זיכרונות רעים ודאגות לעתיד

חיות בהווה

האם לבעלי-חיים ממינים שונים יש תודעה של עבר ועתיד, או שהם מודעים רק להווה? לשאלה זו יש השלכות על האופן שבו החיות חוות סבל. כך קבעה ב-1965 הוועדה הראשונה שמינתה ממשלת בריטניה כדי לבחון את מצב בעלי-החיים בחקלאות התעשייתית (ועדת בראמבל). מאמר חדש מאת מייקל מנדל ואליזבת פול, בגיליון מיוחד של כתב-העת Applied Animal Behaviour Science בנושא "רווחת חיות משק אחרי דו"ח בראמבל", מבקש לבחון את השאלה שהציבה הוועדה לפני למעלה מ-40 שנה. מנדל ופול, מהמחלקה למדע וטרינרי קליני באוניברסיטת בריסטול, סקרו למעלה מ-120 מקורות מדעיים רלוונטיים והם מסכמים את מצב המחקר בתחום. כמעט כל המקורות מסכמים ניסויים שנערכו בתנאים מבוקרים – בדרך-כלל ניסויי התנהגות הכרוכים במועקה מתונה לחיות, אך גם ניסויים אלימים יותר, ובכלל זה פגיעה מכוונת במוח של החיות. כמובן, הסקירה שלפניכם אינה מרמזת על תמיכה כלשהי בהמשך המחקר הפוגעני – אין כל צורך בו כדי לדעת שעלינו להתייחס לחיות טוב יותר.

תפיסת זמן וסבל

ההנחה של ועדת בראמבל הייתה, שבעלי-חיים חווים הווה בלבד ולכן הם סובלים פחות מבני-אדם הנתונים בתנאים קשים דומים. בני-אדם נורמליים שעברו אירוע טראומטי, סובלים מעצם ההיזכרות בו ו"חיים אותו מחדש" זמן רב לאחר התרחשותו; בנוסף לכך, הם מדמיינים אירועים עתידיים וסובלים עקב כך מפחד ומחרדה.

במשק התעשייתי יש משמעות לזיכרונות קשים ולפחד מהעתיד; אם יש לבעלי-חיים יכולת להתרפק על זיכרונות נעימים ועל אמונה בעתיד טוב יותר, יכולות אלה ודאי לא רלוונטיות למשק התעשייתי. 

מנדל ופול מתעלמים מכך שבני-אדם יכולים גם להתנחם בזיכרונות נעימים ובאמונה בעתיד טוב יותר; לכן גם אם תחושה חזקה של עבר ועתיד היא ייחודית לאדם, לא נובע מכך שחיות במצב קשה סובלות פחות מאנשים (טענה זו הועלתה על-ידי פיטר סינגר בספרו שחרור בעלי-החיים). הסתייגות זו חשובה לדיון התיאורטי בכללו, אך כשמדובר במשקים תעשייתיים, ממילא זיכרונות נעימים ותקוות לעתיד אינם רלוונטיים. לכן עדיין יש חשיבות גדולה לשאלה, האם החיות במשקים "חיות מחדש" זיכרונות טראומטיים וסובלות מחרדה לעתידן, או שחוויית ההווה פוטרת אותם מכל אלה?

זיכרון של אירועים

מנדל ופול שואלים האם לעופות וליונקים יש יכולת לערוך בתודעתם "מסע בזמן" – לחוות מחדש אירוע מן העבר. זהו "זיכרון אפיזודי", והוא שונה מסוגי זיכרון אחרים, כמו זיכרון של מידע מסוים ("זיכרון סמנטי") או הזיכרון המעורב במיומנויות ("זיכרון פרוצדורלי"). מיומנויות כגון רכיבה על אופניים אנו מבצעים מבלי לחשוב עליהן במודע, ואין ספק שלבעלי-חיים רבים יש זיכרון מסוג זה. גם זיכרון של מידע, כגון "הפרי הכתום טוב למאכל", קיים ללא ספק בחיות רבות. הזיכרון האפיזודי, לעומת זאת, כולל תודעה של המוני פרטים יחד הקשורים ביניהם באופן הדוק, ובכלל זה פרטים על דברים מסוימים שהיו במקום מסוים ובמועד מסוים ("מה-איפה-מתי"). מכלול הפרטים בזיכרון האפיזודי שוטף את תודעתנו בבת-אחת.

