חיפה החופשית

מה זאת מהפכה?

ההגדרה הראשונה בחיפוש בגוגל (באנגלית) מדבר על "הפלה בכוח של שלטון או סדר חברתי, לטובת מערכת חדשה." הייתי מוסיף שמהפכה, בניגוד להפיכה, הינה החלפת השלטון באמצעות פעולה של המוני העם, ולא כוח צבאי מדינתי. אפשר לשאול שאלות רבות לגבי עתידה של סוריה, אבל נראה לי כי אין ספק שב-8 בדצמבר 2024 הושלם בסוריה ניצחון מהפכני לאחר 14 שנה של תנועה עממית מהפכנית ומלחמת אזרחים עקובה מדם.

החלפת שלטון באמצעות מהפכה היא "הדרך הקשה," היא יכולה להיכשל, ובכל מקרה היא כרוכה בדרך כלל בקורבנות רבים ובהרס רב. העם הסורי שילם על מאבקו בכמיליון הרוגים, הרס רב בכפרים ובערים, וכעשרה מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם. אנשים יבחרו בדרך זו רק כאשר נוכחו כי כל דרך אחרת להגן על עצמם משרירות ליבו ונחת זרועו של השלטון חסומה בפניהם.

האביב הערבי

לאחר עשרות שנים של חסימת כל אפיק לשינוי פוליטי במרחב הערבי, התפרצה ב-2011 התנועה העממית לשינוי שנודעה בשם "האביב הערבי". גל המחאה העממית הפיל במהירות את השליטים הדיקטטוריים בתוניס, מצרים, תימן ולוב. ההתנגדות האלימה של המשטר בסוריה, כולל ירי מסיבי במפגינים, הפצצת שכונות שתושביהן תמכו במהפכה, מאסרים שרירותיים, עינויים ורצח המוני של אסירים, יצרו אפקט מרתיע ובלמו את האביב הערבי במרחב כולו. במצרים ובתוניס, שבהן נפל השלטון במהלך האביב הערבי, חזרו האליטות הישנות לשלטון והחזירו את הדיקטטורה. בלוב ובתימן נמשכות מלחמות האזרחים תוך מעורבות זרה קטלנית.

הקושי לשינוי חברתי במבוך החלוקה

במטרה למנוע עצמאות אמיתית של תושבי המזרח הערבי, יצר האימפריאליזם חלוקה של האזור, תוך יצירה של מדינות חסות שהמשטרים בהם תלויים בתמיכה חיצונית. חלוקה זו מקשה על שינוי חברתי, שכן התנועה החברתית מתנהלת בדרך כלל במשבצת בודדת בגבולות החלוקה, בעוד שהכוחות הריאקציוניים מתערבים להצלת כל שלטון שנמצא בסכנה מהמוני עמו ולהפלת כל שלטון שמנסה לשפר את גורל אזרחיו.

כך פעלה ישראל ב-1967, כאשר ניצחונה היה גורם מרכזי להפלת משטר הבעת' השמאלי בסוריה ועליית חאפז אל-אסד (ב-1970), וכן לשינוי הדרסטי במצרים מהיותה לב הלאומיות הערבית בימי נאצר למשטר חסות של האימפריאליזם האמריקאי בימי סאדאת.

כך התערבה סוריה של אסד ב-1976, בתאום עם ישראל וארה"ב, לבלימת עליית השמאל הלבנוני והפלסטיני במלחמת האזרחים בלבנון, התערבות שהגיע לשיאה בטבח במחנה הפליטים הפלסטיני תל אל-זעתר.

כך, במהלך האביב הערבי, נבלמה תנועת המחאה העממית בבחריין על ידי התערבות צבאית של מדינות המפרץ.

ליברלים, איסלאמיסטים וסוציאליסטים

בראש סדר היום של האביב הערבי הייתה התביעה לדמוקרטיה. הדיכוי הכמעט טוטאלי של כל ביטוי פוליטי תחת המשטרים הדיקטטוריים יצר ואקום פוליטי, כאשר הכוח היחיד שהצליח לשמור על מידה מסויימת של נוכחות ארגונית, למרות דיכוי כבד, היו התנועות האיסלאמיות, ובעיקר תנועת האחים המוסלמים.

בשלבים הראשונים של האביב הערבי בלט תפקידם של הצעירים והצעירות המשכילים. בעוד שהתנועות האיסלאמיות ביטאו כמחצית התנועה החברתית, החצי השני התבטא במגוון רחב של זרמים ליברליים וסוציאליסטיים.

חוסר האמון והקושי לשתף פעולה בין הזרמים השונים היווה מכשול עיקרי בדרכו של האביב הערבי להשגת מטרותיו. סתירה זו הגיע לשיאה במצרים, כאשר השמאל סרב לשתף פעולה עם הנשיא שנבחר ב-2012, איש האחים המוסלמים, מחמד מורסי. חלק מהשותפים בהפלת הדיקטטורה של מובארק אף תמכו בהפיכה הצבאית בהנהגת סיסי (ב-2013), שלא איחר לדכא כל ביטוי פוליטי עצמאי במצרים.

שאלת שיתוף הפעולה בין תנועות איסלאמיות, ליברליות ושמאליות נשארה שאלת המפתח להצלחת שינוי דמוקרטי במרחב הערבי ובאזור.

יותר טוב מאוחר… לקחי אידליב

המהפכה להפלת השלטון בסוריה נמשכה 14 שנים ארוכות וכואבות. היו לכך גם יתרונות.

מצד אחד השלטון נרקב מבפנים בשל שחיתות, הכפפת כל מנגנון המדינה לתאוות הבצע של משפחה אחת וחוסר הדאגה לצרכים הבסיסיים של הציבור. לבסוף המשטר נפל כפרי רקוב כמעט ללא התנגדות.

מצד שני למתנגדי השלטון הייתה אפשרות לרכוש ניסיון ולהבשיל מבחינה פוליטית. התבגרות פוליטית זאת התרחשה בעיקר עם הקמת השלטון העצמאי במחוז אידליב, שבו התרכזו גם פליטים רבים משאר אזורי סוריה. בין השאר, התנועה המובילה באידליב, היאת תחריר אלשאם, ויתרה בהדרגה על הניסיונות לכפות אדיקות דתית ופיתחה מדיניות חיובית ביחסה למיעוטים דתיים. כאשר השלטון בדמשק נפל בהפתעה לידיהם, הביאו שליטי אידליב ממשלה מוכנה לניהול ענייני המדינה. הקריאה לכל הפקידים במנגנון המדינה להישאר בתפקידיהם והמעבר המסודר תוך חפיפה מקצועית בין ראשי הממשלה והשרים החדשים והישנים מהווה דוגמה מפתיעה של מתינות ושיקול דעת.

אפקט המלבינאס

ב-1982 המשטר הדיקטטורי הרצחני בארגנטינה פתח במלחמה לשחרור איי המלבינאס מהכובשים והמתנחלים הבריטיים. ארגנטינה הפסידה במלחמה והמלבינאס עדיין נמצאים תחת שליטה בריטית. חברים מארגנטינה אומרים לי שבעצם העם הארגנטינאי ניצח במלחמה – התבוסה במלבינאס הביאה לנפילת הדיקטטורה. לעומתם תושבי בריטניה הפסידו, שכן הניצחון הצבאי חיזק את המשטר הריאקציוני של מרגרט תאצ'ר, שהמשיכה בזכות הפופולריות הפטריוטית לפגוע קשות בכוחם של האיגודים המקצועיים ובזכויות הסוציאליות שלהם.

משטרים בעולם השלישי, גם רבים מהגרועים שבהם, מוצאים עצמם מידי פעם בעימות עם המעצמות האימפריאליסטיות, הן כדי להגן על האינטרסים של עצמם והן כדי לזכות בלגיטימיות בקרב עמיהם. פעמים רבות עימותים אלו חושפים את חולשתם של המשטרים המקומיים, שמפחדים מבני עמם יותר מאשר מפני "האויב החיצוני", ולכן אינם יכולים לגייס באמת את הכוחות הנחוצים למאבק הלאומי. הכישלון במאבק הלאומי, לצד הדאגה לרווחת התושבים, הוא חלק מהסיבות לנחיצות השינוי הדמוקרטי והחברתי.

במקרה שלנו, הכישלון של הציר "איראן-סוריה-חיזבאללה" במלחמה נגד ישראל חשף את חולשתו של משטר אל-אסד, והיווה זרז לנפילתו.

הכורדים בסוריה

הכורדים בסוריה היו קורבנות של משטר הדיקטטורה, שאף סרב להכיר באזרחותם של רבים מהם. כאשר השלטון המרכזי בסוריה התערער, הגורם הכורדי שהיה מוכן ארגונית לנצל את המצב הייתה "מפלגת האיחוד הדמוקרטי", שהצליחה להקים שלטון אוטונומי באזור גדול, תחת הכותרת "המנהל העצמי של צפון מזרח סוריה".

מפלגה זו הצליחה לנווט פוליטית בין הסכמים עם משטר אל-אסד, מלחמה נגד ארגון "המדינה האיסלאמית", קבלת חסות ממשלת ארה"ב להגנה (חלקית) מול האיומים והפלישות מתורכיה וניסויים חברתיים בהתארגנות קהילתית וצורות משטר אנרכיסטיות וקומוניסטיות.

מפלגת האיחוד הדמוקרטי לא פעלה כחלק מהאופוזיציה למשטר, בעוד שגורמים אחרים בקרב האוכלוסייה הכורדית תמכו באופוזיציה.

כעת, עם נפילת המשטר, עומד עתיד האוטונומיה בצפון מזרח סוריה בסימן שאלה. הפתרון המסתמן הוא שילוב אזורי האוטונומיה במסגרת מדינה סורית דמוקרטית לכל תושביה, אך הדבר יחייב מידה רבה של אחריות ופשרות משני הצדדים.

מדוע ארה"ב מעוניינת בהמשך המלחמות במזרח התיכון ובעולם?

• ארה"ב הינה האחראית הראשית לרצח העם בעזה ולהרחבת המלחמה נגד לבנון, תימן, סוריה עיראק ואיראן. מדיניות התמיכה הבלתי מוגבלת בפשעי ישראל זוכה לתמיכה מקיר אל קיר בכל מוסדות הממשל בארה"ב, כמו גם מצד התקשורת הממסדית והחברות הגדולות.
• ארה"ב יזמה וניהלה מלחמות ארוכות שהביאו סבל לעמים רבים אך למרות עליונותה הצבאית לא השיגה מהן הישגים פוליטיים או כלכליים. במאה הזאת מרבית המלחמות העיקריות בעולם היו ביוזמת ארצות הברית, מהן מלחמת כיבוש אפגניסטאן שנמשכה 20 שנה (2001 – 2021), מלחמת כיבוש עיראק (שהחלה ב-2003 ועדיין לא הסתיימה סופית) והמלחמה בין אוקראינה ורוסיה.
• ארצות הברית ובעלות בריתה במערב מנהלות מלחמת מאסף לשמר את מה שהן מכנות "הסדר העולמי המבוסס על כללים" (rule based world order), או בפועל לשמר את ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של המעצמות הקולוניאליסטיות והאימפריאליסטיות. סדר זה מיוצג, בין השאר, על ידי מוסדות כמו ה-G7, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. "סדר" זה מבטא למעשה את חלוקת העבודה העולמית שנוצרה עם הכיבושים הקולוניאליסטיים, ונשמרה במסגרת הניאו-קולוניאליזם בהנהגת ארה"ב, ומאפשרת ניצול יתר של מרבית עמי העולם (העולם השלישי, או מה שמקובל לכנות לאחרונה The Global South), לטובת החברות הקפיטליסטיות הגדולות. ניצול יתר זה הוא שמאפשר גם את הרווחה היחסית והדמוקרטיה הבורגנית במרכזים האימפריאליסטיים.
• מערכת השליטה האימפריאליסטית התאפשרה באמצעות עליונות טכנולוגית, תעשייתית, כלכלית וצבאית. עליונות זו התערערה בהדרגה במאה השנים האחרונות, וכיום מבחינת טכנולוגיה ותעשייה "המערב" מפגר ברוב התחומים, במיוחד לעומת סין. לעומת זאת יש למערב עדיין יתרון ברור מבחינה שליטה במרבית המערכת הפיננסית הבינלאומית וכן מבחינה צבאית.
• חוסר האיזון בין החולשה הכלכלית ויתרון הכוח הצבאי מוביל את המערב למיליטריזציה של היחסים הבינלאומיים. זה מאפשר רווחים גדולים לתעשיות הנשק, ואף גורם לארצות "ידידותיות" המסוכסכות עם שכינהן (ולמשטרי דיכוי שחוששים מבני עמם) לחפש חסות והגנה תחת המטריה האמריקאית. בנוסף, במישור הפיננסי, המלחמות, הסכסוכים האזוריים וחוסר היציבות גורמים לבורגנויות המקומיות ברחבי העולם שלא להשקיע את כספיהן בפיתוח כלכלי מקומי, אלא להעביר אותו למערכת הפיננסית בארצות הברית שנחשבת ליציבה. כך "השוטר של העולם" מטפח את כנופיות הפשע וגובה את דמי החסות. זה מקרה ברור של Win-Win – ארה"ב מרוויחה כלכלית ופוליטית מהמלחמות שהיא מטפחת וכל שאר האנושות מפסידה.

