ודמוקרטית

מעבר לכך, השימוש בתסמונת במטרה להעליב רק מבהיר עד כמה רבה הבורות בנוגע לתסמיני האספרגר. פיצול קשב, תכנון מדוייק וירידה לפרטי פרטיםם הם חלק מתכונותיהם של אנשים עם אספרגר, שהינם בעלי אינטיליגנציה גבוהה במיוחד על סף גאונות. הלוואי שלמנהיגנו יהיו קצת יותר תכונות דומות לאלו ש'לוקים' באספרגר וקצת פחות מאלו שלוקים באטימות.

כארגון שמעניק שירות לאנשים רבים המתמודדים עם התסמונת, אנו דוחים בשאט נפש את גרירתם של אנשים עם מוגבלות לשיח הציבורי כפי שנעשה על ידי אותו בכיר, יהא אשר יהא. ארגון 'בזכות' לא ייתן שמאבק פוליטי זה או אחר, יפגע בכבודם של אנשים ויוריד לטמיון עבודה כה רבה, במהלכה התקדמה החברה שלנו בהפרחת סטיגמות כלפי אנשים עם מוגבלות ולשילובם בחברה.

הפסיקו להשתמש בקוד "עיוור" במקום מנותק, ב"חירש" במקום אטום, ב"נכה" במקום חסר יכולת.
רוצים לריב? בבקשה. אבל לא על חשבוננו!

נעה קוראת לכם לא להישאר לבד עם התסכול, ולתמוך במי שכן מתמודדים - הקליקו http://bit.ly/4hinuch

הנה הטקסט המלא - האם אתם מזהים את עצמכם כאן?

"אני לא מתמודדת עם גזענות של יום יום.
ברכבת בגן החיות יושב ילד ושר: "טו טו טו טו הערבים ימותו!" כאילו זה סתם עוד שיר נחמד על רכבת. אני לא מתערבת.
ההורים שלו לידו. זה לא ענייני, לא תפקידי לחנך אותו.

אסמס סופר גזעני ונורא שקיבלתי ממישהי בעבודה. עניתי בקרירות, הבהרתי שאני לא חושבת כמוה. אבל לא עניתי בחומרה המתבקשת. למרות שהמילים שכתבה גרמו לי לשבת רועדת מול הטלפון, לא הרעדתי את העולם כמו שמגיע לאמירה הזאת.
רציתי לשמור על היחסים במקום העבודה שלי. רציתי לשמור על מקום העבודה שלי. חשבתי שזה בכלל לא ענייני ולא מקומי לחנך אותה, וכנראה שחסר טעם, הרי היא אישה בוגרת.

מאז תחילתו של צוק איתן, כמעט כל פעם שאני משחררת את התלמידות שלי להפסקה מישהי מהן אומרת משהו גזעני. הרבה פעמים הן גם מנסות להכניס אותי לדיון ואני מתחמקת באלגנטיות - "בואו לא נדבר על פוליטיקה". הן נשים בנות 50, אני אומרת לעצמי... מי את שתחנכי אותן, לא תפקידך.

אני לא מתמודדת עם גזענות של יום יום. לפעמים אני מתמודדת, הרבה פעמים לא. הרבה פעמים אני לא מסתכלת לה בעיניים ולא מאירה עליה בפנס כשהיא סמויה.

הרבה פעמים אני מרגישה אשמה על זה. מריצה בראש דברים שיכולתי להגיד. חושבת לעצמי על הילד שילמד את כל הגן לשיר "הערבים ימותו" ועל מי הילדים האלה יגדלו להיות.

אבל יש לי את ה"לא תפקידי לחנך" שמרגיע אותי. שנותן לי את התירוץ והסיבה (מוצדקת או שלא) להרגיע את המצפון שלי. אני נושמת לרווחה – לא תפקידי לחנך.

אני לא יודעת אם במקרים שתיארתי עשיתי את הבחירה הנכונה בחוסר ההתמודדות שלי. אני יודעת שהבחירה שעשיתי היא הבחירה הקלה יותר. זו שלא דורשת עימות. נדמה לי גם שזו גם הבחירה של רובנו רוב הזמן.

ואז יש את אלה שתפקידם לחנך.