"עכבר, אתה אומר? האם אתה זוכר זאת, או פשוט יודע את זה?" המחשה לשתי צורות שונות של זיכרון: זיכרון של אירוע המשלב יחד פרטים רבים, לעומת ידע שאינו תלוי בהכרח במקום ובזמן מסוימים. (קריקטורה: Ruth Tulving) 

מנדל ופול מסתמכים רבות על מחקרים באנשים שלקו באמנזיה כתוצאה מפגיעה במוחם (בעיקר בהיפוקמפוס, באיור משמאל). אנשים אלה לא סובלים מפגיעה משמעותית בזיכרון לטווח קצר, במיומנויות ובידע הכללי – אולם הם לא זוכרים אירועים. בהיעדר זיכרון אפיזודי, אזכור מאורעות קשים שאירעו להם אינו מעורר תגובה רגשית – לפחות לא כמו בבני-אדם בריאים. האם בעלי-חיים דומים אפוא לחולי אמנזיה?

זיכרון אירועים בחיות

בהיעדר תקשורת לשונית, קשה מאוד לבדוק מה זוכרים בעלי-חיים. המחקר בתחום זה מתמקד בניסיון ליצור ניסויים, שבהם המשימות שיצטרכו החיות למלא קושרות באופן הכרחי בין פרטים של מה-איפה-מתי. נמחיש את הדברים בעזרת אחד הניסויים המוצלחים ביותר, לדעת מנדל ופול. הניסוי נערך על-ידי ניקולה קלייטון ושותפיה בעורבנים ממין החי במערב ארצות-הברית. החוקרים ניצלו את הנטייה הטבעית של העורבנים להחביא מזון ולאסוף אותו מאוחר יותר – יכולת המעידה על זיכרון של "מה" ו"איפה" יחד. אולם האם העורבנים זוכרים גם מתי הם החביאו את המזון? כדי לבדוק זאת, נתנו ניקולה ושותפיה לעורבנים להחביא אוכל בשני חלקים שונים של מגש: בצד אחד בוטנים, ובצד אחר זחלים. לעומת הזחלים, שגופם המת נרקב במהירות, הבוטנים נותרים אכילים גם לאחר ימים רבים. אם לעורבנים יש תפיסת זמן, הם יידעו לחפש את הבוטנים בזמנים שונים לאחר הסתרתם, אולם את הזחלים הם כבר לא ינסו לחפש מספר ימים לאחר שהוטמנו במגש. והתוצאות: העורבנים "הצליחו" בניסוי וחיפשו את הבוטנים הן לאחר מספר שעות והן לאחר מספר ימים, ולעומת זאת חיפשו את הזחלים רק שעות אחדות לאחר הטמנתם. בכך הפגינו העורבנים יכולת לקשור בין "מה" (בוטנים וזחלים) "איפה" (המיקום במגש) ו"מתי" (הזמן שחלף מאז ההטמנה).

עורבני מהמין האמריקאי (Western scrub-jay (Aphelocoma californica במעבדה, מחביא מזון בתוך מגש עם מצע. ניסויי החבאת המזון על-ידי עורבנים אלה הם בין העדויות המשכנעות ביותר על תפיסת זמן בחיות כלשהן מלבד בני-אדם. מתוך: Nature Reviews Neuroscience 4, 2003 

זוהי רק דוגמה אחת לניסוי מסוג זה. ניסויים שונים נערכו במינים רבים, כגון חולדות, קופי רזוס ויונים. לעתים החיות "נכשלו" במשימה, אולם יתכן שהכישלון נובע מתכנון לקוי של הניסוי; ובמקרים אחרים הניסוי אינו משכנע, למשל משום שהמשימות לא נפרשו על פני פרק זמן מספיק, ואפשר שה"הצלחה" נשענת על זיכרון לטווח קצר. בכל מקרה, זוהי המסקנה של מנדל ופול:

ירגזי שחור-כיפה עם בוטן: גם ירגזים מחביאים מזון, וגם הם הפגינו תפיסת זמן בניסויים. (צילום: Saul Bocian) 

תכנון אירועים

קיים ניסיון מחקרי מצומצם יותר בנושא היכולת של חיות "לנסוע בזמן" לעתיד ולצפות אירועים העתידים להתרחש. אין ספק שחיות רבות פועלות באופן המשפיע על עתידן בדרך ספציפית, אולם ניתן להסביר את רוב הפעולות האלה (למשל: בניית קן או אגירת מזון לחורף) כתוצאה של מוטיבציה מולדת, ללא תכנון מודע. תכנון ממשי לעתיד מחייב גם יכולת לצפות את מצבך בעתיד, ולא רק לענות על מוטיבציה שאתה חש בהווה; למשל, שימפנזה שמכין גבעול לציד טרמיטים, יוצר כלי לשימוש עתידי, אך יתכן שהוא עושה זאת כי הוא רעב כרגע מבלי לצפות את מצבו בעתיד.