משבר השליטה האימפריאליסטית גורם לעליית הימין הפופוליסטי

• בינתיים, במה שכונה הגלובליזציה, מרכז התעשייה בעולם עבר אל ארצות העולם השלישי, והמרכזים האימפריאליסטיים עברו תהליך של דה-אינדוסטריאליזציה. תפקידו של מעמד הפועלים במרכזים האימפריאליסטיים בתהליך הייצור הפך לשולי, כוחם של האיגודים המקצועיים נחלש, והמעמד השליט, האלפיון העליון, המתבסס על ניצול היתר ברחבי העולם, צבר עושר וכוח.
• עליית הימין הפופוליסטי אינה תופעה ייחודית לארה"ב. היא מופיעה בצורות שונות בכל המרכזים האימפריאליסטיים, החל מה-Brexit (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי), עובר בממשלה בהנהגת "האחים" באיטליה, בעליית הימין בגרמניה, צרפת וסקנדינביה, ועד המיליטריזם המחודש של יפן. כמו שמעידים ראשי התיבות של MAGA – תנועות אלו מלמדות על געגועים לימי גדולתם של הכוחות האימפריאליסטיים. בפועל, בהעדר יכולת לשקם את העליונות האימפריאליסטית, מפנות תנועות אלו את התסכול של שכבות עממיות בארצות האימפריאליסטיות קודם כל נגד מהגרים, כמו גם נגד נשים, נגד מיעוטים, נגד להט"בים, נגד הליברליזם התרבותי והחברתי, נגד הצורך להיאבק בהתחממות כדור הארץ ועוד.
• המדיניות שמציע הימין הפופוליסטי בכלל, והטראמפיזם בפרט, יכולה לגרום נזק רב, הן בארצות בה היא עולה לשלטון והן ברחבי העולם. עם זאת אין היא יכולה לפתור את הבעיות שהביאו למשבר, וברוב המקרים היא אף מחריפה אותן ומזרזת את תהליך ההתדרדרות של ההגמוניה המערבית. לדוגמה:
  • העויינות, הזלזול והגזענות כלפי עמי  העולם השלישי, והדוגמא הרצחנית ביותר שלהן המתבטאת בתמיכה הבלתי  מסויגת ברצח העם בעזה, גורמים לירידת קרנן של ארה"ב ובנות בריתה בעולם. כל הניסיון לדבר "מלמעלה" אל עמי העולם השלישי בשם "ערכים דמוקרטיים" או "זכויות אדם" נחשף במלוא צביעותו.
  • ההגירה הינה יסוד עיקרי בצמיחה הכלכלית של ארה"ב ושל ארצות מערביות אחרות. בפועל המהגרים יכולים לשפר את מצבם האישי, אך הם תורמים תרומה רבה לכלכלות המערב, בעוד כישרונותיהם ומרצם חסרים בארצות מוצאם.
  • המרוץ הבלתי פוסקת להפחתת מיסים על העשירים והחברות הגדולות ולהעלאת ההוצאות הצבאיות יוצרים גירעון תקציבי המתפתח במהירות והופך את החוב הלאומי של ארה"ב ל"הונאת פונזי" הגדולה ביותר בהיסטוריה. המשבר הכלכלי שיבוא עם המשך מדיניות זו הוא בלתי נמנע.
  • צמצום מנגנוני המדינה המשרתים את האזרחים ומתן סובסידיות ענק לחברות הגדולות לא יוצר חברות יעילות יותר אלא מטפח קפיטליזם מושחת וכושל. כך גם התרבות הארגונית של מרבית החברות הגדולות, כאשר הרווח הרבעוני המיידי וערך המניה בבורסה קובעים את גובה הבונוסים האסטרונומיים של המנהלים, ולכן חשובים להם הרבה יותר מהשקעה בעתיד. ראו למשל את גורלן של ענקיות הכלכלה האמריקאית אינטל ובואינג.

סליחה, אבל אתם שורפים לי את הכדור

• תחום חשוב ביותר כיום לגורל האנושות הוא המאבק בהתחממות הגלובאלית. גם בתחום זה הטיפו המדינות האימפריאליסטיות במשך עשרות שנים לארצות העולם השלישי שעליהן להתאמץ יותר, בעוד שהן הגנו על החברות הגדולות שהאיצו את פליטות גזי החממה. כעת הטכנולוגיה שמגיעה מסין מאפשרת פתרונות יעילים לעצירת ההתחממות: אנרגיה מתחדשת מהשמש ומהרוח ומכוניות חשמליות. מעצמות המערב מעכבות את אימוץ פתרונות יעילים וזולים אלו באמצעות מיסים ומלחמת סחר.

חיפה, 13 בנובמבר, 2024

הבהרה: מאמר זה מופנה לבנות ובני החברה המתנחלת בפלסטין, גם למי שבאו מבית אנטי ציוני טוב ונאבקו כל חייהם נגד הכיבוש ולמען השלום, מאבק אמיץ ועיקש.

ההתפכחות מהציונות יכולה לבוא מסיבות שונות וללבוש צורות שונות. היא יכולה להיות תוצאה של עמדה מוסרית אנושית, תגובה לפשעים ולזוועות ההולכים ונערמים לנגד עיננו בקצב מסחרר עד שהדעת אינה תופסת. היא יכולה להיות תוצאה של ניתוח והבנה מושכלת כי הפרויקט הציוני נכשל, וכי ככל שהוא נזקק לאלימות רבה יותר כלפי אויבים רבים יותר הוא מקרב את סופו הבלתי נמנע. היא יכולה להיות גם תוצאה של בחירה אישית ורצון להתנתק מהמציאות הקיומית הדחוסה שהציונות כופה על כולנו כתושבי גטו נבער ואלים. בדרך כלל מתקיים צרוף של כל הגורמים האלה ואחרים.

ההתפכחות מהציונות כוללת גם את ההבנה שאין ציונות אחרת. הציונות הינה פרויקט התנחלותי שנועד לנשל את הערבים הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, מאדמתם ומארצם, כדי לרשת את מקומם. מטבע מהותה, הטיהור האתני הוא הפרקטיקה המרכזית של הציונות. הגזענות, האפליה, האכזריות, אטימות הלב ושלילת האנושיות של האחר הפלסטיני הם תנאי יסוד לקיומה. מעשי הטבח, בואכה רצח עם, הם מסקנה ותוצאה הגיונית וכמעט בלתי נמנעת של המאמץ הציוני לעקור את הפלסטינים ממולדתם והצורך להתגבר על התנגדותם לנישולם.

מה צריך, אם כך, לעשות מי שהתפכח או התפכחה מהציונות?

ראשית, לא לחזור לאחור

מדינת ישראל, כהתגשמות השלטונית של התנועה הציונית, קובעת את כללי המשחק ותנאי הקיום של כולנו באופן שישמר את האוכלוסייה המתנחלת תחת כנפיה וימנע כל התנגדות אפקטיבית.

זה מתחיל כמובן במישור האישי: הפריבילגיות השמורות לפי החוק והפרקטיקה לבני המתנחלים בחינוך, בעבודה, ביכולת ללכת חופשי ברחוב, בביטחון האישי, בכל תחומי החיים ומעל לכול בזכות לדיור מסובסד ואדמה מופקעת כחלק מיהוד המרחב משני צידי הקו הירוק. צידן השני של זכויות היתר הוא האיום ברדיפה, פיטורים, מאסר, דיכוי, נידוי ושלילת הלגיטימיות של מי שאינו מוכן להתאים את עצמו לכללי המשחק.

כללי משחק אלו אינם חלים רק על הפרטים, אלא גם על מגזרים בחברה והתארגנויות לשיפור מצבם. הסיכוי להשיג הישגים דמוקרטיים וכלכליים לשכבות בציבור במסגרת מאבקים חברתיים מותנה כמעט לחלוטין בכך שדורשיהם יתעלמו מהדיכוי כלפי הפלסטינים הסובלים מבעיות חריפות הרבה יותר. כך ראינו שתנועת "האוהלים" ב-2011 זנחה את כל התביעות שנגעו להפליית הפלסטינים אזרחי ישראל (כמו, למשל, מניעת הרס בתים)  מיד עם התחלת המשא ומתן מול הממשלה. כך ראינו פעילים מזרחיים תובעים "צדק חלוקתי" ו"שיוויון" בין מגזרים שונים של האוכלוסייה המתנחלת בחלוקת הקרקעות המופקעות מהערבים.

כללי משחק אלו חלים גם על מי שמתיימרים (או אף מנסים בכנות) לעשות מאבק פוליטי במסגרת ישראלית "למען השלום" ו"פתרון הבעיה הפלסטינית". תחת שלטון ישראל, בין הירדן והים, רוב התושבים הינם פלסטינים, אך לרובם המכריע אין זכות בחירה. מיעוט הפלסטינים שכן נבחרים לכנסת מהווים שק חבטות נוח ואינם נחשבים שותפים לגיטימיים להחלטות ולשלטון.

בתנאים אלו, כדי להביא שינוי במסגרת הפוליטיקה הישראלית, צריך להתאים את עצמך לציבור בעלי זכות הבחירה, ומעבר לכך לפוליטיקאים הנבחרים, שמרוויחים מהמשך שלטון הכיבוש והאפרטהייד. התוצאה העיקרית, לכן, של פעילות פוליטית במסגרת ישראלית הינה תחזוקת מצג השווא כאילו ישראל הינה מדינה דמוקרטית. מצג שווא זה הינו מרכיב מרכזי במערכת השקרים שעליה בנויה תמיכת מעצמות המערב בישראל ובפשעי המלחמה שהיא מבצעת.

הסכנה שבאשליה בדבר האפשרות "להשפיע מבפנים" אינה מוגבלת לפוליטיקה הפרלמנטרית והיא חלה גם על תנועות המחאה. השתתפותו של "אגף שמאלי" במחאות שמונהגות על ידי פושעי מלחמה נותנת לגיטימציה לאופוזיציה הציונית ששותפה מהותית לכל פשעי השלטון. גם כשהשלטון נמצא בידי חבורת ימין קיצוני עד מוטרף, האופוזיציה הציונית עושה כל מאמץ לאגף את הממשלה מימין. כך למשל הם מאשימים את נתניהו בביצוע "עסקת שליט" ובכך שלא תקף מספיק את תושבי עזה ומבטיחים את "הניצחון האמיתי" לאחר החלפת השלטון.

האבסורד מגיע לשיאו במאבק של "האופוזיציה" למען גיוס בני העדה החרדית – ניסיון אלים למיליטריזציה של המגזר היחיד בחברה הישראלית שעדיין לא שותף מלא לפשעי הכיבוש. אין פלא שמאבק נלוז זה למען "שותפות בנטל" הוא שמאפשר לאופוזיציה הציונית להתאחד ולזקוף את גבה הפטריוטי, ממאמרי המערכת של הארץ ועד הבג"ץ.

אפילו בהפגנות למען החזרת השבויים והחטופים הישראלים מעזה, שהשתתפתי ברבות מהן, (אלו שהן בעיקרן נגד המלחמה ובעד החלפת "כולם תמורת כולם"), ישנו מלכוד מסוכן. ראינו במשך עשרות שנים כיצד "התהליך המדיני", "המשא ומתן לשלום" והקריאה ל"פתרון פוליטי לסכסוך" מהווים כסות נוחה להנצחת כיבושי 1967 "עד שיוסכם על פתרון". בצורה דומה, כעת, המשא ומתן על "עסקת חילופים" מהווה כיסוי פוליטי נוח לישראל,  לארצות הברית ולמדינות האירופאיות והערביות התומכות בהן לאפשר את המשך רצח העם בעזה. בפועל התביעה ל"עסקה" מסכנת גם את חיי החטופים עצמם, שכן הם נהרגים כתוצאה מההפצצות ו"הלחץ הצבאי" (שגם הוא נועד, לכאורה, לקדם עסקה). מה שהיה צריך לדרוש הוא הפסקה מיידית של מעשי הטבח בעזה, נסיגה מלאה של הצבא הכובש והסרת המצור. בכך היו ניצלים חיי תושבי עזה, כולל החטופים. את עסקת חילופי השבויים אפשר יהיה לעשות גם אחר כך.

לבסוף, הרצון "להשפיע מבפנים", מתוך הפוליטיקה הישראלית, אינו רק חסר תועלת, אלא, ברוב המקרים, הוא גם שוחק את העמדות האנושיות והפוליטיות של מתנגדי הציונות ועלול לגרור אותם חזרה לכניעה או הסתגלות למסגרות שהיא כופה עלינו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כושלות של "משפיענים מבפנים" כאלו ממשה סנה ועד מנסור עבאס.

אפשר להשפיע מבחוץ

לא צריך לפחד לדבר על הגירה, או "עליה" ממעמקי הבור הציוני, כפתרון שמאחד את הטוב האישי עם תועלת פוליטית.

במישור האישי, הציונות מהווה סכנה גוברת והולכת לביטחון הפיזי ולעתיד הכלכלי של כלל תושבי הארץ, שלא לדבר על איכות החיים בחברה שהתמכרה לאלימות ולגזענות ודחקה הצידה כל ערכים אנושיים. איש אינו יכול לחזות איך ומתי תחריף המלחמה הנוכחית, או מתי יפרצו מלחמות חדשות שבהן האלימות לא תהיה מרוכזת כמעט כולה בצד אחד. איש אינו יכול לחזות איזה קטסטרופות יתרחשו עד שכל זה יגמר. בכל מקרה, הנוחות הזמנית של ההצמדות לחיים המוכרים בגטו ברוב המקרים אינה מצדיקה, אפילו משיקול אגואיסטי טהור, את הסכנה לחיי הילדים או האפשרות להצטרך להימלט כפליטים כשהכול יתמוטט.

עזיבת הארץ כשלעצמה הינה גם פעולה פוליטית. היא מביעה אי אמון בציונות בצורה העמוקה ביותר. כמעט כל מי שנמצא כאן, גם אם הוא נאבק בכל כוחו לעתיד אחר, גם אם הוא פלסטיני, מנוצל, בלית ברירה, בצורה זו או אחרת על ידי המשטר לתחזוקת מכונת הדיכוי וההרס.

וכמובן, יתכנו גם חיים שלמים אחרי העלייה לארץ אחרת, עם שלטון טיפה נורמלי יותר, כולל המשך המאבק בתנאים נוחים הרבה יותר. כיוון שהציונות מתקיימת כנטע זר במזרח התיכון רק בחסדי התמיכה הבינלאומית, וכיוון שהסולידריות עם העם הפלסטיני מהווה היום גורם מרכזי ומאחד של כוחות הדמוקרטיה והקידמה בכל רחבי העולם, השמיים הם הגבול למה שניתן לעשות מבחוץ לקידום השלום והצדק בארץ הקודש. למעשה כל תרומה לשינוי ביחסי הכוחות בין השמאל האמיתי, ההומניסטי, לבין הימין הגזעני האימפריאליסטי, בכל מקום בעולם, הינה תרומה מוחשית ליצירת התנאים לסיום "הסכסוך" המדמם בפלסטין מהר וטוב יותר.

אפשר גם להשפיע מבפנים – להצטרף ולעזור למאבק הפלסטיני

למי שרוצה להישאר בארץ ולהיאבק למען חזרת הפליטים הפלסטינים ולמען עתיד טוב יותר לכל תושבי הארץ – ברוכות הבאות וברוכים הבאים. זה בהחלט לא קל, זה מחייב לימוד (בעדיפות גבוהה, גם לימוד השפה הערבית), מודעות ומאמץ. זה גם יכול להיות מסוכן, אבל זה בהחלט אפשרי. זו מטרה ראויה ויכולה להיות גם מתגמלת, אם לא חומרית אז אנושית.