אני לא מקנאת במורה של הילד ברכבת. לא מקנאת באחריות הכבדה שיש עליה להסביר לילד, גם אם ההורים שלו לא הסבירו, מה לא בסדר בשיר שלו. לה אין את הפריבילגיה שלנו יש להגיד "לא תפקידי" ולהמשיך הלאה. אם היא תתמודד או לא – על אחריותה.

כולנו מתחמקים מהתפקיד הזה בעיקר כי הוא נורא קשה – להסביר לאדם אחר שההתנהגות שלו גזענית ולמה זה דבר רע זה אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעשות. זה מעורר עימות, ומאוד מאוד מסובך לעשות את זה בצורה יעילה. זו הסיבה שגם הרבה אנשי חינוך לא מתמודדים עם הנושא.

אינספור פעמים אני נתקלת בגזענות ועוברת עליה לסדר היום כי "לא תפקידי לחנך". כשאני עושה את זה אני בעצם מפקידה את אחד התפקידים ואחד המאבקים הכי חשובים בחברה שלנו בידי אנשי החינוך. אני גם מפקידה אותם על אחד האתגרים הקשים יותר שאפשר להתמודד איתם.

אנחנו נותנים לאנשי החינוך את האתגר הזה, נותנים להם להשקיט את המצפון שלי – אבל הם, אנשי ונשות החינוך – לא דווקא מוכנים לאתגר.
ולכן אני חושבת שחשוב לעזור למורים ולמורות להתכונן לאתגר - בהשתלמויות, במערכי שיעור מתאימים ובספרים.

אפשר לעשות את זה כאן - http://bit.ly/4hinuch

בהצלחה לכל הגיבורים של החינוך, שתהיה שנה שקטה."

ותודה לנעה על הרשות לפרסם את הפוסט האישי, ועל כל העשייה שלה למען סובלנות וכבוד-האדם.

**הנוסח המלא: המכתב הנוקב של עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי שלנו, על חופש הביטוי באונ' בר-אילן, ולאחריו תגובת הדיקן הפקולטה למשפטים**

30 ביולי 2014
לכבוד
פרופ' שחר ליפשיץ, דיקן הפקולטה למשפטים
אוניברסיטת בר-אילן

שלום רב,
הנדון: תגובתך למכתבו של פרופ' חנוך שינמן לסטודנטים

פרופ' חנוך שינמן, מרצה לתורת המשפט בפקולטה למשפטים, הקדים למייל ששלח ביום 28.7.14 לתלמידיו בעניין הבחינה את הדברים הבאים -

"לכל תלמידי שנה ב' משפטים שלום,
אני מקווה שהודעה זו מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם, והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה. אני מאחל לכם, משפחותיכם, והקרובים לכם שתישארו בטוחים ובריאים עד שהעימות יסתיים ועד בכלל."

למחרת שלחת את התגובה הבאה לסטודנטים –
"לתלמידי שנה ב' - הודעה דחופה מדקאן הפקולטה למשפטים
סטודנטים יקרים,
זועזעתי להיוודע על הדואר האלקטרוני שנשלח אליכם על ידי פרופ' חנוך שינמן. זהו מכתב פוגעני והחל מן הבוקר אנחנו מוצפים ובצדק בפניות של סטודנטים ובני משפחה שרבים מהם משתתפים בימים אלה ממש בקרבות בדרום.
מכתבו של פרופ' שינמן - הן תוכנו והן סגנונו - מנוגדים לערכי האוניברסיטה והפקולטה למשפטים. באופן אישי כמו גם במחקריו רשאי כל מרצה לאחוז בעמדותיו ולהביע את השקפותיו במסגרת החוק. הפקולטה למשפטים חרטה על דגלה ערכים של פלורליזם, סובלנות וחופש ביטוי, אולם שילוב עמדות כפי שנכללו בפנייה המנהלית ששלח פרופ' שינמן לסטודנטים בנושא הנוגע לבחינות אינו נכנס למסגרת החופש האקדמי או חופש ביטוי אישי בכל מובן מקובל. מדובר בשימוש לרעה בכוח הנתון למרצה לניצול הבמה שניתנה לו כמורה לתורת המשפט כדי לשגר מסרים המשקפים את עמדותיו, באופן שפגע כאמור באופן קשה ברגשות הסטודנטים ובני משפחותיהם.
אני מתנצל בשמי ובשם הפקולטה על משלוח המכתב ומתחייב כי הנושא יטופל בחומרה הראויה.
בתקווה לימים שלווים יותר"