גם בתחום זה, מידע מעניין במיוחד נאסף על-ידי החוקרים מאוניברסיטת קיימברידג', בניסויים שערכו בעורבנים מארצות-הברית. החוקרים נתנו לעורבנים להחביא מזון, לעתים בנוכחות עורבני אחר ולעתים בפרטיות. לאחר מספר שעות, נתנו לעורבני שהטמין את המזון לחזור למקום ההסתרה. בשלב זה ניגש העורבני למזון שהטמין בנוכחות עורבני אחר – והטמין אותו מחדש במקום אחר; ואילו את המזון שהוטמן בפרטיות הוא השאיר במקומו. התנהגות כזו נצפתה רק על-ידי עורבנים שגנבו בעבר מזון שהוטמן על-ידי עורבנים אחרים. לדעת החוקרים, מדובר בעדות ליכולתם של העורבנים להשתמש בניסיון העבר (גניבת מזון, נוכחות עורבני אחר) כדי לצפות את מצב המזון שלהם בעתיד (הוא עלול להיגנב). תוצאות דומות הושגו גם במחקרים במינים אחרים, כגון ירגזי שחור-כיפה ויונה.

מסקנות

האם בעלי-חיים "תקועים" בהווה? נראה שלא, אך התשובה המדעית על כך מושפעת ממסורת של זהירות נוקשה ולא רציונלית לגבי התודעה של בעלי-חיים. מכיוון שחוויות ההיזכרות והתכנון מראש אינן נגישות לצופה האנושי, התשובה המדעית מחייבת תצפית בהתנהגויות המחייבות היזכרות או תכנון מראש – על רקע של מידע נוירולוגי (שנאסף באלימות רבה) והשערות על המשמעות האבולוציונית של יכולת ההיזכרות והתכנון. תצפיות כאלה נוחות במיוחד לביצוע בהקשר של החבאת מזון – נושא הרחוק למדי מענייני רווחת בעלי-חיים.

מבחינה מוסרית, חוויות ההיזכרות והציפייה לעתיד החשובות הן חוויות רגשיות, ובכך מיעט המחקר לטפל. מנדל ופול מזכירים, שאפילו חולי אמנזיה בעלי היפוקמפוס פגוע מסוגלים לפתח רגשות חדשים כלפי אנשים או גירויים אחרים, מבלי לזכור כלל את האירועים שהובילו ליצירת הרגש החדש. לכן, אפילו בהיעדר זיכרון אפיזודי, נראה שגירויים מסוימים יכולים להחיות מחדש חוויה טראומטית. זאת, חשוב להדגיש, מבלי שנטען שחיות הן כמו אנשים חולי אמנזיה – שהרי יש להן היפוקמפוס תקין. נקודה נוספת שמדגישים מנדל ופול היא שאם ענייננו הוא סבל התלוי בתחושת זמן, החוקרים דורשים מהחיות יותר מדי. תרנגול שעבר כאפרוח תהליך מיון מפחיד ומכאיב, למשל, לא חייב זיכרון מלא של מה-איפה-מתי כדי לחוות היזכרות מעיקה במיון. הסבל יעלה מתוך ההיזכרות בחוויה הקשה גם בהיעדר יכולת להבחין מתי בדיוק קרתה החוויה. בני-אדם הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית (PTSD), חווים לעתים את החוויה הקשה כאילו היא מתרחשת בהווה – ועיוות זה בתפיסת הזמן לא מקל עליהם.

אפילו בחיי המצוקה המתמדת של תרנגולי הודו בלול תעשייתי יש אירועים מפחידים ומכאיבים במיוחד, שהיזכרות בהם עלולה לגרום מועקה מחודשת לאחר שהאירוע כבר חלף. למשל: הזרעה מלאכותית. (צילום: Farm Sanctuary) 

מנדל ופול משוכנעים שבעתיד הקרוב נדע יותר על תפיסת הזמן של חיות. בינתיים, נראה שעופות ויונקים מסוגלים לבצע "מסע מנטלי בזמן". אף על-פי שהם ככל הנראה פטורים מהנטייה האנושית לדוש שוב ושוב במצוקות העבר ולשקוע בדאגות לעתיד, סביר להניח שהם מודעים במידה מסוימת לעברם העגום ולעתידם המאיים.