כמו בכל משטר דיכוי, שינוי ממשי לא בא מתוך טוב ליבם של המדכאים, הנהנים מפרות הדיכוי, אלא מתוך מאבקם של אלו שסובלים ויש להם אינטרס חיוני להביא קץ לדיכוים. החברה הפלסטינית נאנקת תחת הדיכוי, שאף גורם לה לפצעים חיצוניים ופנימיים מדממים. אבל היא גם חברה במאבק לשחרור, ומאבק כזה מביא גם לגילויי אנושיות וסולידריות ברמה הגבוהה ביותר. לא במקרה הפכו הפלסטינים לסמל בינלאומי של המאבק לצדק ולחרות.

בנות ובני החברה המתנחלת, שרוצים להצטרף למאבק השחרור הפלסטיני, צריכים קודם כל מודעות וצניעות כדי להימנע בכל מחיר מניסיון לשחזור, בתוך המאבק, של יחסי הכוח המעוותים המאפיינים את המבנה החברתי השליט.

החברה הפלסטינית עמוסה בטראומות מהעבר הרחוק והקרוב ונמצאת במצב של רדיפה מתמדת, שהגיעה לשיאים חדשים של טרור במהלך השנה האחרונה. הדבר נכון במיוחד בתוך הקו הירוק, היכן שהמציאות של מיעוט נרדף, התלוי לחלוטין לקיומו היומיומי במדכאים, הביאה לשיתוק פוליטי כמעט מוחלט. לכן הצעדים הראשונים של בניית המאבק הפלסטיני מחדש מחייבים מאמצים לשמירת הזהות הפלסטינית, להשגת אוטונומיה ברמת ההתנהלות הפוליטית הפנימית (גם אם אוטונומיה חומרית אינה אפשרית), ויצירת מרחבים בטוחים לדיון, לביטוי ולפעולה.

מי שיבוא למאבק כדי להדגיש את זהותו השונה ולדרוש את קבלתה כמרכיב בתנועה, מי שינסה לעזור מתוך ציפייה לרגשי תודה על חסדיו, עלול להתאכזב. מי שתבוא לעזור כדי לעזור, מי שיבוא כאדם באשר הוא אדם, ימצאו את הדלתות והלבבות פתוחים לקבלה ולהשתלבות.

מחוץ ל"ביחד" המזויף של הגטו המחומש, קיימת אנושות שלמה על כל מגוון הדעות, הבעיות, התקוות והמאבקים. ההחלטה להתנתק באמת מהציונות, אם במישור הפיזי או המנטלי, מאפשרת לנו להיות חלק מעולם זה ושותפים במאבק לעתיד טוב יותר.

חיפה, 7 בספטמבר 2024

אלו ימים קשים. ימים עקובים מדם. מדינה שלמה נמצאת בהתקף פסיכוטי כתוצאה מהטראומה של ה-7 באוקטובר. התרגלנו כבר לחיות בלב משטר אפרטהייד, דיכוי ומלחמות ששפכו נהרות של דם, אך המוות וההרס שממיטה ישראל היום על תושבי רצועת עזה נוראים בהרבה מכל מה שנראה קודם לכן בתולדות "הסכסוך".

התותחים רועמים והמוזות שותקות, ובמקרה שלנו אף מושתקות באלימות. מה אפשר לכתוב כאשר אינך יכול לכתוב את האמת? קמצוץ אמת יכול להפיל עליך "תגובה לא פרופורציונלית", כפי שהמשטר הישראלי והציבור (המאוחדים במרדף אחר הניצחון הבלתי אפשרי) אוהבים להגיש את הנקמה שלהם בימים אלו. לא בטוח שיש בכלל עבור מי לכתוב בעברית, כיוון שהשיח הפוליטי מת, אחד מקורבנותיה הראשונים של "המלחמה". אין שום במה בעברית שבה אפשר אפילו לדון בעיקרי המציאות בה אנו חיים…

כיוון שהמציאות בפלסטין נוראה מכדי להסתכל עליה נוכחה, אנסה להרחיק את מבטי כדי לראות את ההקשר ההיסטורי העולמי.

מדיניות ספינות התותחים

צרת רבים כלל אינה נחמה, אולם כדאי לזכור כי "המערב" – המעצמות הקולוניאליסטיות והאימפריאליסטיות – שלטו עד לא מזמן בכל רחבי העולם באמצעות יתרונן הצבאי. מה שכן מנחם, ואף נותן פתח לתקווה, הוא ששיטת שלטון זו כבר פשטה את הרגל והקולוניאליסטים נאלצו לוותר על שליטה צבאית ישירה ולסגת מרובן המכריע של ארצות "העולם השלישי". התמיכה הגורפת של הארצות האימפריאליסטיות (ארה"ב וקנדה, אירופה, יפן, אוסטרליה וניו זילנד) בישראל, במשטר האפרטהייד שלה ובמסע הג'נוסייד נגד תושבי עזה, הינה בעיקרה נוסטלגיה לימי בחרותם כפי שהם משתקפים בסרטי המערב הפרוע.

הסדר העולמי הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי היה מבוסס על הייתרון הטכנולוגי של אירופה, תולדת המהפכה התעשייתית. יתרון זה אפשר למדינות אירופה, במשך מאות שנים, לשעבד, לשדוד ולדכא את שאר עמי העולם, תוך שהיא משתמשת בפירות השוד והניצול לפיתוח עצמה ולהגדלת הפערים הכלכליים והטכנולוגיים. אחד הסמלים של יתרון צבאי-טכנולוגי זה וניצולו לכפיית שיעבוד כלכלי ופוליטי הייתה "הדיפלומטיה של ספינת התותחים" שבה השתמשה בריטניה בהרחבה במאה התשע-עשרה. ספינות הקרב של הצי האמריקאי שבאו לאזורנו באוקטובר הינן התגלמות מודרנית של אותו צי בריטי שהטיל את חיתתו ברחבי העולם.

במאה העשרים ניסתה גרמניה ליישם את השיטות שנקטה אירופה ברחבי העולם כנגד תושבי אירופה עצמם ועוררה זעזוע מוסרי חסר תקדים. שתי מלחמות העולם ערערו את כוחן של המעצמות אימפריאליסטיות וזירזו תהליכים של התעוררות העמים המדוכאים ואת מאבקם לשחרור. מאבק הדמים בין המעצמות האירופאיות הותיר את ארצות הברית בתור המעצמה האימפריאליסטית הדומיננטית.

מלחמות מאסף

מאז מלחמת העולם השנייה מנהלת ארצות הברית, בתמיכת שאר הכוחות האימפריאליסטיים, מלחמת מאסף כדי למנוע עצמאות אמיתית ופיתוח כלכלי מ-90% מהאנושות, ולהשאיר את ארצות העולם השלישי כפופות למשטר ניצול עולמי "ניאו קולוניאליסטי" ו"ניאו ליברלי", גם אם לא לכיבוש צבאי ישיר. את מלחמת קוריאה כבר כמעט שכחנו, אבל את מלחמת וייטנאם, שבה נשבעה ארצות הברית להחזיר את וייטנאם לתקופת האבן כדי "להצילה מהסכנה האדומה", זוכרים כולם. היום מהווה וייטנאם, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית שהובילה את המאבק בכיבוש האמריקאי, אחד "הפלאים הכלכליים" של מזרח אסיה והיא מחוזרת על ידי ארה"ב כמשקל נגד לסין.

דוגמאות טריות יותר אפשר למצוא בכיבוש האמריקאי של אפגניסטאן, מ-2001 ועד 2021, תחת השם המבטיח "מבצע חרות מתמשכת". בין ובין עסקה ארצות הברית בעשרות "התערבויות צבאיות"; רצח מנהיגים, נבחרים או לא, שלא היו מוכנים להכפיף את האינטרסים של ארצם לאלו של ארצות הברית; השלטת דיקטטורות רצחניות (למשל: קונגו 1960, צ'ילה 1973, ארגנטינה 1976, יוון 1967, אינדונזיה 1965 ועוד רבות רבות), ואף מעשי רצח עם שיטתיים כמו בגואטמאלה (1981 – 1983).

בעוד ארצות הברית מקדישה את מירב מרצה וכוחה לבניית עליונותה הצבאית וניסיון לכפות את "הסדר העולמי" האימפריאליסטי בכוח הנשק, היא מפגרת ב"מירוץ" בכל מה שנוגע למקור הכוח החשוב יותר – הכלכלה. עד לפני מספר שנים היה מקובל על הכלכלנים כי המדד לכושר הייצור של מדינה מסוימת הינו התוצר כפי שהוא נמדד בהתאם לכוח הקנייה של המטבע (GDP by purchasing power parity – PPP). בהתאם למדד זה הכלכלה הסינית השיגה את זו של ארה"ב לפני כעשור. "הפתרון" שמצאו הכלכלנים משרתי האימפריאליזם, בינתיים, הוא לשנות את שיטת המדידה ולהתייחס לתוצר לפי ערכים נומינליים (לפי שער החליפין של המטבע).

סכסך ומשול

רבות נכתב על הסכנה לשלום העולם ממצב שבו יש מעצמה הגמונית במגמת ירידה בעימות עם מעצמה אחרת מתחזקת השואפת לרשת את מקומה בלב הסדר העולמי. המצב מסוכן אף יותר כיוון שלארה"ב יש עדיין יתרון גדול בתעשיית הנשק ובפריסת הכוח הצבאי בעולם, בעוד שבתחומים אחרים, ובמיוחד בתחום הפיתוח הכלכלי, אין לה מה להציע. בניסיון לנצל את יתרונה הצבאי לשימור ההגמוניה הבינלאומית שלה, ארה"ב מנסה ללבות סכסוכים ולטפח מיליטריזציה של המערכת הבינלאומית.

הדוגמה הבולטת ביותר לאחרונה הייתה המלחמה באוקראינה. באמצעות החזרת המנטליות של "המלחמה הקרה" הצליחה ארה"ב לשוב ולהכפיף את אירופה כולה להגמוניה שלה ב"מאבק נגד האיום הרוסי". אולם המיליטריזציה ההרסנית של היחסים הבינלאומיים אינה מוגבלת לחזית אחת או שתיים והיא נראית כמעט בכל פינה בעולם: הניסיונות להקמת בריתות צבאיות נגד סין במזרח ודרום אסיה, "המלחמה נגד הטרור" באפריקה ובמערב אסיה, "המלחמה נגד הסמים" באמריקה הלטינית. בכל מקום העיקר הוא שתהיה עילה להפעלת כוח ושבמקום לפעול לפיתוח כלכלי וחברתי יהפכו המקומיים לבני חסות של הכוח ההגמוני וכפופים לאינטרסים שלו.

במזרח התיכון עמלה ארה"ב לשמר ולטפח שני סכסוכים עיקריים: הסכסוך הישראלי ערבי שאפשר לה להפעיל איום ולחץ מתמיד על ארצות ערב והסכסוך בין הזרמים הסוני והשיעי באסלאם. בעקבות המהפכה האיראנית (1979), ארצות הברית עודדה את עיראק לתקוף את איראן, כשהתוצאה הייתה המלחמה בת שמונה השנים (1980-1988) בה נהרגו יותר ממיליון חיילים ומאות אלפי אזרחים, והרס רב נגרם לשתי הארצות. במהלך מלחמה זו סיפקה ארצות הברית נשק לעיראק, כולל גז חרדל ששימש כנגד חיילים ואזרחים. בנוסף דאגו ארה"ב וישראל להספקת נשק גם לאיראן, כדי להעצים את הקזת דמם של שני העמים.

בהמשך, ועד לימינו אלה, מנסה ארה"ב לטפח את הפחד מפני "האיום האיראני" כדי לשמור את ההגמוניה שלה בעולם הערבי ובעיקר לשמור את שליטי חצי האי ערב כבני חסות הזקוקים להגנתה. בתמורה, כתשלום עבור ה"פרוטקשן", מאות מיליארדי דולרים מרווחי הנפט מבוזבזים על רכישות נשק או מושקעים במערכת הפיננסית האמריקאית, ומממנים את הגירעון האינסופי של ממשלת ארה"ב, במקום להיות מושקעים בפיתוח כלכלות האזור.

בהתפתחות חיובית נדירה באזורנו נראה היה שהסכסוך בין סונה ושיעה איבד מהאטרקטיביות שלו. באביב 2023, בתיווך סיני, איראן וערב הסעודית הודיעו על סיום הסכסוך ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהם. ההפשרה בין שני קוטבי הסכסוך הדתי, לכאורה, השתלבה גם עם כישלון המלחמה בת עשר השנים שניהלה קואליציה בראשות ערב הסעודית ובתמיכת ארה"ב נגד העם התימני, מלחמה שהביאה להגדרת המצב בתימן (לפני המלחמה על עזה) כאסון ההומניטרי הקשה ביותר בימינו.

מקומה של ישראל במערך השליטה האמריקאי באזור

הניסיון להבהיר את ההקשר והרקע באמצעות מבט כולל על המציאות האזורית והעולמית אינה נובע רק מהרצון לברוח מרעש ההפצצות, קולות הילדים הזועקים וריח המוות. "הסכסוך" לא היה מעולם עניין מקומי, בין המתנחלים הציונים ובין האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. בריטניה, ואחריה ארצות הברית וגרמניה, לא השקיעו את מיטב כספן בטיפוח ההתנחלות הציונית, ובהמשך בבניית מדינת ישראל והבטחת עליונותה הצבאית על כל מדינות האזור, במטרה לדכא או לנצל ציבור ערבי קטן בפינה נידחת שמעולם לא איים על שלטונן. המטרה הייתה מראש, והינה עדיין, להשתמש בישראל כראש חץ לכפיית ההגמוניה האימפריאליסטית במזרח התיכון, אזור עשיר במשאבים ובעל חשיבות גיאופוליטית מרכזית בין אירופה, אסיה ואפריקה. מבחינתם הפלסטינים היו תמיד "נזק אגבי", תושבים שנמצאו לרוע מזלם בשטח שנועד להקמת הבסיס הצבאי האימפריאליסטי, ומהווים מטרד מיותר, שיש להיפטר מהם או להשכיח את קיומם במסגרת התוכנית הגדולה.

