פרימו לוי וחיות
פרימו לוי (1987-1919), יליד טורינו וכימאי במקצועו, התפרסם בעקבות כתיבתו האוטוביוגרפית על מחנה ההשמדה אושוויץ, שבו היה כלוא בשנים 1945-1944. בכתביו בולט הניסיון להאיר את רגעי החסד וההקלה הבודדים בתוך התופת של מחנה הריכוז. ספריו של לוי תורגמו לשפות רבות והוא הרחיב את כתיבתו לעלילות דמיוניות ולנושאים, שאינם נוגעים בגלוי לשואה. בכתיבתו על השואה, הרבה לוי להשתמש בדימויי חיות. בספרו "הזהו אדם?", מתוארים האסירים בדימויי חיות כדי להדגיש את השפל הגופני, הנפשי והשכלי שגרם להם הדיכוי הטוטאלי בידי הנאצים. לוי ניסה להמחיש את יחסם של הנאצים לאסירים באמצעות האלימות האנושית המוכרת לנו כלפי חיות. ציד, טבח חיות למאכל, אילוף בקרקס, לכידת חיות והעבדתן בפרך – כל אלה נוכחים ביצירתו כאנלוגיים לעינויים הנאציים. לוי גם מדמה בין ההצדקות ששימשו את הנאצים להצדקות המשמשות בני-אדם בכלל ביחסם לחיות. כך, אולי ללא כוונה, עשויים כתבי לוי להפוך את סלידת הקורא מהתנהגות הנאצים למקור של ביקורתיות כלפי האלימות האנושית נגד חיות. ביקורתיות כזו אמנם מתעוררת באופן מובהק בכתיבתו של לוי הרחק מן ההקשר הנאצי, בסיפור "בוני הגשרים". "בוני הגשרים"
במרכזו של סיפור פנטזיה זה משנות השבעים (מתוך הקובץ "זמן שאול") עומדת דאנוטה, חיית מרעה ענקית, הדומה כנראה לאיילים ולצבאים. היא חיה עם אביה, ששמו ברוקנה, ביער אידילי דמוי גן-עדן. דאנוטה מבחינה בגשר אבן קטנטן מעל הנחל ותוהה כיצד ומתי נוצר. יום אחד היא מבחינה ב"בעל-חיים זעיר" שכורת עצים ביער, ומבינה כי הוא החיה בונת הגשרים. לאחר כמה נסיונות היא מצליחה ללכוד אותו ומבקשת להפכו לחיית מחמד. בונה הגשרים (שהקוראים מבינים כי הוא אדם) מנסה להתנגד ככל יכולתו, אך ללא הועיל. מצבו מתדרדר במהירות ולבסוף מתייאשת דאנוטה מניסיונות הביות ומשחררת אותו. הסיפור מסתיים בשריפת היער, שבונה הגשרים הצית כנקמה. טבע כתרבות ותרבות כטבע
דאנוטה היא בלי ספק "חיה" בהגדרתה הביולוגית, אולם היא גם יצור רציונלי, שולט בחיות ובטבע ומשתמש בשפה – ובכך היא עונה להגדרות המקובלות ל"אדם". מנגד, בונה הגשרים הוא אדם מובהק בהגדרתו הביולוגית, אך במסגרת מערך הכוח שבינו לבין דאנוטה הוא "חיה". נקודת-המבט הייחודית של דאנוטה על האדם כ"חיה", יוצרת הזרה של מנהגים מוכרים, ומערערת על ההבחנה המקובלת בין "טבע" ו"תרבות", משום שמרכיבים מובהקים של "תרבות" בעינינו, נתפסים על-ידי דאנוטה כ"טבע". למשל, התפעלותה מהגשר הבנוי דומה להתפעלות אנושית רומנטית משירת ציפורים או מקן מרהיב; הגשר בעיניה אינו תוצר של "תרבות" אלא חלק מה"טבע", דבר-מה שמתפעלים מיופיו כמו מהכוכבים ומהפרחים (עמ' 94). האש שמצית בונה הגשרים – סמל לראשית השליטה האנושית בטבע וערש ה"תרבות" – מוצגת אף היא כחלק מהטבע, כבוהק ש"ריטט כמו כוכב" (עמ' 95). גם כריתת העצים, פעילות שכרגיל מסמלת שליטה בטבע, נשמעת באוזני דאנוטה