מוח של ציפור

שפה: ייחוד אנושי?

הספר "אלכס ואני", שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מטר, מסכם שלושים שנות מחקר שערכה ד"ר איירין פפרברג, מומחית להתנהגות בעלי-חיים מאוניברסיטת הארוורד. בעבודתה, מפריכה פפרברג את הדיעה הקדומה שלפיה תוכים מחקים קולות אנושיים מבלי להבין את משמעותם, ומראה שלא זו בלבד שביכולתם להבין את מה שהם אומרים, אלא הם אף מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים.

ההנחה שהיכולת להשתמש בשפה היא תכונה ייחודית לבני-אדם, משמשת לעתים קרובות כדי להציג בעלי-חיים כנעדרי יכולת שכלית מורכבת, ובכך מסייעת להצדיק את השליטה בהם ואת ניצולם. כך, למשל, כתב על הנושא חלוץ הפילוסופיה המודרנית, רנה דקארט:

לא רק שימפנזים

טענתו המפוקפקת של דקארט, שיכולת לשונית היא תנאי הכרחי לאינטליגנציה, ראויה לביקורת בפני עצמה. אך אפילו ההנחה שהיכולת להשתמש בשפה קיימת רק בבני-אדם, החלה להתערער בעקבות מחקרים שבוצעו במאה ה-20 על היכולת התקשורתית של בעלי-חיים שונים. עבודתה של פפרברג פורצת דרך בתחום זה, כי בעוד שרוב המחקרים נעשו על חיות ממינים הקרובים גנטית לבני-אדם (כגון קופי-אדם) או בעלי מוח גדול במיוחד (כגון דולפינים), מחקרה של פפרברג בחן יצורים הרחוקים מבני-אדם ובעלי מוח שאינו גדול יותר מאגוז מלך מקולף: תוכים מזן אפרור אפריקני (המוכרים בכינוי ג'אקו).

אלכס, התוכי הראשון והבולט ביותר במחקרה של פפרברג, הגיע להישגים המצביעים על כך שממדי מוחו הקטנים אינם מעידים על אינטליגנציה מועטה. למעשה, הוא הצליח לגלות כישורים שבמקרים רבים אינם נופלים מאלו של קופי-אדם.

המאבק בספקנות

בתחילת דרכה, נאלצה פפרברג להתמודד עם ממסד מדעי שמרני, שהתייחס בספקנות לכל ניסיון לזהות אינטלגנציה בבעלי-חיים. הגישה השלטת בחקר הפסיכולוגיה של בעלי-חיים בשנות השבעים של המאה הקודמת הייתה ביהביוריסטית, שלפיה התנהגות בעלי-חיים נקבעת על-פי מנגנונים פשוטים של תגובה לגירויים, עם מעט מאוד פעולת עיבוד שכלית המקשרת בין הגירוי לתגובה. כך, למשל, מספרת פפרברג שנאלצה להסוות את נושא המחקר שלה תחת השם הפחות מעורר-מחלוקת "מחקר בלמידה של בעלי כנף" במקום "מחקר לשוני בבעלי כנף".

קושי נוסף בדרכה של פפרברג היה הרקע המקצועי שלה: את הדוקטורט שלה עשתה בכימיה תיאורטית, ואילו למחקר בתודעת בעלי-חיים הגיעה לאחר שנחשפה במקרה לעבודתו של דונלד גריפין. גם היכרותה עם תוכים החלה כעניין אישי ולא מקצועי: כילדה, היא החזיקה תוכים.

ללמד תוכי לדבר

כשהחלה פפרברג לחקור תוכים וחיפשה הנחיות כיצד ללמד אותם לבצע משימות, היא נתקלה בהנחיות שנכתבו ברוח התפיסה הביהביורסטית. היה מקובל להרעיב את התוכים עד שיגיעו ל-80% ממשקל הגוף הטבעי שלהם, ואז לתגמל אותם באמצעות מזון על כל הצלחה במשימות הלימוד. פפרברג מבקרת שיטת לימוד זו, לא בשל אכזריותה הבוטה אלא בגלל חוסר יעילותה: תוכי מורעב הלומד לחזור על מילה בתמורה לאוכל, ילמד לזהות את המילה ששמע כבקשה לקבלת מזון – ולא יבין אפוא את משמעות המילה עבור החוקרת.