היו ימים היה אחרת. בימי הזוהר שלה, הברית האימפריאליסטית-הישראלית עשתה פלאים. ישראל הכתה במדינות ערב ואלו פנו לפטרון האמריקאי שלה כדי שירסן את בת חסותו הפוגענית תמורת כניעתם לתכתיבים אסטרטגיים מצידו. כך שימש הניצחון הישראלי במלחמת 1967 להטיית המאזן הגיאופוליטי באזור כולו. באותה עת ידעה ארצות הברית (בהנהגת קיסינג'ר) לקצור את הפירות המדיניים של הניצחון הצבאי גם בכפיית וויתורים ישראליים, אם צריך גם באמצעות לחץ צבאי על ישראל במלחמת 73, ובעקבותיה כפיית וויתורים טריטוריאליים על ישראל בהסכמי קמפ-דיוויד. בתמורה הצליחה ארה"ב להפוך את מצרים מחלק מ"הגוש הסוציאליסטי" ו"הבלתי מזדהה" למושבת חסות אמריקאית.

כך גם חוסל השמאל של הבעת', ששלט בסוריה בשנות ה-60. בזמן הטבח בפלסטינים בירדן, ב"ספטמבר השחור" של 1970, היה חאפז אל-אסד, מפקד חיל האויר לשעבר, שר ההגנה הסורי, ומנע הגנה אווירית מהצבא הסורי שניסה לעזור לפלסטינים. הוא ניצל את תבוסת הצבא, ואת היותו "מנהיג אחראי" מול האיום הישראלי, להנהיג הפיכה צבאית ימנית. משטר חמולת אל-אסד היה נכון יותר לשתף פעולה עם האמריקאים, למשל בחיסול המהפכה בלבנון ב-1976 ובהצטרפות סוריה לקואליציה נגד עיראק בהנהגת ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. אולם כאשר סוריה ביקשה לקבל את התמורה בדמות הסכם שלום שיכלול את החזרת כל השטחים שישראל כבשה ממנה ב-1967, גילתה כי ישראל אינה מעוניינת לשלם את המחיר. בסבבי שיחות חוזרים ונשנים הסתבר כי גם ארצות הברית, לאחר הסרת איום התחרות מצד ברית המועצות, אינה רואה צורך ללחוץ על ישראל לוויתורים.

מאז הלכו וגברו השיבושים בנוסחת הקסם של הפעלת הכוח הישראלי כמנוף לכפיית תכתיבי ארצות הברית על עמי האזור. זה נראה בברור במלחמת לבנון הראשונה, שנמשכה מ"מבצע שלום הגליל" בשנת 1982 ועד הנסיגה הישראלית ללא תנאים ב-2000. למרות שישראל הצליחה לכבוש את מרבית לבנון, כולל הבירה ביירות, היא לא הצליחה לכפות את רצונה הפוליטי או רצון אדוניה. ההבדל היה שבעוד שבמצרים ובסוריה נלחמה ישראל מול ממסד שלטוני מדינתי, שהעדיף להפוך את עורו הפוליטי כדי לשמור על מעמדו הפריבילגיוני, מנגנון המדינה בלבנון היה חלש עוד קודם לפלישה הישראלית והכיבוש עורר תנועת התנגדות עממית. כמו שאומרים, אותה האש שהמיסה את החמאה הקשתה את הביצה. התוצאה הפוליטית של 18 שנות מלחמת לבנון הייתה יצירת חיזבאללה והפיכתו לכוח מרכזי בלבנון.

העניינים המשיכו להשתבש גם בהקשר אזורי רחב יותר. ה"שיבוש" ניכר כבר במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, כאשר ארה"ב תקפה את עיראק כדי להחזיר לעצמה את השליטה בשדות הנפט של כווית. לא רק שישראל לא הוזמנה להשתתף בקואליציה בראשות ארה"ב, אלא שכאשר עיראק תקפה את ישראל בטילים, במטרה להגביר את התמיכה בה בעולם הערבי, ישראל נדרשה שלא להגיב, כדי לא להביך את הקואליציה. הנכס האסטרטגי החל הופך לנטל.

במלחמת עיראק השנייה, שהחלה ב-2003 ועדיין לא הסתיימה, התהפכו היוצרות לחלוטין. במקום שישראל תילחם כדי שארה"ב תוכל לקטוף את פירות הניצחון, ארה"ב נכנסה למלחמה בטענה (שהוכחה ככוזבת) שהנשק העיראקי מהווה איום על ישראל. כדאי, כמובן, לזכור כי ארצות הברית לא הייתה קורבן תמים של רצונה להגן על ישראל, אלא התפתתה גם בשל חמדנותה לגזול את הנפט העיראקי. המחיר ששילמה ארה"ב על ההרפתקה היה עצום, אם כי הוא אפסי לעומת הנזקים שגרמה לתושבי עיראק. יותר מטריליון דולר שהשקיע ארה"ב במלחמה היו חסרים לה מאוד במשברים שהיכו בכלכלתה מאז 2007. התוצאה הפוליטית העיקרית מהמלחמה הייתה העברת עיראק לתחום ההשפעה האיראני.

למה, לעזאזל, אי אפשר להפסיק את המלחמה?

את עיקרי התסבוכת שהופכת את המלחמה הנוכחית לבלתי ניתנת לסיום אפשר לזהות כבר במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. ישראל ניסתה לשקם את ההרתעה שנפגעה במלחמה הקודמת, ולהחזיר לעצמה את הילת הכוח הלוחם בשירות אדוניה. התוצאה הייתה כישלון כפול. מצד אחד, במלחמה א-סימטרית של כוח צבאי מדינתי מול תנועת התנגדות עממית, כל מה שתנועת ההתנגדות צריכה כדי לנצח הוא להמשיך להילחם. מצד שני, כאז כעתה, לא היו למלחמה מטרות פוליטיות ברות השגה. במקום שארצות הברית תפעל כמצופה ממנה ותעצור את ההתקפה הישראלית תמורת הישגים פוליטיים, הפוליטיקה האמריקאית הפנימית והיעדר אסטרטגיה קונסטרוקטיבית הפכו את ארצות הברית ל"חבורת מעודדות" להמשך המלחמה. בהעדר מנגנון לעצירת המלחמה ישראל המשיכה "לשקוע בבוץ הלבנוני" עד שהמחיר הצבאי הפך מבחינתה לבלתי נסבל. לבסוף הכריזה ישראל כי הפגיעה באזרחים וההרס המסיבי של תשתיות אזרחיות הם הישגיה הגדולים במלחמה, במסגרת מה שזכה לכינוי "דוקטרינת הדאחייה".

אחרי הכישלון בלבנון יזמה ישראל את מלחמת ההפתעה על עזה ערב חג המולד 2008, מתוך מחשבה שמול אויב חלש יותר תוכל להשתקם מהטראומה של מלחמת לבנון. מאז נערכו סבבים חוזרים ונשנים כשכל אחד נועד להשתקם מהטראומה שנגרמה מהסבב הקודם. ההיגיון ה"צבאי" בכולם לא השתנה – לגרום מקסימום פגיעה באוכלוסייה האזרחית כדי "לצרוב את התודעה". הסבב האחרון הוא "עוד מאותו דבר" – רק הרבה יותר מהכול.

האם ישראל יכולה להשיג ניצחון צבאי? התשובה הפשוטה והנחרצת היא "לא". מטרת המלחמה המוצהרת של ישראל, ושל ארצות הברית ומדינות אירופה התומכות בה, הינה "חיסול החמאס". אלא שהחמאס הוקם והפך לפופולרי בעקבות הכיבוש הישראלי המתמשך ברצועת עזה ובגדה המערבית. תנועת חמאס היא מפלגה פוליטית ו"גדודי אלקסאם" הם תנועת התנגדות חמושה הקשורה בה. מובן שאת ישראל לא מעניין מי מתנגד לכיבוש, החמאס או מפלגה או תנועה אחרת, או תושבים בלתי מאורגנים. לכן את המטרה של "חיסול החמאס" יש להבין לא כחיסול של ארגון מסוים אלא כחיסול כל התנגדות לכיבוש. האסטרטגיה הישראלית-אמריקאית, אם כן, היא לחסל כל ניסיון להתנגד לכיבוש באמצעות הפיכת הכיבוש לאכזרי ונורא יותר.

אני משער שרבים בממסד ובציבור הישראלי מבינים שהמטרה המוצהרת של "חיסול החמאס" אינה ניתנת להשגה. כמובן שיש גם את האגפים המשיחיים והפשיסטיים, המאמינים באמונה שלמה שיוכלו להרוג או לגרש את כל הערבים הפלסטינים מפלסטין, לרשת את רכושם ולהתנחל באדמתם. האגפים הפחות מופרעים היו שמחים (או לפחות מסכימים) לעצור את מסע ההרס והחורבן, אם היו יכולים לתרץ זאת בתכתיב אמריקאי. כל עוד ארצות הברית ומדינות אירופה מתנגדות להפסקת המלחמה, גם מי שמודע בישראל לנזק ולחוסר התוחלת שבהמשך הטבח ההמוני ופשעי המלחמה אינו מעז להפסיק זאת.

אם במלחמות קודמות הייתה ארצות הברית מגבילה את התוקפנות הישראלית וגובה בתמורה מחיר פוליטי מיריביה הערבים, במלחמה הזאת ארצות הברית מודאגת בעיקר מחוסר היכולת של ישראל לנצח, והיא דוחפת אותה להמשיך ולהילחם. את האקט של "מיתון" התוקפנות הישראלית מנסה ארה"ב להחליף בקריאות לישראל להגביל את הפגיעה באזרחים או להגביר את הסיוע ההומניטרי שמגיע לתושבי הרצועה. אלו דיבורים ריקים מתוכן. בפועל ארה"ב ממשיכה ומחמשת את ישראל ואינה מפעילה עליה כל לחץ.

להיפך, בהציבה את עצמה כ"מתווכת" בנושא חילופי החטופים והשבויים, ארה"ב מנסה להביא את החמאס להסכים לשחרור השבויים שבידיו ללא הבטחה ברורה לעצירת המלחמה או לנסיגה ישראלית מעזה. הם מקווים שלאחר חילופי השבויים תוכל ישראל לפעול בצורה קטלנית אף יותר. החרם שמארגן ממשל בידן מצד מעצמות המערב נגד אונר"א, סוכנות האו"ם שמספקת את מרבית השירותים ההומניטריים לתושבי רצועת עזה, באמצע משבר הומניטרי חסר תקדים, ממחיש כיצד ארה"ב ובנות בריתה שותפות מלאות לביצוע הג'נוסייד.

השדרוג של תכנית שתי המדינות – מתירוץ להנצחת הכיבוש להצדקת ג'נוסייד

במשך עשרות שנים המטרה המוצהרת של מדיניות החוץ של המדינות האימפריאליסטיות הינה הסדר שלום שכולל מדינה פלסטינית בכול או רוב השטחים שכבשה ישראל ב-1967. בפועל לא נעשה דבר כדי לקדם הסכם כזה ודיבורי הסרק בנושא היוו כיסוי נוח להמשך התמיכה בכיבוש כל פלסטין על ידי הציונות, לטיהור האתני המתמשך ולקיום משטר אפרטהייד גזעני בכל השטח בין הנהר והים.

בכל פעם שנעשה ניסיון, אפילו מינימלי ביותר, ללחוץ על ישראל להפחית מפגיעותיה השיטתיות בזכויות האדם של הפלסטינים, טוענים הפוליטיקאים המערביים המכובדים כי "זה פוגע בתהליך השלום". הסכמי אוסלו היו מבוססים על אשליה של הצד הפלסטיני כי ישראל אכן רוצה בשלום ותהיה מוכנה לוויתורים משמעותיים לשם כך. בפועל מה שישראל ותומכיה המערביים מעוניינים זה לקיים רשות פלסטינית שתמסד את האפליה השיטתית נגד האוכלוסייה הפלסטינית, ותפעל בכוח כדי להגן על צבא הכיבוש והמתנחלים, בעוד אלו מדכאים וגוזלים את כבשת הרש של התושבים.

דיבורי הסרק על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שהיוו כיסוי נוח לתמיכה בהמשך הכיבוש ובהחרפתו, עברו עכשיו שדרוג, והם מהווים כיסוי נוח לתמיכה ועידוד רצח העם כנגד הפלסטינים בעזה. רבים במערב טוענים כי החמאס מהווה מכשול בפני הסכמי השלום שכמובן, כרגיל, מצפים מעבר לדלת. לכן מה שצריך לעשות עכשיו, לשיטתם, זה "לחסל את החמאס למען השלום". אחרי שהג'נוסייד בתושבי עזה יסתיים בהצלחה הם מתכוונים, כמובן, "לדבר בתקיפות" עם ביבי ובן גביר, והכל יבוא על מקומו בשלום.

בפועל אנו חוזים במלכוד 22 הישראלי. ברגע שההתנגדות לכיבוש אינה מתבטאת בצורה אלימה, אפשר להתעלם ממנה, כי "את מי בכלל מעניינים הפלסטינים האלו?" כאשר ההתנגדות לכיבוש מתפרצת שוב בצורה אלימה, צריך לדכות אותה בכל מחיר, כי כאמור "אנו נגד אלימות ועם טרוריסטים אי אפשר לעשות שלום."

המלחמה האמריקאית האחרונה

בשעת כתיבת שורות אלו, ארה"ב לא רק שאינה עושה דבר כדי לעצור את הטבח בתושבי עזה, לא רק שהיא מגבירה את משלוחי הנשק לישראל, היא גם משתתפת ישירות במלחמה ומגייסת את בנות בריתה לשם כך. ארה"ב בוחרת לה קורבנות נוחים ולא מסוכנים להפגנת כוחה על ידי שהיא מפציצה בתימן, בסוריה ובעיראק.

המלחמה הנוכחית, יותר מכל מלחמה הזכורה לי, מאחדת את כל עמי האזור, את כל העולם השלישי ואת כל בעלי המצפון בארצות האימפריאליסטיות בקריאה להפסקה מיידית של המלחמה ובתמיכה בעם הפלסטיני ובשאיפתו לצדק ולחרות.

החזית המאוחדת של המדינות האימפריאליסטיות בתמיכה בהמשך רצח העם נגד תושבי עזה, בהימנעותם מכל לחץ על ישראל לעצור את הטבח, בחימושה של ישראל ובהגנה עליה מפני החוק הבינלאומי, חושפים בצורה הטובה ביותר את מהות "הערכים" ו"הסדר הבינלאומי" שעליהם הן מתיימרות להגן.

