רוני סופר

נתניהו כבר אינו מבחין בין טוב לרע, נכון או לא נכון. זאת צרתנו, אזרחי ישראל. טוענים חכמי הכורסה, שאין עוד ניצחונות במלחמות. אכן, כל עוד זה הלך הרוח בעם ישראל – הטרור מנצח. אם היה כאן מנהיג נחוש, שיודע להבחין מה נכון ומה לא, הוא היה מנצח את הטרור. אבדת את הדרך, ראש הממשלה נתניהו.

"אם" ולא "עם" כפי שכתבתי בטעות. סליחה.

בתומן נגלה אם צמח לנו כאן רבין חדש, או שחזרנו לחפש את מי שיחליף את ביבי. הצלחתך הצלחתנו הטירון גנץ. צילום: Ynet

בתחומי מדינה, כספים, חברה, ביטחון, חינוך וגומר. אלה יהיו ארבע שנים מתישות, בהן יידרש לכל גרם של סיבולת, של נחישות, של שינוי תובנות, של קבלת האחר, של עמידה בכישלונות, של הרכנת ראש בפני עמיתים מזנבים, של החזקת כל האופוזיציה הזאת, מכחול לבן ועד מרץ, בשביל העם ולמען מדינת ישראל.

אבל חוזר ירוחם ואמש הוא התיישב עם שני הרמטכ"לים האחרים של כחול לבן יעלון ואשכנזי, ועמיתם יאיר לפיד, בראש האופוזיציה בת 55 חברי הכנסת. מרגע זה הוא מתחיל בטירונות בת כארבע שנים, בה ילמד לספור קולות, לרקום עסקות, להוביל מאבקים, לנהל קרבות מאסף לתוך הצבעות תקציב, לנווט ממשלת צללים

קשה העורף הזה. נאום הפתיחה שלו אתמול בישיבת סיעת הכנסת, היה חיוור, לא מהודק, קלישאתי ונטול חזון פוליטי של ממש. קדמה לכך סגה של חופשה בת כשלושה שבועות, בה נדם קולו והוא נעדר מהציבוריות הישראלית, עד כדי דאגה. כשנעדר מיום ההכנה וההדרכה לח"כים החדשים במשכן, החלו ציקצוקי הלשון.

השינוי צריך להיות מבוסס על התפיסה בארה"ב, למשל, של שתי מפלגות לאומיות גדולות. התוצאה המקווה: מפלגת שלטון אחת, שכל פלגיה מחויבים למסגרת אידאולוגית על פי המצע ולא פחות חשוב, למסגרת תקציבית אחראית המאפשר הפחתת העול הממשלתי העומס על גב הציבור. כך ניתן יהיה, אולי, לנהל ממשלה שפויה.

יש יותר מדי שרים, יותר מדי לשכות, יותר מדי עובדים, יותר מדי הוצאות רכש. זאת המציאות, היא האתנן הפוליטי כדי לקיים את הממשל הדמוקרטי הנוכחי בישראל. הדרך להתמודד עם ההוצאה המיותרת הוא בשינוי שיטת הממשל שלנו, המאפשרת ריבוי מפלגות סקטוריאליות, שאינן משרתות את מדינת ישראל כולה.