כפעילות טבעית, "כקולן של ציפורי-הנקר המנקרות בעץ" (עמ' 95). המספר מאמץ את נקודת-המבט של דאנוטה ואינו מכנה את בונה הגשרים "בן-אדם", אלא "בעל-חיים", "זערורי", "יצור", וכדומה. הגדרת יצורי-האדם כ"בוני גשרים", מזכירה קיטלוג ביולוגי וכינוי מינים ביולוגיים לפי פעילות שנחשבת כייחודית למין (כמו "בונה" או "נקר"). גם תיאור "בונה הגשרים" בשבי, אופייני לתיאורי חיות: "זו הייתה אחת מאותן חיות שדוחות את האוכל בהיותן בשבי".תקשורת בלתי אפשרית
בונה הגשרים מנסה להתגונן ביריות, ודאי מתוך תחושת איום קיומי. תגובת דאנוטה, הבוחנת באדישות את הרובה הזעיר ומשליכה אותו הצידה, משקפת את הניתוק העצום ביניהם: מה שהוא חווה כסכנת מוות, היא חווה כשעשוע או הרפתקה. הרובה, שנתפס בעינינו כגילום כוחו של האדם מול חיות ממינים אחרים, מאיים על דאנוטה לא יותר מטופרי תרנגול במאבקו באדם. מן הסיפור משתמע, שפערים כאלה ביחסי הכוח מונעים בהכרח תקשורת, גם אם הצד החזק "אוהב" וסקרן מאוד. תבונתו האנושית המפורסמת, אינה מסייעת לבונה הגשרים לתפוס את כוונותיה הבלתי מזיקות של דאנוטה; יחסי הכוחות מעצבים אותו בהכרח כחיה תחת איום קיומי.אנוכיות בחמלה ובאהבה
דאנוטה וברוקנה מנסים לבנות ליצור הזעיר כלוב, להאכיל אותו ולהשקותו, אך מתעלמים כליל מרצונו להימלט ומצרכיו מעבר למזון ולשתייה – בדומה לבני-אדם המחזיקים חיות שבויות. היצור "יילל, נאבק וניסה לנשוך" – ודאנוטה, בתגובה, מלטפת את ראשו. יחס זה דומה לאהבת ילדותית כלפי חיות קטנות, בסגנון: "איזה חמוד! אני רוצה לגדל אותו!". אהבה כזו נחשבת בדרך-כלל כביטוי של חמלה, נדיבות והגנה. בסיפור, מדגישה ההיצמדות לנקודת-מבטה של דאנוטה את החיפצון של "חיות מחמד" ואת האגוצנטריות שבחמלה כלפיהן. האירוניה מודגשת על-ידי הצגת דאנוטה בפתיחת הסיפור כצמחונית גאה, המוקיעה אכילת בשר כ"קטיפת חיי אחרים" ונשמרת אפילו לבל תשחית צמחים. הדימוי העצמי המחמיא שלה מתגלה במלוא ריקותו, כאשר מול מצוקתו נטולת המילים של היצור הנאבק על חייו, מתפעלת דאנוטה מהיותו חמוד ורך למגע, והיא רואה בו רכוש:"החיה הקטנה נאבקה, נשכה ולא הייתה יפה למאכל, עדיף שדאנוטה תשחרר אותה [...] אבל דאנוטה לא שעתה לדבריו [של אביה], היא תפסה אותה במו-ידיה, היא רכושה, היא נבונה וחמודה, והיא רוצה להחזיק בה לשם משחק, והיא גם בטוחה שתהיה לחיית-בית [...] ואכן הוא היה חינני מאוד [...] דאנוטה השתוקקה לאמץ אותו אל חזה."
(עמ' 96-95)
(עמ' 96-95)
הסיפור חושף את צדם האפל של ניסיונות התקרבות מסוימים של בני-אדם לחיות חופשיות. עיוורונה של דאנוטה מגלה את האנוכיות וההתנשאות שמאחורי ההנחה, שעקירת יצור מביתו הטבעי ואימוצו אל ה"תרבות" הוא מעשה חסד. ביסוד אימוץ "בונה הגשרים" או כל חיה חופשית אחרת, ניצבת רכושנות חמדנית, שהופכת את המאומץ לתלותי וחסר-אונים (באמצעות בידודו מסביבת חייו הטבעית, שלילת נשקו, וכו') במטרה להתענג על הטיפול בו.