ככל שפשיטת הרגל המוסרית של ארה"ב מול הזוועות המשודרות בשידור חי לכל העולם מומחשת בצורה ברורה יותר, כך הם מתעקשים יותר להמשיך את המלחמה "עד הניצחון". ככל שהם מבינים טוב יותר כי הפסידו את המערכה על ליבה של האנושות, כך חשוב להם יותר לצרוב את תודעתנו בדבר יתרון כוח ההרס של הנשק המערבי והמחיר הבלתי נסבל של המאבק לחרות.

אך ספינות התותחים כבר אינן יכולות להכתיב את הסדר העולמי.

רשמים והרהורים בעקבות ביקורי הכפוי במשטרת חיפה ובבית החולים

בבוקר יום ראשון, ה-29 באוקטובר, התכוננתי לצאת לבית המשפט, לצפות במספר דיונים בבקשות המשטרה להארכת מעצרם של ידידים העצורים על רקע חופש הביטוי וההתנגדות לטבח בתושבי עזה… לפתע נשמעו קולות רבים מכיוון הכניסה לבית. רצנו אל הדלת לראות מה קורה ומצאנו שהשוטרים (שוב) לא צילצלו בפעמון ולא קראו "תפתחו, משטרה!" אלא קפצו מעל השער וכבר צבאו על דלת הכניסה. כשפתחנו את הדלת הם התפרצו הביתה. לשאלתי אם יש בידם צו חיפוש, הראו צו חתום על ידי שופט לחיפוש בעניין "הסתה".

בפעם הקודמת היה זה השב"כ שארגן פשיטה באישון לילה על ביתנו באפריל 2021. הפושטים הפכו בכוונה את הבית בחיפוש שנועד להפחיד, זרקו את הבגדים והספרים לערמה גדולה על הרצפה ודרכו עליהם, אך לא לקחו דבר מכל החומר הפוליטי שמצאו בבית. בסיום החיפוש האלים לקחו אותי בניגוד לרצוני ל"שיחה" עם איש השב"כ בעכו, שניסה לשכנע אותי כי גם אם השוטרים התנהגו בפראות, הוא זה שהרגיע אותם, ולכן עלי להיות אסיר תודה לו.

הפעם היו אלה בלשי משטרת חיפה, שחלק מהם ליוו את איש השב"כ בפשיטה הקודמת, שהובילו את הפשיטה בשיתוף חיילי וחיילות משמר הגבול. הם באו בברור לחפש ולתפוס את החומר הפוליטי (פוסטרים ופלקטים מהפגנות קודמות שאספתי במשך השנים) אותו הורה להם איש השב"כ להשאיר מאחור. נראה שהם הסיקו כי בימים אלו הפשיזציה הגיעה לשלב בו פעילים פוליטיים המתנגדים בברור לכיבוש ותומכים בזכויות העם הפלסטיני אינם צריכים להסתובב חופשי ברחובות.

ביקור קצר בבית הדודה

פעילים פלסטינים שנעצרו ושוחררו נוהגים, לפעמים, לתאר את החוויה במילים "הייתי בבית דודתי." זכיתי לישון בבית הדודה לפני כשבועיים, בעקבות ניסיון שווא להפגין לעצירת המלחמה העקובה מדם. נראה שפיתחתי רגישות יתר לביקורים אלו. כשנלקחתי למשטרה והודיעו לי כי בכוונתם לבקש את הארכת המעצר החלתי להרגיש רע בכל גופי. השוטרים לקחו אותי לבדיקה בבית החולים, כשהם מגדירים את מטרת הבדיקה "אישור כשירות להחזקה במעצר". ראיתי את הטופס שהגישו לבית החולים, ושמתי לב שכתוב עליו באותיות קידוש לבנה כי המשטרה לא תכסה שום חלק מהוצאות הבדיקה.

כשהתייצבתי, בלווי שני בלשים, מול פקידת הקבלה במיון, סיפרתי את ההיסטוריה הרפואית המפוארת שלי ותיארתי את מה שהרגשתי. אושפזתי במיון להשגחה ולבדיקות והוחזקתי שם במשך יומיים. השוטרים אזקו את ידי למיטת בית החולים, וכך הוחזקתי עד לשחרורי, ללא יכולת לקום או אף להתהפך במיטה. בהמשך השוטרים דאגו גם להביא אזיקי רגליים, כך שהייתי אזוק למיטה בידי, בעוד רגלי אזוקות זו לזו בצורה שהופכת כל תנועה, ובמיוחד ההליכה לשירותים, לכואבת. בכל רגע נתון נשמרתי על ידי שני שוטרים חמושים שלא סרו מהמיטה. במהלך המעצר התחלפו במשמרת שישה זוגות שוטרים, מה שפגע קשה ביכולתה של מדינת ישראל להתעלל באזרחים אחרים בשעות אלו.

המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרי בחמישה ימים. הדיון התקיים בבית משפט "השלום" בחיפה בצהרי יום שני. צפיתי בו באמצעות הווטסאפ, דרך הטלפון הפרטי של אחד השוטרים וטלפון התובע המשטרתי. עורך הדין חסן ג'בארין מעדאלה הפתיע את כולם כשהודיע כי בדיון זה הוא מוכן לקבל את כל הטענות העובדתיות שטענה התביעה. הוא הסביר כי לפי מסכת העובדות שהציגה התביעה אין כל עבירה בהחזקת החומר הפוליטי שמצאה המשטרה בביתי. מעבר לכך, העבירה שהתובע המשטרתי ייחס לי כעילה למעצר, "התנהגות שעלולה לסכן את שלום הציבור", מדברת בפירוש על התנהגות במקום ציבורי, בעוד שאני נעצרתי בביתי ולא יוחסה לי שום פעילות מחוץ להחזקת חומר פוליטי בבית, ברשות הפרט. השופט קיבל את טענת ההגנה כי לא מתקיימת עבירה, אפילו לכאורה, והורה על שחרורי ללא תנאים.

יתרון גדול של השחרור בעודי בבית החולים היה שתוך דקות, ולאחר שהתייעצו עם התובע המשטרתי, השוטרים הסירו את האזיקים ונעלמו כמו סיוט שפג. כאשר השופטים מורים על שחרור עצור המוחזק בבית הכלא, ה"נחשונים" מעכבים את השחרור במשך שעות רבות. העצור הזרוק בתאים המעופשים סובל, ולהם זה לא עולה בכלום. במעצר הקודם הוחזקנו בבית המעצר ג'למה (קישון), והשוטרים הודיעו לנו כי החלטת השחרור, שהתקבלה ב-12 בצהרים, פרושה, לדעתם, שעליהם לשחרר אותנו עד השעה 12 פחות דקה בלילה. לבסוף שוחררנו לאחר כחמש שעות.

משטרה שמנה ומערכת בריאות רזה

ביליתי מספר שעות במשטרה ואחריהן יומיים בבית החולים. נתניהו נהג לכנות את מערכת השירותים הציבוריים "השמן" אותו סוחב "הרזה" – המשק הפרטי. מסתבר שלא כולם במערכת הציבורית השמינו באותה מידה. המשטרה, כך התרשמתי, סובלת קשות מעודף תקציבים וכוח אדם. בכל פינות הבניין המפואר של מטה משטרת חיפה מסתובבים שוטרים המעמידים פנים שהם עסוקים, משרדים רבים ריקים, בכל פינה זרוקים מחשבים שבהם ממלאים מידי פעם דוחות פעולה חסרי שחר, הכול נמצא בשפע וגולש על גדותיו.

בעבר היו מצלמים את העצור ולוקחים ממנו טביעות אצבעות רק במקרה בו חלפו מספר שנים מהמעצר הקודם. הפעם צילמו אותי מספר פעמים (תמונתי על רקע דגל ישראל גדול נשלחה לעיתונות בתוספת האשמות עליהן כלל לא נחקרתי!) ולקחו שוב ושוב טביעות אצבעות במכונות דיגיטליות משוכללות. כאשר רטנתי על הכפילות אמרו ש"זו מחלקה אחרת". בנוסף לשוטרים עצמם, בניין המשטרה היה מלא גם בחיילי משמר הגבול המשמשים ככוח עזר. הקצינה האחראית על החקירה התחננה חצי שעה לכל הבטלנים שבסביבה שיעזרו לה להוריד את ארגזי הפוסטרים שהוחרמו מביתי למחלקת מוצגים, כי האחראית על המוצגים מיד תסגור ותלך הביתה…

בניגוד גמור לשפע האמצעים וכוח האדם במשטרה, חדר המיון בבית החולים אליו הובאתי נראה כמו מדור ממדורי הגהנום. משני צידי החדר סודרו מיטות, והחולים שכבו סמוכים זה לזו כמו תרנגולות בלול הטלה שבעליו שיחד את המפקח על צער בעלי חיים. כאשר הובאתי לטיפול, האחות הודיע שאין מיטה פנויה והורתה להביא מיטה ולהציב אותה במעבר הצר במילא בין שני טורי המיטות. הבנתי שאחות אחת אחראית על 35 חולים, כל אחד מהם במשבר בריאותי, כשעדיין לא אובחן ולא ברור מה מידת הסכנה הנשקפת לו ומה הטיפול הנחוץ. חלק מהחולים היו קוראים שוב ושוב: "אחות, אחות!", אין להאשים אותה אם לא נענתה לקריאות, ומי שהרבה לקרוא ולהתלונן נחשב לנודניק.

הניגוד הקוטבי בין המשטרה השבעה והמדושנת לבין מערכת הבריאות הכורעת תחת העומס הומחש על ידי מצבי כעציר חולה, הנתון לחסדן של שתי המערכות בו זמנית. שניים מטובי המוחות של מחלק הבילוש, במכנסי ג'ינס וחולצות טריקו שחורות, ללא סימני זיהוי, חברו יחד כדי לשמור עלי מכל משמר בעודי אזוק למיטה. לכל חולה אחר הותר רק מלווה אחד בחדר המיון הדחוס. שלטים בחדר המיון אסרו על השימוש בטלפונים, ומי שהפר את האיסור זכה לנזיפה. השוטרים דיברו חופשי חופשי בטלפונים ואיש לא העז להעיר להם. חולים שנזקקו לטיפול חיכו שעות ארוכות, וחלקם גם ימים, עד שיקבלו את הטיפול המיוחל, ורק אני זכיתי לטיפולם הבלעדי והאישי של שני בלשים.

סיבת האשפוז

במהלך יותר מעשרים השעות שחלפו מאז אשפוזי ועד שהשפט הורה לשחרר אותי, הייתי, כאמור, אזוק ושמור בקפידה על ידי מיטב השוטרים בחיפה. לא פלא שהרגשתי יותר כאסיר מאשר כחולה.

לאחר שהועברתי למחלקה, ניגשה אלי רופאה ושאלה "למה אתה פה?"

מבלי לחשוב, עניתי לה בערבית: "אנא הון עלא סיאסה, מונאהדת אלחרב." (אני כאן על פוליטיקה, התנגדות למלחמה.)

היא צחקה ושאלה: לא זה מה ששאלתי, מה הבעיה הרפואית?

גברים מהמשטרה ונשים ממשמר הגבול

אם ישאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, אענה ללא היסוס כי חלומי להיות סופר.

בקורס לכתיבה יוצרת ייעץ לנו המורה לנסוע בתחבורה ציבורית ולהעמיד פנים כאילו אנו קוראים ספר, בעוד אנו מאזינים לשיחות הסובבים אותנו ואוספים חומר לרומן שנכתוב.

כשנעצרנו אחרי ניסיון ההפגנה הקפידו השוטרים שלא ננצל את המעצר למטרות אנוכיות. העמידו אותנו, כל אחד לחוד, עם הפנים אל הקיר בפינה אחרת, אסרו עלינו לדבר ואיימו במכות באם נעז להסתכל לעברם.

הפעם, בבית החולים, שכבתי באפס מעשה, ללא טלפון או כל חומר קריאה, ובהיתי באין מעצור בזוגות השוטרים ששמרו עלי. הם היו מרותקים למקומם למרגלות המיטה, אכלו, שתו, דיברו בטלפון, חיזרו, ריכלו, קיימו התייעצויות מקצועיות, והכל לעיני הפקוחות לרווחה, כמו עכברים במעבדה.

את הרשמים המעניינים באמת אשמור לרומן שאכתוב, כעצת המורה. אבל כמה דינמיקות שאפיינו את רוב זוגות השומרים אחלק עמכם כבר עכשיו. הזוגות ברובם (אחרי שהבלשים השתחררו וחזרו לעיסוקם) הורכבו משוטר ומחיילת משמר הגבול. הפער ביניהם נראה גדול.

החיילות נשאו "נשק ארוך" ונראה היה שיש להן מעט מאוד מושג על עבודת המשטרה. נראה שתרומתה העיקרית של השוטרת בצוות יהיה לירות בכל מה שזז אם רק תחוש בסכנה. פעם, כשהשוטר הלך להביא דבר מה, עייפתי מהתנוחה הקבועה במיטה והתיישבתי. "לאן אתה הולך?" שאלה אותי החיילת בבהלה ואחזה ברובה. אינני הולך לשום מקום, הרגעתי אותה, הרי אני כבול למיטה.

השוטרים, בגילאים שונים, מלאו את תפקיד המבוגר האחראי. להתקשר, לדאוג לאספקה ולחילופי המשמרות, וכל כיוצא בזה. התרשמתי שהשוטרים אינם אוהבים את המשמרת בבית החולים, הסביבה לא נעימה ועליהם להיות מרותקים למקום אחד למשך שעות.

האתגר המקצועי הגדול שעמד בפני השוטרים היה לקחת אותי לשירותים. כאן יכול היה כל אחד מהם להוכיח את מקצועיותו ודבקותו במשימה. זה החל בשוטר הצעיר שהקפיד לשמור פתח בדלת השירותים ונעץ בי בריכוז רב את עיניו הערמוניות בעודי מפשיל את מכנסי. נעצתי בו את עיני בחזרה עד שנסוג מהפתח. שני שוטרים אחרים דאגו שידי יהיו מהודקות זו לזו באזיקים גם בהיותי בשירותים. נאלצתי לפתל את כל גופי בתנוחות שלא האמנתי שהן אפשריות כדי להתנקות לאחר שעשיתי את צרכי. ידי היו כואבות ומלאות סימנים מהאזיקים, עד שבצאתי לא התאפקתי וצעקתי על השוטר. הוא הסביר שאלו הן ההוראות והוא חושש כי יגיע קצין לביקורת ויגער בו אם ימצא אותי לא אזוק.

יחס הציבור למשטרה

אמרתי  כבר שהמשטרה שמנה ומערכת הבריאות שדופה. השוטרים היו אוכלים ארוחות שמנות ומגוונות מהמסעדות שבסביבה, בעוד שעברו יותר משלושים שעות מפריצת המשטרה לביתי ועד שזכיתי לקבל ארוחה ראשונה שיכולתי לאכול חלקית.