פפרברג מציעה ללמד את התוכי בשיטה הקרובה יותר לאופן הטבעי שבו רוכשים ילדים שפה: הם אינם לומדים לדבר כתוצאה מאילוף באמצעות פרסים, אלא מתוך אינטראקציה טבעית עם אנשים הדוברים את השפה, בד בבד עם ההשתלבות בחברה האנושית.

פפרברג לימדה את אלכס לזהות מילים באופן דומה: היא נתנה לו לצפות בה משוחחת עם עוזרי המחקר שלה, ששימשו עבורו הן כמודלים לחיקוי והן כמתחרים על תשומת-לבה. האופן שבו דיברה עם עוזרי המחקר היה זהה לאופן שבו דיברה עם אלכס, וזאת כדי שילמד לחקות את התנהגותם בדרך ההזדהות. פפרברג גם התחלפה בתפקידים עם העוזרים כדי להבהיר את הדינמיות של הצדדים בשיחה. אלכס לא תוגמל באוכל כפרס על לימוד מילים, מלבד לימוד שמות מאכלים. עם זאת, למרות שיטת הלימוד הטבעית לכאורה, המחקר עצמו היה מייגע:

שליטה לשונית נרחבת

שיטה הלימוד הוכיחה את עצמה כאפקטיבית. אלכס למד את שמות החפצים שהוצגו בפניו ומושגים פשוטים, כגון שמות צבעים, צורות שונות וחומרים שונים. הוא למד גם מושגים מורכבים יותר כגון "צבע", "גודל", "צורה" ו"חומר", והוא הבין שכל אחת מהקטגוריות הללו יכולה לקבל ערכים שונים, ושניתן למיין חפצים על-פי כל אחת מהתכונות הללו (ראו סרטון להמחשה). אלכס למד להכיר גם מושגים מופשטים ומורכבים עוד יותר, כגון "דמיון" ו"שוני", וידע לומר במה חפצים שונים דומים זה לזה, ובמה הם שונים. בנוסף לכל אלה, למד אלכס לזהות אותיות ולהקריא את העיצורים שהן מסמנות, לזהות מספרים ולבצע פעולות חיבור. בין היתר למד את המספר "אפס", שאפילו בקרב ילדים היכולת לזהותו מתפתחת בשלב מאוחר יחסית.

מחדש השפה

אחת התוצאות הבלתי צפויות של העבודה עם אלכס הייתה, שבנוסף למילים שאותן ניסו החוקרים ללמדו, הוא הכניס לאוצר המילים שלו גם מילים מקוריות, שהמציא בהסתמך על המילים שהכיר. כך, למשל, לתפוח התעקש אלכס לקרוא "בנרי" – שילוב של המילה בננה עם צ'רי (cherry – דובדבן באנגלית). למרות ניסיונותיה של פפרברג ללמד אותו את המילה "תפוח" המשיך אלכס לקרוא לפרי בשם שהוא המציא, ואף ביטא את המילה באיטיות, כשהוא מדגיש בנפרד כל הברה – בדיוק באופן שבו נהגו פפרברג ועוזרי המחקר שלה כאשר ניסו להרגיל אותו למילה חדשה (ואכן, בסופו של דבר הצליח אלכס ללמד את צוות המחקר את המילה שטבע).