על פי הידיעה שהתפרסמה ב"הארץ" אף דרשת מפרופ' שינמן להתנצל בפני התלמידים (אור קשתי "אוניברסיטת בר אילן נגד מרצה למשפטים שהביע דאגה לנפגעים בשני הצדדים" אתר הארץ, 29.7.14).
בתגובת האוניברסיטה לפרשה, שנכללה בידיעה, נאמר שפרופ' שינמן ניצל לרעה את הבמה שניתנה לו כדי להביע דעות פוליטיות, באופן שפגע ברגשות הסטודנטים ובני משפחותיהם.
קראתי בדאגה רבה ובצער עמוק את תגובתך ואת תגובת האוניברסיטה. כל חטאו של פרופ' שינמן היה בכך, שלצד דאגה כנה לשלומם של תלמידיו ושל בני משפחותיהם הוא התייחס אף לקורבנות הפלסטינים ולנזק הכבד לרכוש ברצועת עזה. לקרוא לכך דעה פוליטית או ביטוי שסותר את ערכי הפקולטה למשפטים והאוניברסיטה הוא לעג לרש.
פרופ' שינמן לא נקט עמדה בשאלה מי התחיל ומי אשם, הוא לא הביע עמדה אם הלחימה מוצדקת אם לאו, אם שיטות הלחימה שצה"ל נוקט בהן הן חוקיות או מוסריות אם לאו – כל אלה נושאים כבדי משקל והרי גורל, שגם אליהם היה רשאי פרופ' שינמן להתייחס (במסגרת אקדמית או כהבעת דעה במסגרת פרטית). כל שעשה פרופ' שינמן הוא לציין את העובדה שיש קורבנות בנפש, פצועים, פליטים והרס רב גם בצד הפלסטיני. עובדות אלה אינן בגדר עמדה פוליטית.
לחוש כאב גדול יותר על קורבנות וסבל של בני החברה אליה אדם משתייך זהו רגש אנושי. בלתי אנושי להתכחש לסבלו של האחר.
לא פרופ' שינמן הוא הראוי להוקעה על עמוד הקלון בכיכר העיר. ראויים להוקעה הסטודנטים שהתלוננו נגדו ושרגשותיהם נפגעו מעצם אזכור סבלו של האחר, אף אם הוא נחשב בעיניהם לאויב. כמי שעומד בראש פרויקט זכויות אדם והיהדות במכון הישראלי לדמוקרטיה היה עליך לומר למתלוננים בקול צלול וברור, שערכיהם הם העומדים בסתירה לא רק לערכי הפקולטה למשפטים והאוניברסיטה אלא למוסר ולחמלה אנושיים ויהודיים בסיסיים.

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה קשה על חופש הביטוי, לציד מכשפות ברחבי הרשת, להתלהמות ולאלימות נגד כל מי שכביכול אינו מתיישר עם הקונצנזוס. למרבית הדאגה רוח רעה זו לא פסחה אף על המוסדות להשכלה גבוהה, שחלקם איימו להטיל סנקציות על דעות שנחשבות קיצוניות בעיניהם. מצ"ב מכתבנו לפרופ' חגית מסר-ירון, סגנית יו"ר המועצה להשכלה גבוהה. דברים שנאמרו שם לגבי ההגנה על חופש הביטוי של סטודנטים יפים בשינויים המחויבים אף לחופש הביטוי של אנשי הסגל האקדמי.
במייל ששלח פרופ' רון חריס, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, לכל הסטודנטים בפקולטה באותו היום בו אתה שלחת את תגובתך הוא כתב בין היתר:
"עלינו לזכור כי כלל הסטודנטים בפקולטה, בעלי דעות מימין ומשמאל, ערבים ויהודים, המגויסים למילואים ואלו שחווים את המלחמה מפרספקטיבות אחרות, הם חלק מקבוצת סטודנטים לומדים אחת, חלק מקהילת שיח אקדמית אחת ואזרחי מדינת ישראל. כל תלמידי הפקולטה, כמו כל אזרח ישראל, נהנים מחופש ביטוי, בגבולותיו המוכרים לכם היטב כמשפטנים. יחד עם זאת, חשוב שכולנו נהיה רגישים, במיוחד בימים אלו, וננהל שיח קשוב, מכבד ולא אלים. באוניברסיטה, שהיא מקום המבוסס על דיון ושכנוע, רצוי שהשיח יהיה מבוסס על הנמקות, החלפת דעות ומידע וניסיון שכנוע של האחר, ולא על זהויות, האשמות והרחקת האחר."
דברים אלה יפים בשינויים המחויבים אף לחברי הסגל האקדמי.