מה שנראה לי מכוער, בעודי שוכב מורעב ואזוק במיטה, היה יחסם של רבים מהסובבים: חולים, בני משפחותיהם ואנשי צוות (לא כולם). הם היו פונים שוב ושוב אל השוטרים: בוקר טוב אדוני השוטר, מה נשמע? חסר לכם משהו? להביא לכם משהו? לשתות? לאכול? על חשבוננו, אל תדאגו.

האם מקובל להעלים אנשים?

ישנן מספר תרופות שאני נוהג לקחת באופן קבוע, בהוראת הרופאים. המשטרה סירבה לבקשת משפחתי להכניס לי תרופות, בטענה שאקבל תרופות בבית החולים. בבית החולים אמרו לי כי אין ברשותם את התרופות הנחוצות. ביקשתי להודיע לאשתי כי אני נמצא בבית החולים, כדי שתביא לי את התרופות מהבית. האחיות טובות הלב במחלקה סברו, לתומן, כי בהיותי עצור אסור להן להודיע למשפחתי היכן אני נמצא.

תהיתי, האם הציבור בארץ מאמין שהמצב גרוע אף מכפי שהוא? האם נראה להן סביר שמעלימים אזרח ולמשפחתו אסור אפילו לדעת היכן הוא נמצא?

אני משתגע. "המצב" משגע אותי. אני לא מצליח לעבוד, ומלבד אותו לילה שביליתי בבית המעצר בשבוע שעבר, אני בקושי מצליח לישון. אני מפרסם באופן כפייתי כל בדל חדשות שנראה לי שיכול להציג את הפלסטינים באור אנושי קצת יותר לחברי היהודים, ומגיב בצורה קשה כשממשיכים לספר לי על "עליונותנו המוסרית". אני רב עם חברים וממאיס את עצמי על רבים. קחו בחשבון, זו תוצאה ישירה של "המצב". אני מרגיש בגופי את כאב ההפצצות על עזה ואינני מסוגל להסתגל למאות מתים מידי יום, רבים מהם ילדים, כ"מצב טבעי". אני עובד כבר על הוצאת אישור "אי שפיות זמנית", ומקווה לחזור לתפקד בהדרגה אחרי שהטבח ההמוני ייפסק.

אבל אל תדאגו, אני לא משוגע מסוכן. הסימפטום העיקרי אצלי הוא קריאה כפייתית של עיתונים. אני קורא כל בדל ידיעה ומנסה למצוא רמזים מאין תבוא הישועה. מי יהיה המלאך, או האלוהים, שיצא ממחבואו ויקרא " אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר".

כמובן, בעברית ובאנגלית, רוב מה שאני יכול לקרוא זה העיתונות הממסדית המגוייסת, התומכת במלחמה ואף קוראת ללא הפסק להחריפה. רבים מאנשי "השמאל הישראלי" אף מאשימים את שנוא נפשם "ביבי" באי השמדת החמאס קודם לכן, ובכך יוצרים לחץ ציבורי למען מרחץ דמים גדול אף יותר, ומונעים מהממשלה, אם במקרה תמצא טיפת שכל בקודקודיה, מלצעוד צעד אחורה מפי התהום.

בצר לי אני מנסה לחפש קולות אחרים. פעמים רבות מאז שהחל "המצב" פתחתי את אתר "שיחה מקומית", שנועד להביא קול אחר בעברית. האמת שהתאכזבתי. אני מאמין גדול בכוחה של התודעה לשנות מצב. אמצעי התקשורת הם כלי מרכזי בעיצוב התודעה של כולנו כחברה. כמו שסופר קובע את המציאות על ידי שזירת העלילה, עוד לפני בניית האישיות של הדמויות, כך התקשורת קובעת את תודעתנו קודם כל על ידי רצף בלתי פוסק של החלטות אילו רסיסים מתוך המציאות האינסופית להראות לנו.

אתחיל מהסוף. בזמן כתיבת שורות אלו, התמונה הראשית באתר "שיחה מקומית" הינה של מחנה אוהלים שהוקם לעקורים בח'אן יונס בדרום רצועת עזה. תמונה פסטורלית, ללא אלימות, כמעט מתבקש לבוא ולנפוש במקום. הכותרת "רוחות הרפאים של הנכבה בעיר האוהלים בח'אן יונס" קצת מאזנת את התמונה הפסטורלית, אך ברוח פילוסופית, ללא תחושת דחיפות, ואינה מעבירה בשום צורה את המוות, ההרס והזוועה שמחוללות ההתקפות הישראליות הבלתי פוסקות בחייהם של יותר משני מליון אזרחים.

בהכללה, ואני מאוד מקווה שיוכח לי שאני טועה, בכל אותם פעמים שפתחתי את אתר שיחה מקומית במהלך "המצב", לא נתקלתי אף פעם בכותרת מרכזית שמתארת את הזוועה בעזה, שלפי מיטב ידיעתי מהווה מעשה ההרג המרוכז נגד אזרחים הגדול ביותר בתולדות הסכסוך. אשמח לפרסם הבהרה ולהתנצל באם טעיתי.

רק לצורכי השוואה, הבאתי כאן, לצד תמונת השער של "שיחה מקומית", תמונה מאתר אחר אותו אני נוהג לפקוד, שבו מאז תחילת "המצב" שמו את המשבר ההומניטרי בכותרת ראשית קבועה – עם תמונות מתחלפות. לצערי אין שום דרך נורמלית להבין איך מותם של מאות אזרחים מידי יום הוא "no news", ועוד באתר שמתיימר לפעול למען "פתרון הסכסוך בדרך הומנית". כמובן, אלו הנורמות המקובלות, נבכה את אנשינו וכל שאר העולם יכול להישרף. אני לא מתפלא, רק ציפיתי ליותר.

לצערי הבעיה בשיחה מקמית אינה רק מה שלא נראה ולא נכתב אלא גם מה שנראה ונכתב. הבוקר פתחתי את שיחה מקומית ולהפתעתי תמונת השער היתה הפגנה של חראק חיפה נגד הטבח בעזה. לקח לי זמן עד שגיליתי, באותיות הקטנות, שההפגנה היא מה-11 במאי 2023. כפי שידוע לקוראי "הארץ", המשטרה מנעה בכוח רב הפגנה של החראק שתוכננה להתקיים ב-18 באוקטובר במהלך "המצב". היה זה, לפי מיטב הידוע לי, הניסיון הראשון בתוך הקו הירוק לקיים מחאה ציבורית פתוחה בדרישה להפסיק את הטבח. משום מה נראה לי שגם הפגנה זו לא כוסתה בשיחה מקומית. הצגת תמונה מהפגנה ישנה מעלימה מהקוראים את המציאות שבה אנו נמצאים, כאשר מתבצעים מעשי טבח מידי יום ואיש אנו מסוגל אפילו לצאת לרחוב בקריאה להפסיקם. "ד-מו-קרט-יה", כפי שנהוג לקרוא. גם הפגנה שקטה שהתקיימה  באום אלפחם ב-19 באוקטובר, שדוכאה באלימות רבה ובמעצרים, וחלק מהמשתתפים בה עדיין במעצר, לא דווחה. נראה שהשיחה המקומית, מעצם הגדרתה, מתקימת באזור חיוג "03".

במקום דיווח על דיכוי כל סממני התנגדות לטבח, שיחה מקומית בחרה לדווח לנו הבוקר בכותרת ראשית (שלמרבה הבושה הפגנת החראק שימשה לה כעיטור) כי "המיעוט הערבי מגלה אחריות" – מהדהדת בכך את דבריו של המפכ"ל שאיים להעביר באוטובוסים לעזה כל מי שיתנגד למלחמה,  אך קבע לאחר מכן כי "צריך להגיד מילה טובה על ההתנהגות המופתית של ערביי ישראל." הדרישה מהנתינים הערבים שהדמוקרטיה הישראלית בטובה עדיין לא גרשה מהשטחים שכבשה ב-1948 להיות אסירי תודה ולשתוק כאשר אחיהם נרצחים בסיטונות היא הרבה יותר מסתם פטרונות קולוניאליסטית. כך מתאר זאת מוחמד דראוושה בשיחה: "מראות הזוועה האנושית, ותמונות הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגים במלחמה בעזה לא משאירים אותנו אדישים. הם מעוררים בנו תסכול, פחד וחוסר אונים, ובכל זאת, האזרחים הערבים מצליחים לשמור על איפוק. מקיימים את אחריות המיעוט." זה לא בושה לפחד, יש לנו את כל הסיבות לכך, ולערבים בבטן המדינה הציונית, החושפת יותר ויותר את פניה הפשיסטיים, יש סיבות טובות להיות בשקט. אנסו אותך, אבל את לא חייבת להגיד שמילאת את חובותייך כלפי האנס.

באותה כתבה דראוושה גם מדווח כי "כמה עשרות פעילים ערבים בזירה הדיגיטלית נעצרו על הפצת סטטוסים מינוריים, או כאלה שפורשו בצורה מעוותת כדי לספק עילה לבן גביר ולכוחותיו להפגין שרירים כמי ששולטים בשטח. מעצרים אלו נתפסים כמקארתיזם, רדיפה וניסיון לסתימת פיות, ונוגדים את הערך הדמוקרטי שמקדש את חופש הביטוי. נכון לעכשיו, בתי המשפט זורקים את התביעה ואת המשטרה מכל המדרגות ומשחררים את הפעילים מיד הביתה, כי הרי אין עילה חוקית למעצרים, ואין בהם משום חציית גבול." ממש נופת צופים של דמוקרטיה, ובעיקר בבתי המשפט. כמה טוב ונעים למי שמאמין לכתוב בעיתונים ומדיר את רגלו מבתי הכלא ובתי המשפט.

יכולתי להמשיך בצורה קטנונית ולבקר מאמרים כאלו או אחרים, אבל, באמת, זה לא העיקר. העיקר מה הלאה, כיצד נמשיך לחיות לאחר האסון המתגלגל שאין לעוצרו. (אני אישית מאמין שהיום חשוב לעצור את האסון ולחסוך בחיי אדם, והשאלה מה הלאה צריכה להישאל רק כשהמצב טיפה ירגע, אבל נניח.) במאמר פרוגרמטי מה-22.10 אורלי נוי מסבירה לנו בטוב לב אינסופי "מה צריך לעשות עכשיו". כאן אני חייב גילוי נאות, אני מעריך ואוהב את אורלי נוי. דווקא לכן אני מתפתל מכאבים ומשתנק מבכי כשאני רואה כיצד אדם כל כך טוב נופל בפח הטיעונים שהיא מנסה לערום ולסדר בניסיון עקר למצוא חן בעיני הציבור היהודי המוכה תדהמה וזעם עקב התקפת החמאס ב-7 באוקטובר.

כהכנה להצגת האלטרנטיבה, נוי מציגה את הנחות היסוד: "ההצעה הזו לפעולה מתבססת על שתי הנחות יסוד: אחת, שחיי כל בני האדם שווי ערך, ושאין דם יקר מדם. ושלכל יושבי הארץ בין הים לנהר עומדת זכות שווה לצדק, לחיים בביטחון ולחירות." עד כאן יפה מאוד, אלא שהמצב בשטח לחלוטין לא סימטרי. כשהיא מנסה להסביר מדוע יש להפסיק את הפגיעה באזרחים בעזה היא טוענת: "אם ההרג ההמוני הזה של חפים מפשע נראה למישהו מחיר לגיטימי לשלם על חיסול אנשי חמאס, יושרה בסיסית תחייב גם הסכמה שחמאס ישמיד שכונות תל אביביות שלמות מסביב לקריה, מפקדת הצבא שלנו, הממוקמת בלב העיר המאוכלסת בישראל." לא נעים להגיד, אבל אפילו לי, שרובכם בוודאי מחשיבים אדם הזוי, הטיעון נשמע הזוי במיוחד. מי מצפה פה ליושרה בסיסית ממישהו?

נראה לי שהבעיה הבסיסת הינה בהנחת היסוד שמדובר ב"מפקדת הצבא שלנו". לעניות דעתי הכישלון הגדול של "השמאל" בארץ בהצגת אלטרנטיבה הינו ביצירת מצג שווא של שני צדדים סימטריים שזקוקים ל"שיוויון" ו"שלום" ביניהם. האלטרנטיבה היחידה הינה ביצירת "אנחנו" חדש ומשותף שעבורו כל מי שמנסה לכפות עלינו אפרטהייד, כיבוש, אפלייה דיכוי והרג הינו "הם". הם הבעיה ואנחנו הפיתרון.

בהמשך "האלטרנטיבה" עוברת מתחום ההזוי להלוצינציות מסוכנות באמת. אני קורא את כותרת המשנה ולא מאמין: "הדרך האפקטיבית לפרק את חמאס". אוי, אוי, אוי, אורלי, אם את רוצה להתחרות בגנץ ודומיו בשיטות לפרק את חמאס ולקבוע את הנהגתו של העם הפלסטיני, אין לך שום סיכוי. הגדרת מטרה כזאת, שטובי המומחים הצבאיים והפוליטיים כבר קבעו שאינה אפשרית, רק נותנת לגיטימציה להמשך הטבח. "כולנו רוצים לפרק את החמאס" ודנים רק באמצעים. קודם כל תעצרו, תרגעו, אנחנו חיים באסון מתמשך כבר יותר ממאה שנה ואין פתרונות מהירים.

אני משתגע מהמצב. בעצם אני חושב שהדבר השפוי היחיד לעשותו במצב הנוכחי הוא להשתגע.

"לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" (ספר עמוס, פרק ה, פסוק י"ג)

כמה מחברי שפרסמו בימים רעים אלו על דפי הפייסבוק שלהם פסוקים מהקוראן מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח, לכן חשבתי שאולי, במדינת היהודים, פרסום פסוק מהתנ"ך בטוח יותר.

(This post is also available in English.)

לפרסם את מה שאני באמת חושב כמובן שאינני יכול. פעם אחרונה שנשאתי שלט שקורא ל"הפסקת אש עכשיו", או, למעשה, לא נשאתי את השלט אלא החזקתי אותו מקופל בין רגלי, הותקפתי על ידי שוטרים רבים וביליתי את הלילה בחדרי המעצר במשטרת חיפה… בימים קודמים, בהפגנת נשים בשחור ובמשמרת למען חילופי שבויים במרכז הכרמל, שלטים מתונים אף יותר נקרעו מידיי על ידי שוטרים. לבסוף אף חברי שוחרי השלום התחננו שאפסיק עם ה"פרובוקציות".

