאלה התמימה "מי ירצה לאכול תרנגולת?", וכדומה). הצחוק המאצ'ואיסטי הוא בן-דודה הקרוב של מבוכה המובילה להרהור ביקורתי. חבל שראיתי הצגת ערב - אולי ילדים בהצגה יומית מתגוננים פחות מפני הסתירה שבין ההזדהות עם הדמות לבין היחס לבנות-מינה במציאות.

מערבון לא-חייתי

בשורה התחתונה, "מרד החיות" אינו מנסה להיות סרט על חיות. ליוצרי "מרד התרנגולים", "מוצאים את נמו" או "אחי הדוב" היה משהו חשוב לומר על העולם; ליוצרי "מרד החיות" לא היה אלא רצון לשחק בז'אנר המערבון. ואת זה, אגב, הם עושים היטב: האלמוני שמגיע לעיירה להושיעה הפך לאלמונית, והעובדה שזוהי פרה, שאפילו מצטיינת במשקל-יתר ותוקעת גרעפצים, כבר הופכת את הסרט לחתרני ממש - ביחס לז'אנר המערבון. הקהל מקבל תמורה מהנה להשקעה בצפייה, ויוצא מחוזק באשליותיו הנוחות על המציאות החקלאית.