רקע
את הספר הזה קיבלתי לסקירה. לרוב אינני נוטה להשתתף במבצעים שונים של סקירות, וזה משתי סיבות עיקריות: 1-קצב הקריאה שלי איטי מדי, ואני מעדיף להשקיע את הזמן בקריאה של דברים שאני בוחר בהם ביוזמתי. וכבר יש לי כאלה לא מעט על המדף שמחכים, אז למה להכניס אחד חריג שכזה, ועוד במסגרת של זמן קצוב (כי הרי מי ששולח לי כזה מצפה שלא אזניח אותו על המדף שנים); 2- כשאני מקבל ספר לסקירה, אני לא יכול להתכחש לאינטרס של השולח שהספר ימצא חן בעיני. ומה אם לא? איך אכתוב ביקורת פושרת, שלא לומר קטלנית עליו?
ובכ"ז, לפעמים אני חורג ממנהגי, ומקבל ספר לסקירה. זה קורה כשיש לי כוונה אמיתית לסייע לשולח לקדם את הספר. ואני יודע שאם דעתי עליו תהיה שלילית, אמצא את הדרך להתחמק מהסקירה בכלל. ומכיוון שאת הספר הזה קיבלתי כאמור ממישהי שאני חפץ ביקרה, והיא חפצה ביקרו של הספר, אני מזהיר מראש שדעתי מוטית לגביו, וגם תוך קריאה חיפשתי את הצדדים היותר טובים שלו. אבל זה היה קל למדי, ועל כך – בהמשך.

עוד על הספר וחוויית הקריאה מעבר למה שבכריכה האחורית):
את הנביא הושע גילינו החברה בכיתה ו', כשבעלעול מקרי בתנ"ך נתקלנו בספר הזה, שיש בי המון מילים מהשורש זנ"ה, על שלל הטיותיו שאינן משתמעות לשני פנים. אז מעבר לפיקנטריה ההיא, לא טרחתי כמובן לקרוא בספר ההוא. בכלל, עולמם של הנביאים די לא חביב עלי. הם תמיד נראו לי טיפוסים הזויים לגמרי, שאילו חיו היום היו שולחים אותם (מרצונם או באופן כפוי) לכמה ימים של בילוי במוסד פסיכיאטרי. לפחות להסתכלות, אם לא יותר מזה.
אבל באופן כללי, חביבים עלי סיפורים שמקורם בימי התנ"ך, שהופכים את הסיפור המקראי לאנושי ועסיסי יותר. כך אהבתי את טרילוגיית "צימאון" של שולמית הראבן, את "שמשון" של ז'בוטינסקי, את "תנך עכשיו" של מאיר שלו, ואולי עוד שאני לא זוכר כרגע. והספר הזה מספק בדיוק את הסחורה הזו – הוא מנכיח את מציאות החיים של הימים ההם, עם תככי החצר, העשירים העושקים את העניים, פולחן הדת הזרה והנהנתנית, וחיי המציאות היומיומיים של אותם ימים רחוקים של מלכות ישראל ומלכות יהודה (אחרי הפיצול ההיסטורי).
הספר משלב פסוקים מהמקור התנכי כחלק מהטקסט. יש לזה ערך ספרותי, שמחבר את הדמות של הושע מהתנ"ך לזו שבספר, אבל אישית זה היה מעט מעיק. גם היקפו המוגבל של הספר, סה"כ 162 עמ' ברוטו, לא מספיק לטעמי לאפשר צלילה עמוקה לעולם הרחוק ההוא על כל גווניו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על איזו הקבלה לימים אלה: שהשלטון לא יציב ומתחלף תדיר, שרדיפת הבצע אוכלת בכל פה במוסדות והרשויות (בחסות החוק כביכול); שאנשי השררה לא רואים בכלל את העניים שמתקשים להתקיים; שמעבר לגבול הולכים ומתעצמים כוחות חורשי רע. ושכל הרע הזה מסתיים בסוף בחורבן הבית, שאליו אף אחד מאיתנו כאן לא רוצה להגיע, אבל מבחינתי הקיום הציוני הוא לא מובן מאליו, רק שיש הרגשה שהאווירה היא של אכול ושתה כי מי יודע מה יהיה מחר.

ולסיכום
לא הייתי אומר שזו יצירת מופת ספרותית, אבל ספר בהחלט מהנה. במיוחד לחובבי הז'אנר התנ"כי הזה.

יואב בצלאל הוא ישראלי יליד 62. נולד בתל אביב ועוסק בחקר האדם, חקר תרבויות ודתות, חקר המניעים והמחשבה האנושית. עיסוק זה יחד עם התעמקות יומיומית בתנ"ך גיבשו בו את תפישת עולמו הייחודית. מלבד ספרות יפה הוא כותב גם שירה והגות. זהו ספרו הראשון שיצא לאור.... המשך לקרוא