אז הפסקתי, לפחות בינתיים.

בינתיים, למי שמודאג מהמצב, אינני פרשן צבאי או מדיני, אך בתוך עמי אני יושב, ואני יכול לדווח מכאן שהחזית הפנימית איתנה מתמיד, ומדינת ישראל מתפקדת במיטבה.

הייתי היום בבית המשפט בחיפה, לשאול בשלומו של ידיד העצור כבר שבועיים באשמת פרסום בית משיר בפיסבוק. התביעה הגישה כתב אישום באשמת "תמיכה בטרור" וביקשה את הארכת מעצרו עד תום ההליכים. הדיון נדחה עד שההגנה תלמד את התיק. הבחור, כפי שמקובל בימים אלו, לא הובא לבית המשפט. בפרוטוכול הדיון טרחה השופטת לציין:

"בשים לב לחוק קיום דיונים בהיוועדות חזותית בהשתתפות, אסירים וכלואים במצב החירום, הדיון מתקדם בהיעדר החשוד בווידאו כשהוא נמצא בבית המעצר החשוד מזדהה בוידאו בפני השופט בקול רם ואומר את שמו ותעודת הזהות, והשופטת מסבירה לחשוד שהדיון מתקיים בוידאו לאור הכרזה על הגבלה חלקית בדבר השתתפות העצורים בדיונים." (שיבושי המינים, הפיסוק והשפה בפרוטוכל המקורי). אכן הדיון התקיים "בהיעדר החשוד בוידאו" – כלאמר, היה וידאו, אך לא ראינו את החבר העצור.

לפני הדיון בענייננו, הספקנו לראות את הצדק הישראלי בפעולה בשלושה דיונים קודמים בהארכות מעצר. ראשית הובא חשוד בירי, והוא שוחרר למעצר בית לימים ספורים עם הרחקה של 150 מטר מבית הקורבן ואיסור לדבר עם הקורבן. אחריו הובא חשוד בדקירה וגם הוא שוחרר אחרי דיון קצר בתנאים דומים. שניהם הובאו אישית לבית המשפט. למותר לציין כי הקורבנות (כמו גם החשודים בתקיפה) בשני המקרים היו ערבים.

לאחר מכן התפנה בית המשפט לעניין חשוב יותר שעניינו בהבטחת שלום הציבור בימים קשים אלו. החשוד, אב למשפחה, בן 43, ללא עבר פלילי, נראה בשידור וידאו מבית המעצר. במהלך הדיון למדנו שהחשוד, תושב הגדה המערבית, היה בעל אישור שהייה ועבודה בתוך שטחי הקו הירוק מזה כארבע שנים – כלאמר עבר את כל הבדיקות האפשריות של השב"כ הכי אכזרי בעולם ולא נמצא בו רבב. אולם, כך למדנו, בשל המצב בוטלו כל אישורי השהייה והעבודה ובכך הפך החשוד, בהנף מקלדת, לעבריין שבעצם קיומו מסכן את בטחון מדינת ישראל והציבור היהודי החי בה בשקט ובשלווה.

עורך הדין של החשוד ניסה לקצר את הדיון באומרו "אז תגרשו אותו". השופטת, מצידה, ניסתה לקצר את הדיון לשיטתה, והבהירה כבר בתחילת הדיון ולפני שתשמע כל טענה: "שיהיה ברור, אני לא משחררת אותו."

טוען המעצרים המשטרתי הדגיש כי עבירתו של החשוד אינה מסתכמת רק בשהייה בלתי חוקית, אלא גם בהפרת תנאי אשרת השהייה שהיתה ברשותו. כיוון שהחשוד לא הואשם בשום עבירה נוספת, ברור כי החריגה מתנאי הרישיון לא כרוכה בפעילות עבריינית בפני עצמה. השוטר לא היה מוכן לפרט במה הופרו תנאי הרישיון, אך כשהסנגור העלה השערה שהחשוד הורשה לעבוד בחקלאות אך במקום זה עסק בהרכבת קירות גבס, רחמנא ליצלן, הוא לא הכחיש, רק חזר על כך שזו הפרת תנאי השהייה והחשוד נחקר גם על כך.

הסנגור חזר והדגיש כי איש לא הודיע לחשוד כי אשרת השהייה שלו בוטלה, ולכן, גם אם היה "שוהה בלתי חוקי" באופן פורמלי, הרי שהוא נקלע למצב זה ללא ידיעתו. הוא הדגיש שמשרדי המתפ"ש פתוחים ומתפקדים, הם שהנפיקו את האישורים והיה ביכולתם להתקשר לבעלי האישורים שהנפיקו ולהודיע על ביטולם. הוא אף סיפר שטרח ובדק באתר הפומבי של המתפ"ש ושאף שם לא מצא כל הודעה על ביטול אישורי השהייה.

השופטת, שבפניה הונח חומר החקירה (שלא נמסר לסניגור), טרחה לענות לסנגור ולטעון כי החשוד הודה בחקירתו כי היו אנשים – אם כי "לא שום גורם רשמי" – שייעצו לו לעזוב את השטח. הטוען המשטרתי, כדרך "צדיקים שמלאכתם נעשית על ידי אחרים", לא טרח לענות, בעוד השופטת עושה את מלאכתו.

המשטרה, למרות חומרת התיק, ביקשה רק יומיים להשלמת החקירה. השופטת ציינה כי החשוד, בשל המצב הבטחוני, מהווה סכנה לשלום הציבור בעצם קיומו ונוכחותו ביננו. לבסוף האריכה השופטת את מעצרו ביום אחד.

כשיצאנו מבית המשפט פגשנו עורך דין ממהר לעמל יומו. הוא סיפר בגאווה שגם הוא הגן על בחור שנאשם בפרסומים בפייסבוק, אך הצליח לשכנע את בית המשפט לשחרר אותו. לדבריו לקוחו הוחזק עם עצורים בטחוניים בכלא מגידו. לאחר שהגיעה הוראת השחרור הסוהרים במקום לקחו אותו לחדר נפרד והפליאו בו את מכותיהם. לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

מתוך ויקיפדיה:

בספר עמוס, פרק ה', נושא הנביא קינה על בית ישראל, שאינם הולכים בדרכי ה', מעוותים משפט צדק, תומכים בחזק, אך רומסים ובוזזים את החלש, בזים לדברי הנביא והמוכיח, ושוכחים את גדולתו ועוצמתו של האל. על כן, יעניש אלוהים אותם באופן אישי, כך שלא יוכלו ליהנות מהעושר והרווחה שצברו בדרכים מושחתות. הנביא מסכם קטע זה של הנבואה בביטוי הנדון: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא."

(מכתב שיזמה קבוצת אינטלקטואלים ופעילים פלסטינים, במטרה לגבש שיח חדש, בהקשר של תנועת השחרור הפלסטינית, ולהציגו בפני בני הקהילה היהודית המתיישבת בפלסטין, ובאמצעותו לקרוא להם להתנתק מהציונות ולהשתלב בעם הפלסטיני. המכתב במספר שפות, עם רשימת חתימות מתחדשת, זמין באתר אג'רס (פעמונים)  ajras.org ושם תוכלו לחתום עליו ולדון בתוכנו.)

אל ה"אחר" שלנו,

משוררנו הנצחי מחמוד דרוויש, בגאונותו הספרותית, תיאר את היחסים בין הכובש הישראלי לאוכלוסייה הפלסטינית הילידית באומרו: "הנרצח אוהב את דמות רוצחו". הגזמה פואטית זו חשפה את מה שמסתירה השתיקה. אין לנו מנוס מלהכיר בעובדה שמערכת יחסים מיוחדת נוצרה בין הפלסטינים לכובשים. התארכות תקופת הכיבוש השפיעה על כולנו, בניגוד לרצון האנשים, וגרמה הן לכובש והן לקורבן הכיבוש להגדיר את זהותם, במקרים רבים, על ידי הסכסוך שלהם עם האחר. הכובשים, לאחר ששתו מהמים שלנו, אכלו מטוב אדמתנו והשתזפו בשמש שלנו, טוענים לעתים קרובות שהם אנחנו. ומטבע החיים החברתיים מחלחל לתרבות הקורבן משהו מהשיח הגזעני של האנס שלה.

זו מערכת יחסים מיוחדת במינה, אשר מחזקת את הנחתנו שהישראלי מקווה שהפלסטינים יעלמו כדי לתפוס את מקומם, לייחס לעצמו את מורשתם ולקרוא לעצמו בשמם. כן, אנחנו מאמינים שאתם, במודע או שלא במודע, מקווים להיות אנו. אנחנו צאצאיהם של הכנענים, של הערבים ושל אלה שבאו מחופים אחרים אל הים שלנו, ושל מי שנשאר כאן מהטורקים, הכורדים, האמאזיר, האפריקאים ואחרים שהיגרו אלינו והפכו חלק מאיתנו.

אבל מה מונע ממכם להיות חלק מאיתנו, כפי שנהיינו?

אתם יכולים לענות לנו, ובינתיים נאמר לכם מה היא לדעתנו הסיבה: זוהי הציונות (בין אם חילונית ובין אם דתית), שדחתה את ההצעות של יהודים ופלסטינים ערב 1948 להקים את פלסטין החילונית והדמוקרטית כמדינת כל תושביה, ובכך מנעה מסלול אחר של ההסטוריה שבו יכולנו להיות ביחד. לשם כך היא ניצלה את הפחד שלכם, הנובע מפשעים רבים שבוצעו נגדכם, שבראשם זוועות פשעי הנאצים. בשם הפחד הזה הצדיקו את הפשעים הזוועתיים שביצעו הכנופיות הציוניות ומדינתן נגדנו (כיבוש, גזענות ועקירה מאדמתנו…) ונגד תושבי האזור.

הציונות, במשך מאה השנים האחרונות, היא האחראית בראש ובראשונה לחוסר היכולת להגיע לפתרון בינינו ובינכם. היא אחראית הראשית להיעדר מה שאנו חולמים שיאחד בינינו, ערכי הצדק, הדמוקרטיה, השוויון, וכל הטוב שאנו מאחלים לאנושות, כולל לנו ולכם.

הציונות היא זו שכופה את חוסר האפשרות לחיים משותפים בינינו על בסיס שוויון וצדק. היא מייצרת אלימות, במסגרת חלוקת תפקידים עם כוחות קיצוניים אזוריים השותפים ברצונה להגמוניה על האזור. ביחד הם מספסרים, באלימות, בדם של כולנו. הם שותפים בעוינותם לכוחות השלום, הדמוקרטיה, השוויון והצדק.

הפתרון, אם תשאלו, הוא סיום פרויקט המונופוליזציה והדיכוי בארץ עתיקה זו, והקמת משטר פלורליסטי ודמוקרטי שיגשים שלום וצדק לכולם, כולל עבור הפליטים הפלסטינים שיחזרו לבתיהם מהם נעקרו.

המשמעות היא שתפסיקו להאמין שאתם יכולים לבוא, לגרש אותנו, להרוג אותנו, להתיישב במקומנו ולטעון שאתם אנחנו.

במקום זאת, אנו קוראים לכם לעשות את מה שעשו גלי ההגירה שתרמו להיותנו מה שאנחנו, להשתתף יחד איתנו ביצירת מולדת שמכילה את כולנו, ביצירת מדינה חילונית ודמוקרטית עבור כולנו. בכך נכונן שלום, צדק ושוויון עבורנו יחד, ומגדלור לכלל האנושות לעולם טוב יותר שנוכל להשתתף בבנייתו.

זה מסר עבורכם, ועבורנו. מסר לכולנו, שעלינו להיות ביחד. או שמא מדובר בזעקה לתהום שאין לה קרקעית, שתאבד במחשכיו, והאלימות תימשך לתועלת הרודנים. אנחנו ביחד נקבע מה יעלה בגורל המסר שלנו. בואו נצא ביחד לדרך לסיום הדיכוי, האפליה, המלחמה והעוולות, ונפתח עידן חדש עבור הצדק שלנו, השוויון שלנו ועולמנו הטוב יותר.

לסיכום, אנו מאמינים כי ארץ זו מאמצת את מי שמשכין בה שלום, צדק, שוויון ואהבה, כחלק ממנה, כמו צמחייתה, מימיה ואדמתה, ומעניקה לו את שמה, כדי שיתאחד עם מי שקדמו לו. אולם אדמה זו דוחה מקרבה את התוקף, בין אם הוא נשאר זמן רב או קצר, עד שיהפוך לזיכרון חולף כמו שחלפו רבים.

(כל קשר בין הסיפור הבדיוני שלהלן ובין אנשים או מאורעות אמיתיים הינו מקרי בהחלט.)

הכל מתחיל בצלצול בפעמון שער הברזל שבכניסה לחצר הבית. זהו פעמון חדש. לפניו, במשך יותר מעשרים שנה, היה שער הברזל ללא פעמון ומי שבא לבקר היה צריך לדפוק בחוזקה על השער או להרים קול צעקה. השער הותקן בשבת, בשיא ימי האינתפאדה השניה. כבר בבוקרו הראשון ניצבו מאחוריו שוטרים שרצו לקחת אותי לתחנה. קשה לתאר כמה טובה ההרגשה לדבר עם השוטרים מאחורי סורגים כשהמפתח נמצא אצלי.

אלא שבביקורים נוספים, ב-2004 וב-2018, "התעצלו" השוטרים לדפוק על השער ולחכות לתשובה, טיפסו מעל השער או הגדר ולא הבחנתי בהם אלא כאשר דפקו על הדלתות והציצו מחלונות הבית. בביקורם האחרון באפריל 2021 הגדילו לעשות ושברו את מנעול השער. כאשר בא סוף סוף החשמלאי להתקין את הפעמון תהיתי אם בביקורם הבא יואילו השוטרים לצלצל בו.

אתמול בערב, כאמור, נשמע צלצול הפעמון. שני השוטרים מאחורי השער הודיעו לי כי באו למסור לי הזמנה לשיחה עם מפקד משטרת חיפה. הם שאלו אם הם יכולים להכנס. השבתי בשלילה. בעודם ברחוב מאחורי השער הנעול מילאו טופס נייר בכתב יד וצילמו אותו במחשב הטאבלט. לבסוף מסרו לי את הנייר שנשא את הכותרת המודפסת "הזמנה לסור למשטרה" ונפרדו לשלום. אחרי כמה דקות נשמע צלצול נוסף. מפקד התחנה אינו פנוי מחר ב-10 בבוקר. האם אוכל לבוא ב-11? האם יש צורך שישנו את הכתוב בהזמנה?

