Gilitz

ואחרי שבוע שבו כל אדם מישראל ניצרף בלהבת האחדות והזיכרון ומצטרף אל פעימת הלב הכללי, תמיד יבואו מחפשי הכותרות ומחרחרי הריב... הניחו להם שבת שלום חברייא נעמתם מאוד

וכשגברו הצרחות האיומות בקשר, עייף ומיואש מהמוות ומהחיים, התפללתי : "אנא השם עשה שהן ייפסקו" ואלוהים, באיוולתו, שעה לתפילתי הזאת, ושקט שאינו טעון הסבר השתרר לפתע. ועדיין חרד מהתפילה ההיא

העצבות היא כלבה סוררת עם לוח זמנים עצמאי

שבוע טוב ושקט לכולכםםם מחבק ומחזק את תושבי הדרום יחד כולם פה ימי זיכרון ועצמאות לפנינו נקווה לטוב לנו ולמדינה היקרה כל כך

תיכף נעצור את המסע הספינה תעגון בחוף נפלא, כל אדם ילקט לפי רצונו מהשבת נר תדלקנה בתפילה אם ובת, זמן המנוחה יעבור לאט והעם היושב בציון ישבות מעט ___ שבת שלום חברייא

כל החיים הם מסע בדרך הביתה, ולפעמים המסע עובר בדרך לא דרך, אבל ממשיכים, ולמען האמת לא כולם מגיעים

כי בכל דור ודור חייב כל יהודי לראות את עצמו, כאילו הוא עצמו יצא מאושוויץ, ולעשות הכל שלא נהיה תלויים בחסדי אחרים

ובעיירת ילדותי הצפונית על ארגזי תנובה הפוכים, אנשים מבוגרים ונינוחים משחקים שש-בש, כמו אז, על הדשא שעל אי-התנועה, אל מול התנועה חסרת המנוחה, החולפת על פניהם, וכל השאר לא השתנה; ורק טפיחותיהם על השכם נעימות ורכות לי מאי-פעם #צורשלום

כמו העיר ציון לגולים הבוכים על נהרות בבל, כמו העיר תל אביב לאריק איינשטיין היושב בסן פרנסיסקו על המים, אכול געגוע, הוא הסתובב אבוד, בסימטאות הנמל המרהיב של נאפולי, נושא בליבו זיכרון אבניה של ירושלים

היית חלשה ואבודה ואולי היית צריכה אבא, ואולי היית צריכה רחמים, וכשאת באה ככה אליהם לסמטה, לקבל את החומר שיעזור לך לעבור את הלילה, הכל עובד לרעתך ואת טובעת ואין מציל

והרי כבר למדנו כי רק אהבה שאינה תלויה בדבר ( אקרובאטית שכמותה ) סופה להתקיים...

ובמעלית המגדל בדרך למטה, מתחת למשקפי השמש החדישים, פתאום היא דומעת, אולי כי היא יודעת שהוא יכול להעלם מחייה, כמו שהוא הופיע אצלה, פתאום

הייתי שמח לו הייתה שירתי מסור, לו הייתה שירתי פטיש, לו הייתה שירתי מדרגה קטנה, שימושית, כמו סמרטוט רצפה או לפחות ממחטה, לא רק געגוע על נייר לא אות מתה

שיהיה זה לכולכםםם שבוע חג טוב ומואר מלא תודה בריאות חסד רחמים וחירות לכל ולפחות במחשבה

והרי כולנו לפעמים קצת ילדים בשער של הגן מחכים שתבוא אמא ותיקח אותנו כבר הביתה