היום קברתי את סבתא שלי, יעל, שהלכה לעולמה בגיל 93.
אני רוצה לחלוק אתכם חלק מחייה כדי שגם אתם תזכו להכיר את מי שהשפיעה עלי כל כך.
סבתא נולדה בגרמניה ב-1923 בשם אורסולה גולדבלט, וגדלה בעיר לייפציג, עם תחילת הפרעות. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו גרמנים לחנות הבגדים של אביה, והכו אותו עד זוב דם. מתוך הבנה של המצב הוא החליט לברוח לצרפת, בעזרת אחותו.
קשיי הפרנסה של המשפחה, עקב היותם יהודים, לא שברו אותם. סבתי נראתה "גרמניה לכל דבר" והחזיקה בתעודת זהות צרפתית וכך התאפשר לה לסייע בפרנסת המשפחה מחוץ לבית. היא אספה שאריות של בדים מחנויות והעבירה לאביה, נסעה לצפון אפריקה וסחרה בבדים וקפה.
במלחמה היא דאגה להחביא את אחיה ושמרה על קשר עם אהוב ליבה ,זלי, שהכין ותיקן מכשירי רדיו, אותם הפך למשדרי ומכשירי קשר לטובת המלחמה בנאצים. יום אחד הוא נתפס על ידי הנאצים ונורה למוות. השכנים סיפרו על חברתו הבלונדינית ששיתפה פעולה עם כוחות ההתנגדות לנאצים, אשר צבעה את שיערה לשחור כדי שלא יתפסו אותה. עד יומה האחרון החזיקה סבתא תמונה שלו בארנק.
מה שיחד את סבתי יעל, והשפיע על תפיסתי את החיים, זו העובדה שלמרות כל האירועים הקשים שעברו היא ומשפחתה, היא תמיד ידעה לספר על הרגעים היפים והטובים ומצאה סיבות לשמוח. הבילויים האסורים בשעות העוצר, מסיבות הריקודים החשאיות, והיכולת לקיים חיים נורמלים − אלה נתנו לה כוחות לשרוד. בשמות בדויים, בבריחה, בדאגה לאחיה הקטנים ובפרידות מבני משפחה יקרים − תמיד חיפשה את נקודות האור.
זה היה סוד כוחה.
לאחר המלחמה התאחדה כל המשפחה בעיר ליון שבצרפת. היא עלתה ארצה והתגייסה לפלמ"ח, וביומה הראשון בבסיס, כשהטבח הציעה לה תוספת של אוכל לצלחת בתמורה ל"טובות", היא הפכה על ראשו את הצלחת, ונשלחה לכלא הצבאי.
במהלך שירותה היא פגשה את סבא שלי אליהו, נהג בשיירות לירושלים. הם נישאו והביאו שלושה ילדים, אחד מהם הוא אבא שלי.
בחלוף השנים יחסיה של סבתא עם סבי, לא היו קלים, והם התגרשו. את שלשת ילדיה היא פירנסה בעבודות שונות, הכנת כובעים, תפירה, מכירת תמונות וכל מה שרק יכלה כדי לתת לילדיה מזון, מעון, חינוך ובריאות טובה.
לנו, הנכדים, היא העניקה תשומת לב ייחודית, כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא עבורה מרכז העולם. מסירותה האין סופית באה לידי ביטוי גם כשגדלנו. היא הסיעה אותו לחוגים, עזרה בשיעורי הבית, ותפרה את התחפושות של פורים.
סבתא אישה עצמאית, חזקה, שלא התפשרה על חייה. עד היום מדברים האנשים על הסבתא עם הטוסטוס והסיגריה ממושב צופית, כעל סמל של עוצמה.
היא לא הייתה מפורסמת ולא אשת ציבור, היא לא שינתה את ההיסטוריה ולא ישירו שירים עליה. אבל היא שינתה את העולם שלי, היא הייתה מודל לחיקוי בשבילי, היא גרמה לי להאמין בעצמי ולאהוב את עצמי גם ברגעים קשים.
היא לימדה אותי שפרסום או רכוש לא עושים את האדם − אלא מה שהוא עושה והדרך בה הוא מתנהל.
את החוכמה שלה, את האהבה שלה, ואת השמחה שלה, אני אשמור בליבי לעד.
אני אוהבת אותך, סבתא.
בתמונה משמאל לימין, סבתא, אני, בת דודתי אביגיל ואחותי הגדולה כינרת.