הספרות נכתבת על-ידי המנצחים
ניתן ליצור סיפור שיש בו היפוך של יחסי הכוח המקובלים ("חיה" שולטת ב"אדם") תוך היצמדות לנקודת-מבטו של האדם. אך לוי בחר לבנות את הסיפור מנקודת-מבטו של יצור, הדומה לאדם בכוחו היחסי ובמנטליות שלו – אף על-פי שמבחינה ביולוגית הוא "חיה". בחירה זו מפנה את זרקורי הביקורת בסיפור פחות אל עצם ניצולן של חיות בידי האדם, ויותר אל המנגנונים לשימור עיוורונם של בני-האדם ולהשקטת מצפונם באשר לפגיעתם בחיות. מצוקתו של האדם ב"בוני הגשרים" אינה מובנת ואינה נשמעת בגלל יחסי הכוחות בסיפור. המספר משעתק את אטימותה של דאנוטה בכך שאינו נותן ביטוי למחשבותיו ולתחושותיו של האיש. ניתן להניח, למשל, שבונה הגשרים מדבר עם בני מינו, אולם חוסר העניין של דאנוטה בהבנת שפתו וחוסר התקשורת ביניהם עקב פער הכוחות, משתקפים גם בחוסר עניין של הסיפור בשפת האדם ובהיעדר "תקשורת" בין הסיפור לאיש. הסיפור כאילו אינו כתוב בשפת Homo sapiens אלא בשפת דאנוטה, כי צעקותיו של בונה הגשרים מוצגות כ"יללות" – צלילי מצוקה חסרי פשר ידוע. מתוך הבחירה לייצג את האירועים מנקודת-מבטה של דאנוטה החזקה, ובמקביל לכך להתעלם מנקודת-מבטו של בונה הגשרים החלש, עולה מסר בעניין הפוליטיקה של הייצוג בספרות: מה שנחשב "ראוי לייצוג" בספרות (בני-אדם) ומה שנחשב "בלתי ראוי לייצוג" (חיות), אינם אלא שיקוף של יחסי כוח ולא של מהות. כלומר, הספרות נוהגת להתעלם מחיות בגלל חולשתן ולא עקב היעדר תוכן ספרותי מעניין בעולמן.הסיום
הסיפור מסתיים בסצנה אפוקליפטית, שבה מתכלה היער האידילי בלהבות ובעשן, נקמתו של בונה הגשרים. האוויר מורעל, החיות נמלטות וטבעת העשן הולכת ומתהדקת סביב דאנוטה, אביה ויתר החיות "קצרות הנשימה והמבוהלות". לשונות האש, שהיו "בדיוק כמו סורגי כלוב, אבל הפעם הם היו הכלואים בו" (עמ' 97), מסמנות את היפוך התפקידים המיתי, שבו גם הקטן והחלש מגלה לבסוף את יכולתו לחרוץ את גורל החזקים והגדולים. האם סיום זה מהווה, לפי יחסי הכוחות המהופכים שבסיפור, התרעה מפני נקמת "החיות" (או "הטבע") באדם הפוגע בהן במציאות? או שהסיום מצביע באופן ריאליסטי על הרסנותו של האדם? תהא התשובה אשר תהא, הסיפור מערער על ההבחנה החותכת בין "בני-אדם" ל"חיות", וחושף את הקשר שבין העניין הספרותי המקובל באדם בלבד לבין הכוח שבידיו. במסגרת ניסוי מחשבה של "עולם הפוך", מוצג האדם כחיה תוך שפיכת אור חדש על מושגי ה"אנושיות" המקובלים, ותוך הבלטת הפער שבין תכונותיו הביולוגיות של האדם לבין התכונות הנשגבות, אשר מיוחסות לו מתוקף כוחו.http://anonymous.org.il/art122.html
מקורות
פרימו לוי, זמן שאול, (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988). (הקובץ כולל את הסיפור "בוני הגשרים")מיקי גלוזמן, "הגורם האנושי", כותרת ראשית, 7.12.1988, עמ' 36.
פרימו לוי, הזהו אדם?, (עם עובד, 1989).
פרימו לוי, הטבלה המחזורית, (הספריה החדשה, 2001).
נעמה הראל, "שולחנות מרובעי רגליים הנעים ממקום למקום?", הארץ, מוסף ספרים, 16.3.2005.
הכתבה מבוססת על עבודה סמינריונית מאת חגי כהן, "הזוהי חיה? דקונסטרוקציה של מושגי אדם/חיה במטאפוריקה של פרימו לוי", שהוגשה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005.