עניין מיוחד עשוי להימצא במילים שקלט אלכס בדרך אגב, מבלי שנעשה ניסיון מכוון להכיר לו אותן. כך, למשל, הוא למד לבקש סליחה. למרות שאין יסוד להניח שהבין את מלוא משמעותו של המושג, הוא ידע שזוהי מילה שניתן להשתמש בה כדי לפשר במצבים מתוחים, ויישם הבנה זו במקומות מתאימים בשיחה. בצורה דומה, למד אלכס להכיר גם את הציווי "הירגע!" שהופנה אליו כאשר התנהג בצורה סוערת, וידע להפנות אותו בחזרה לאנשי צוות המחקר כשהיו הם עצבניים. מילותיו האחרונות של אלכס לפפרברג, זמן קצר לפני מותו ב-2007, היו: "היי טובה. אני אוהב אותך."



קושי מרכזי במחקר – ובחייו של אלכס במעבדה – לא היה מידת האינטליגנציה שלו, אלא דווקא הרמה הנמוכה של החומר הנלמד והמבדקים. הוא נשאל שוב ושב שאלות על חפצים שונים,

מחקר וניצול

מחקרה של ד"ר פפרברג פותח צוהר להבנה עד כמה עשויים בעלי-חיים להיות אינטליגנטיים, הרבה מעבר לציפיותינו. יש לקוות כי מסקנותיו יתרמו להבנת עולמם של בעלי-חיים ולקידום יחס מוסרי יותר כלפיהם, ובפרט כלפי עופות, שנפגעים מניצול בהיקף הגדול ביותר ובאכזריות הרבה ביותר. עם זאת, יש להדגיש שסקירת המחקר אינה מהווה תמיכה במחקרים המבוססים על ניצול בעלי-חיים, ואין בה כדי לבטל את הביקורת נגדם.

אלכס, בניגוד לרוב המכריע של בעלי-חיים המנוצלים למחקר, לא סבל מאכזריות בוטה: אופיו המיוחד של המחקר יצר תנאים שאפשרו לחוקרים להכיר בו כיצור אינדיבידואלי, בעל רגשות, ולא רק כמכשיר מחקר חי (ראו סרטון). אך למרות הניסיון להתחשב בצרכיו, אלכס נאלץ להעביר את רוב חייו בכלוב, במעבדה סגורה ונטולת חלונות. רק במקרים בודדים בחייו זכה לצאת לאוויר הפתוח, וזאת כשהחוקרים הפרו את נהלי אחזקת בעלי-החיים של האוניברסיטה. בדומה לתוכים רבים הנסחרים בחנויות, נוצות הכנף שלו נקטמו עוד לפני שנרכש עבור המחקר.

יכולתו של אלכס לפתח את כישורי השפה שלו בצורה כה מרשימה, התאפשרה במידה רבה מכיוון שלא הייתה לו הזדמנות לפתח את יכולותיו השכליות בכיוונים טבעיים. נראה שהצטיינותו בלימוד השפה האנושית הגיעה לדרגה כזו משום שהתוודע אליה כ"שפה ראשונה", לאחר שנשללה ממנו האפשרות ליצור קשר עם תוכים אחרים.

מחקר וסחר בעופות

ההכרה ביכולות השכליות של תוכים, עלולה להביא לעליית העניין בהחזקתם כ"חיות מחמד", ובכך לחזק תעשייה נצלנית, המבוססת על חטיפת עופות מסביבתם הטבעית או על הרבעתם באופן מסחרי בתנאי שבי. פפרברג מספרת על התנסותה בהחזקת תוכים כילדה, ומזכירה בקצרה את הגורל האומלל שצפוי לרבים מהתוכים הנסחרים כ"חיות מחמד":



אבל גם כאשר נעשים ניסיונות לספק לציפורים שבויות את מיטב התנאים האפשריים, היכולת לעשות זאת בתנאי שבי מלאכותיים היא מוגבלת ביותר. זאת בשל הבנתנו המועטה את צרכי התוכים ואת עומק עולמם הפנימי. מחקרה של פפרברג עשוי לעזור לנו להבין כמה מעט מעולם זה ידוע ומובן לנו.