למרות שעבדתי אתמול עד ארבע לפנות בוקר, ולמרות שלא כיוונתי שעון, התעוררתי בעשר ועשרים נחוש בדעתי לא לאחר יותר מכמה דקות לפגישה. הכנתי שקית ניילון ובה משקפיים, ההזמנה, אישור רפואי על מספר מחלות ותרופות שעלי לקחת, קלסר עם נייר לכתיבה ועט. את הטלפון השארתי בבית ושכחתי לקחת את מספר הטלפון של עורכת הדין שאיתה התייעצתי ושביקשה שאתקשר אליה באם יחליטו לעצור אותי. את הדרך הקצרה לתחנה עשיתי ברגל.

בכניסה לתחנת המשטרה ישבו שני שוטרים שבדקו את המבקשים להיכנס. הם הסתכלו בהזמנה באי אמון ובהערכה: "שיחה עם מפקד תחנה". הם התקשרו לשאול באם מצפים לביקורי ואז הורו לי "תעלה לקומה רביעית ותפנה ימינה". ביציאה מהמעלית בקושי הספקתי לפנות ימינה כאשר הופיע מולי "בלש" באזרחי, פנה אלי בשמי והורה לי לפנות שמאלה ולשבת במסדרון, שם ניצבו כמה כיסאות ליד החלון, עד ש"משה" יתפנה.

בקושי הספקתי לשבת כאשר הבלש פנה אלי ושאל: "מה אתם מתכננים לשבת?". "מי אתה?" שאלתי. "אתה מכיר  אותי מההפגנות", ענה. נזכרתי. לפני מספר שנים ראיתי אדם ממתין במקום ההפגנה. שאלתי אותו אם גם הוא בא להפגנה. הוא צחק ואמר שהוא שוטר. ניסה לפתוח בשיחה. אמרתי לו שאם הוא שוטר, עליו להמתין בצד השני של הכביש, שם מרכזת המשטרה את כוחותיה.

"האם מה שמתוכנן לשבת זה משהו חריג, או הפגנה כמו שאתם עושים תמיד?", חזר לשאול. "אני לא חבר שלך," עניתי, "אני מוזמן לשיחה עם מפקד התחנה". "אל תדאג, גם אני אהיה שם," ביטל את הניסיון להמעיט לכאורה מערכו.

בינתיים עבר שוטר במדים ולפני שנכנס בדלת הזכוכית הנעולה לאגף שלידינו זרק כמה מילות ברכה ל"שלמה", הבלש שליווה אותי. עכשיו ידעתי את שמו וניסיתי לחרוט את פניו בזכרוני, כדי להינע מאי נעימות פעם נוספת. אני מאוד גרוע בזיכרון פרצופים, אבל משהו בסוף נקלט.

"איפה בני אורון", שאלתי, הפעם לוקח את היזמה לשיחה, "הוא כבר לא כאן?". בני אורון היה נוהג גם הוא לבוא באזרחית להפגנות, והופתע, כמעט נעלב, כאשר פעם הזמין אותי למשרדו בתחנה ולא היכרתי אותו. "לא, אני ממלא את מקומו, עכשיו אני אחראי על ההפגנות בחיפה," ענה.

ההתמודדות בין שני אנשים שנמצאים ביחד עם מטרות מנוגדות יכולה ללבוש אופי של התגוששות, כל דבר שבין האבקות חופשית לבין משחק שחמט. הוא ניסה להמשיך ולדון בפעילות המתוכננת בשבת, וכאשר לא שיתפתי פעולה הרגיש צורך לחיזוק מעמדו, או להדגיש את חולשתי. "אל תשכח מה היה לפני שנתיים", אמר. כיוון שהוא דיבר עד כה על הפגנות, ניסיתי לחשוב איזה הפגנות היו לפני שנתיים. לא הבנתי למה התכוון, ושאלתי. "המשטרה הייתה אצלך בבית. זה לא היה נעים ", אמר.

"אה," אמרתי, "אבל זה היה השב"כ, לא המשטרה", ניסיתי לחזור ולהנמיך את האיום המרומז. "השב"כ מזמין אותנו ואנו עושים את החיפוש. על פי חוק," אמר. "אני יכול לגרום להם לעשות זאת שוב".

כאן הבחנתי בהזדמנות. מזמן דמיינתי את עצמי שואל את השאלה הזאת, אך לא נמצאו לי נסיבות מתאימות. "באמת," אמרתי לו, "השוטרים שבאו אלי השתוללו בבית. איך זה עובד? האם השב"כ מורה לכם איזה דרגת השתוללות דרושה בזמן החיפוש?"

"לא!", הכחיש נמרצות. לא היה ברור לי באם ה"לא" נועד להכחיש את העובדה שהשוטרים השתוללו או את ההנחה כי השוטרים הם רק פיונים בשרות השב"כ. "היית צריך לראות איך אנחנו עושים חיפושים אצל עבריינים," ניסה להחזיר את כבוד השוטרים ואת הטון המאיים.

"דווקא בחיפוש אצלי הייתה ממש השתוללות," חזרתי לנושא האהוב עלי בשיחות עם שוטרים – ההתנהגות הבלתי חוקית של המשטרה. "זרקו את הבגדים והספרים על הרצפה ודרכו עליהם". "זורקים, לא דורכים," ניסה להחזיר את כבודו המקצועי, "לדרוך זה לא מקובל".

לבסוף הופיע קצין במדים כהים, תג בולט שעל חזהו זיהה אותו כ"משה" (את שם המשפחה שכחתי), והורה לנו להיכנס לאגף עליו נכתב "לשכת מת"ח". ניחשתי שזאת לשכת מפקד התחנה וחשבתי כמה טיפשי הנוהג להמציא לכל דבר ראשי תיבות. "משה" נראה צעיר למדי, ותהיתי אם יתכן שהוא המפקד. כמובן שטעיתי. בלשכה המרווחת שבקצה המסדרון המתין קצין מבוגר יותר בחולצה משטרתית כחולה. על התג שעל חזהו היה כתוב גם כן "משה", בכתב קטן יותר. את שם המשפחה התקשתי לקרוא. לאחר מכן שאלתי והוא זיהה עצמו כ"משה פורן", מפקד התחנה. שלושה כיסאות ניצבו מול השולחן המשרדי שלו, והוא הזמין אותנו לשבת. "משה" הצעיר התיישב לידי ושלמה נשאר לעמוד בצד תוך שהוא נועץ בי מבטים עצבניים.

– "אתה עומד בראש הארגון?", שאל אותי מפקד התחנה.

– "איזה אירגון?" שאלתי.

– ח'יראק.

– לא.

– אתה עומד בראש הסניף המקומי?

-לא

-אתה חבר בח'יראק?

-אין דבר כזה חברות בחראק.

-איזו פעילות מתוכננת בשבת?

-לא יודע.

-איך אתה בא להפגנות? אני רואה אותך בכל ההפגנות.

-אני רואה הזמנה, כמו שאתם רואים, אז אני בא.

-טוב, אם אתה רוצה לשחק אותה ככה… אז עם מי אנחנו יכולים לדבר בח'יראק? אני מכיר רק אותך.

-אני לא מוסמך לתת לכם שמות של אנשים בחראק. אתם במילא עוקבים אחרי כל מה שנעשה בעיר, אז אתם בוודאי יודעים הכל.

-אנחנו לא עוקבים אחריך. אפילו אינני יודע היכן אתה גר.

אני מאמין בתקשורת חיובית, ברוב המקרים, גם עם המשטרה. זה לא אומר לנדב אינפורמציה, גם בשיחה עניינית, כי, גם ללא האזהרה הפורמלית, "כל מה שתאמר יכול לשמש כנגדך". אבל ברוב המקרים עדיף לשני הצדדים להימנע מעימות או לפחות לצמצם את מידת החיכוך. משטרת חיפה רצתה להעביר מסר לחראק. ביקשתי את המסר בכתב, והסכמתי גם לשמוע בעל פה מה המסר שהם רוצים להעביר. ביקשתי רשות להוציא עט ונייר ולרשום את מה שנאמר.

המפקד הסביר שבאינטרנט התפרסמו קריאות להפגנה בשבת במושבה הגרמנית. הוא הוסיף שבדרך כלל הם אינם מתנגדים להפגנות "שלכם", אבל הפעם המצב שונה. אלו אירועי החג של החגים וברחוב תהיה כמות גדולה של אנשים, יהודים וערבים. אם תהיה הפגנה ואם יונפו דגלי פלסטין הוא צופה שתהיה הפרעה לסדר, ובתור אחראי על הסדר בחיפה הוא מתכוון למנוע זאת. הוא ציין במפורש מספר פעמים כי ימנע הנפת דגלי פלסטין, אפילו דגל אחד, ואם מישהו ינסה להניף דגל הוא יעצר מיד.

המפקד הציע אלטרנטיבות להפגנה המתוכננת. החראק יכול להציב דוכן במושבה הגרמנית בעת החגיגות ולחלק "חומר הסברה נגד הכיבוש". כאן הוא הרגיש כנראה כי הגזים והוסיף: "למרות שגם עם זה יש לי בעיה", ובכל מקרה הבהיר כי אסור בשום פנים כי מעל דוכן ההסברה יוצב דגל פלסטין. לחליפין יכול החראק לקיים את ההפגנה במקום סמוך, למשל ברחוב המגינים, כמו שאישרו הפגנה במקום בשבת שעברה. שלמה מצידו אף ניסה לטעון כי החראק מתכוון בכל מקרה להקים דוכן הסברה בשבת ולא לקיים הפגנה (כנראה ניסה להושיט לי "סולם לרדת מהעץ"), אך המפקד אמר כי ראה באינטרנט "כל מיני הזמנות, כאלו ואחרות".

בהמשך הסביר המפקד כי, כמובן, ביכולתנו לפנות לבית המשפט כנגד החלטתו לאסור את ההפגנה. הוא הזכיר כי בעבר כבר היו לו התנגשויות רבות בבית המשפט עם רג'א זעאתרה (שהיה מזכיר סניף חד"ש בחיפה) ואף ציין כי ברוב המקרים בית המשפט תמך בזעאתרה כנגדו. באם בית המשפט יקבע כי יש זכות לקיים את ההפגנה, נאנח, "אגייס לשם כך כוחות…" סיים בלא לפרט.

את המכתב המפרט את עמדת המשטרה לא קיבלתי. נאמר לי כי היועצת המשפטית נמצאת בבית המשפט וכי המכתב יהיה מוכן לכשתחזור במהלך היום. הבטיחו שיתקשרו אלי כדי שאבוא לקחת את המכתב ולבקשתם השארתי להם מספר טלפון.

לאחר הדיאלוג המתוח בפתיחה, השיחה התנהלה בצורה עניינית. בעיקרו המפקד הסביר ואני רשמתי מה שהספקתי. כהרגלי מיעטתי בדיבור, שומע ולא מנדב אינפורמציה. היה חשוב למפקד להראות שכל מעשיו הם במסגרת החוק ולמען שמירת הסדר הציבורי. היה חשוב לו גם להסביר שבדרך כלל הם מגינים על חופש הדיבור ואינם מתנגדים להפגנות אלחראק.

לבסוף שגיתי בחטא הרהב, לא התאפקתי, והזכרתי לו שאני לימדתי את בורובסקי (מפקד משטרת חיפה לשעבר) כיצד נותנים רישיון להפגנה. אני התכוונתי לאירוע ספציפי מ-1986, כאשר הגשתי בקשה לרישוי להפגנה נגד הכיבוש שתצעד ברחובות הדר, ובורובסקי, אז קצין צעיר, לא ידע באיזה טפסים מדובר. מתשובתו של המפקד נראה שהוא הבין זאת בהקשר רחב יותר, כאשר ציין שאכן היום ברור כי לא לכל הפגנה צריך לבקש אישור מראש.

במהלך כל השיחה עם המפקד נמשכה ההתגוששות הטעונה ביני לבין שלמה. כאשר ניסה לשאול אותי דבר מה, חזרתי ושאלתי אותו: "מי אתה? אפילו איני יודע מה שמך." הפעם הוא הזדהה בשמו המלא, "שלמה דרומי". רשמתי לעצמי ניצחון נקודתי.

"משה" הצעיר, שישב לצידי, הבחין בחשיבות שייחסתי לזיהויו של שלמה בשמו המלא. "אני שמי כך וכך, אמר, והצביע בגאווה על התג שעל חזהו". הרגשתי שאני פוגע בו אבל I couldn’t care less.

פעמים רבות היה שלמה נועץ בי מבטים מזרי אימה. אמרתי לו "לפי המבט נראה שבא לך להרביץ". "אתה פוגע בי," אמר, "להרביץ זה לא מקצועי." בשלב מסויים, כאשר נראה לו כי אני מרים את האף יתר על המידה בפני השוטרים, אף טרח לציין בפני עמיתיו כי לפני שנתיים, כאשר עשו חיפוש בביתי, הם "הראו לי" ו"השתיקו אותי כמו שצריך." היה נדמה לי שהאחרים הסתכלו בו במבוכה.

כאשר הציעו לי לבוא בהמשך היום לקחת את המכתב מהתחנה, קפץ על ההזדמנות והציע: "אולי אתה מעדיף שאני אביא את המכתב אליך הביתה ותזמין אותי לכוס קפה?". "לא, אני מעדיף לבוא לתחנה". "הוא אינו רוצה שאכנס לביתו", ניסה להקניט. "תביא צו חיפוש ותיכנס", עניתי.

לבסוף ליווה אותי שלמה אל המעלית, לחץ עבורי על קומה "1" ועבור עצמו על קומה "2". גם במעלית אינסטינקט הבלש שבו לא ידע מנוחה. "מה אתה עושה? מה עשית קודם?" שאל. "מה אתה עשית קודם?" שאלתי. "שום דבר", ענה. "גם אני".

בדרכי הביתה רציתי להיכנס לבית של חברים קרובים שניצב בצד הדרך. הרגשתי שאני זקוק לקצת אינטראקציה אנושית אמיתית. מצאתי שהם הגביהו את החומה והתקינו שער חדש. ניסיתי לדפוק על השער ולצעוק את שמם, אך לא נראה שמישהו שומע. אולי מתישהו גם הם יתקינו פעמון.

(דף מיומני, חיפה, 14 בדצמבר 2022)