תגובתך לדבריו של פרופ' שינמן מצטרפת לאווירה הלא סובלנית המאפיינת עת זו, ושעשויה להלך אימים על כל מי שמעז להביע את עמדתו. אווירה שכזו סותרת ערכים בסיסיים של כל קהילה אקדמית.
בכבוד רב,
דן יקיר, עו"ד
היועץ המשפטי

**תגובת פרופ' שחר ליפשיץ, דיקאן הפקולטה למשפטים**
31/07/2014
מכתבו של פרופ' שינמן ותגובתי אליו

חברים וקולגות יקרים,
אני פונה אליכם בעקבות הפרסומים בנושא מכתבו של חנוך שינמן לסטודנטים ותגובתי למכתב זה.

ראשית, אפתח במובן מאיליו. אני תומך באופן עמוק בחופש האקדמי ובחופש הביטוי. אני גאה במגוונות של הפקולטה למשפטים בבר אילן וביכולתה להכיל בעלי עמדות מנוגדות. העובדה שמחד מנעד הדעות הן של חברי הסגל בפקולטה והן של הסטודנטים רחב כל כך ומאידך שוררת בה אווירה פתוחה, מכילה ומכבדת, אומרת רבות על הפקולטה ואני מקווה מאד שהתקרית האחרונה לא תעיב על כך.

לו היה פרופ' שינמן כותב מאמר אקדמאי או פופולארי ובו היה מבקר את צה"ל בצורה בוטה, הייתי אולי מתנגד לתוכן הדברים אך הייתי נלחם על זכותו לכתוב אותם. בדומה לכך, אגן בחירוף נפש על זכותו של כל מרצה להביע במסגרת השיעור שלו עמדות וטענות קשות ככל שיהיו הקשורות לדעת המרצה לנושא השיעור. ואכן חברי הסגל בפקולטה למשפטים יודעים כי לעמדתם הפוליטית והערכית לא היתה ולא תהיה לעולם כל השפעה על הקריירה שלהם.

במקרה הספציפי מדובר בעניין אחר. כדי להבין את ביקורתי על שינמן חשוב לתת את הדעת על שלושה עניינים:

1. ההקשר: שינמן כתב לתלמידיו מכתב מנהלי הנוגע לבחינה העתידית בקורס שבו הוא מלמד. זוהי "במה" של עמדת כוח של מרצה כלפי תלמידים, שנוצלה באופן לא ענייני לקידום סדר היום של המרצה בנושאים הנוגעים לליבו. יתר על כן, הבמה שנבחרה איננה מאפשרת דיון בדברים ואף לא תגובה של הנמענים. אילו לא היינו עוסקים בנושאים כל כך רציניים – הגנה על מדינת ישראל נוכח התקפות טרוריסטיות, מצד אחד והבעת הזדהות אנושית עם סבל של רבים, מצד שני – ניתן היה לראות בשימוש הפרטי שעשה שיינמן במכתב המנהלי כלפי קהל שבוי של נמענים משום פארסה.

2. הסגנון: המכתב נוקט בסגנון פוגעני ועוקצני. הוא מתייחס אל הסטודנטים כמצויים במציאות שאינה קיימת, שבה הם חולקים את הכתה עם עזתים שבתיהם נחרבו. הוא מתייחס באותה נשימה לא רק להרג חפים מפשע במחנה הישראלי והפלסטיני אלא גם סופר יחדיו את חללי צהל עם מחבלי החמס. גם אם היה בוחר, באופן פסול לדעתי, להשתמש במכתב לשם הבעת עמדה בנושא בלתי קשור, עדיף היה להתבטא בצורה מכבדת, ישירה, ולא על דרך הסארקאזם, שרבים מן התלמידים שפנו אלי ראו בו גם זלזול בהם או עמדה שופטנית כלפיהם, כביכול הם עיוורים לסבל של הזולת. אני נאלץ להוסיף כי לדאבוני הרב, בין רבים מתלמידי המחזור הספציפי שאליהם כוון המכתב לבין פרופ' שיינמן התקיימה ללא קשר להקשר הפוליטי מערכת יחסים קשה וטעונה שככל הנראה תרמה לפרשנות המכתב הן על ידי הסטודנטים והן על ידי כמשקף אדישות כלפי הסטודנטים ואף זלזול והתנשאות. אני מבין כי מי שנחשף רק לתוכן המילולי של המכתב מבלי להבין את ההקשר והבימה יכול היה לפרש את המכתב באופן שונה מהאופן שבו פורש על ידי התלמידים שהתלוננו על תכניו.

3. התוכן: הנהלת האוניברסיטה העניקה לסטודנטים את האפשרות לגשת לבחינה במועד א ב ו-ג. בכך היא שאפה ללכת לקראת הסטודנטים במצב המיוחד שנוצר. שינמן מציג זאת, בעקיפין, כהוראה מגוחכת שנכפית עליו בעל כורחו. הוא ממליץ לסטודנטים לגשת למועד א ובמשתמע רומז שהמועדים האחרים יהיו קשים יותר. הדבר יוצר בלבול וחשש אצל הסטודנטים ובמיוחד אצל אותם סטודנטים המצויים כעת בחזית ואין להם אפשרות של ממש להגיע למועד הראשון כפי שהמליץ באופן נחרץ המרצה. גם בהקשר זה לא ניתן לנתק את הפרשנות שיוחסה למכתב על ידי הסטודנטים ואומצה על ידי ממערכת היחסים הקשה בין המרצה לסטודנטים.

לנוכח האמור לעיל, סברתי שהנושא אינו נוגע לחופש הביטוי של המרצה אלא בעיתוי ובהקשר האומללים המבטאים ניצול לרעה של המעמד כמרצה - ולא של זכות אדם - כדי לבטא עמדות אל מול הסטודנטים ללא שום הצדקה אקדמית ובפורום שלא נועד לכך.

משנחשפתי לפגיעה ולעלבון של הסטודנטים שלנו, ושל בני משפחותיהם, חלקם סובלים מההפגזות, נלחמים בעצמם, איבדו חברים וקרובים, ודואגים לבני משפחה, סברתי כי הם ראויים להגנה וליחס של כבוד אשר צריך ללוות את ההתכתבות עמם.

הכרה בסבל של חפים מפשע והצער על כך היא בעיני משותפת לכולנו, חוצה גבולות פוליטיים, ולדעתי אינה שנויה במחלוקת. ההקשר שבו נאמרו הדברים הוא זה שגרם לפגיעה בסטודנטים ולצורך בתגובת נגד שבמסגרתה התנצלתי על דבריו בפני אותה רשימת תפוצה שלה שלח את מכתבו המקורי והבעתי את ציפיתי שיתנצל אף הוא על דבריו.

עם זאת גם אני לא חסין מטעויות, במחשבה שנייה, לנוכח האיום המסתמן על חופש הביטוי בהקשרים שונים בתקופה האחרונה, הייתי משנה את בחירת המילים במכתב שכתבתי ומשמיט את המשפט שבו התחייבתי לטפל בנושא. מבחינתי עיקר המכתב היה בהתנצלות שלי בשם הפקולטה על מכתבו של שיינמן וציפייה ממנו שיתנצל. עודני סבור כי טוב יעשה פרופ' שיינמן אם יתנצל בפני הסטודנטים שנפגעו מן ההקשר, הסגנון והתוכן. עם זאת, גם אם יתעקש שלא לעשות כן אין בכוונתי לבצע צעדים נוספים בעניין ואף הודעתי על כך באופן פורמאלי.

בברכה,

פרופ' שחר ליפשיץ