عرض المزيد من אתר השפה העברית بتسجيل الدخول إلى فيسبوك
يمكنك مراسلة هذه الصفحة والتعرف على المناسبات القادمة وغير ذلك الكثير. إذا لم يكن لديك حساب فيسبوك، يمكنك إنشاء حساب للاطلاع على المزيد من هذه الصفحة.
عرض المزيد من אתר השפה העברית بتسجيل الدخول إلى فيسبوك
يمكنك مراسلة هذه الصفحة والتعرف على المناسبات القادمة وغير ذلك الكثير. إذا لم يكن لديك حساب فيسبوك، يمكنك إنشاء حساب للاطلاع على المزيد من هذه الصفحة.
الصورعرض الكل
المنشورات
האם צריך לתקן שגיאות בכתוביות?
עינת קדם חושבת שהכתוביות צריכות לשקף את הנאמר, גם אם העברית לא תקינה.
http://www.haaretz.co.il/blogs/einatkedem/1.3105799
... عرض المزيد
חברי הכנסת!
כשמשתמשים בצירופים כבולים - כל המוסיף גורע.
______________________________________________________
(לקט מדברי חברי הכנסת מהדוכן)...
...
- אני מוכן ליזום חוק נוסף, אבל כולנו יודעים שתפסת מרובה – לא תפסת ̶̶̶כ̶̶̶ל̶̶̶ו̶̶̶ם̶̶̶.
- האם נלמד את הלקח – ימים ̶̶̶ע̶̶̶ו̶̶̶ד̶̶̶ יגידו.
- צריך לשים סוף ̶̶̶פ̶̶̶ס̶̶̶ו̶̶̶ק̶̶̶ למותם המיותר של בני־אדם.
- ועדת החקירה אומנם פעלה בשקיפות אבל מי לידי יתקע ̶̶̶כ̶̶̶ף̶̶̶ שהיא אכן מסרה דיווחים נכונים?
- זהו חוק חברתי מאין כמוהו, אבל אתם החלטתם לבטל אותו היום במחי יד ̶̶̶א̶̶̶ח̶̶̶ת̶̶̶.
- צריך לדאוג שיותר ויותר גורמים ישראליים ינפיקו מניות בבורסה הישראלית, ולא ירעו בשדות זרים ̶̶̶ל̶̶̶ה̶̶̶ם̶̶̶.
- הבחירה היא בחירה ראויה ואני בטוח שהשר יעשה את מלאכתו ̶̶̶ע̶̶̶ב̶̶̶ו̶̶̶ד̶̶̶ה̶̶̶ נאמנה.
- העומס בבתי־החולים רב ולבי ̶̶̶ל̶̶̶ב̶̶̶י̶̶̶ עם הרופאים, שנופלים מהרגליים.
تمت مشاركة منشور הלל גרשוני من قبل אתר השפה העברית.
איך אומרים: אלוהים או אלוקים? מה המקור לכתיב יי? ועוד
(ראו גם דיון מעניין בתגובות לפוסט המקורי).
גמר חתימה טובה.
تمت إضافة 3 صور جديدة من قبل הלל גרשוני. عرض المزيد
מאיפה הגיע המנהג לומר "אלוקים" במקום "אלוהים"?
אז ככה. כבר בזמנים קדומים הייתה נטייה להתרחק מאמירת שם ה'. בספרי המקרא המאוחרים רואים נטייה גוברת והולכת להחליף א...ת שם ה' ב"אלהים" וכדומה, שנחשב פחות פרסונלי. בזמן חז"ל לא אמרו אלוקים, אבל גם לא אמרו אלוהים מלבד כאשר ציטטו פסוקים או התפללו. אמרו "הקודש ברוך הוא" או סתם "הקודש" (אחר כך זה הפך ל"הקדוש"). בארמית נהגו לומר גם "קודשא בריך הוא" וגם "רחמנא", כלומר הרחמן. לא אמרו "השם" ולא "אלוקים". אמרו את כינויו של שם ה' (אדנ-י), אבל שוב רק בתפילות ובציטוט מהמקרא. מתי התחילו לומר "השם" באופן שגור? אין לי תשובה לזה. נראה לי שרק בשלב מאוחר מאוד, במאות השנים האחרונות.
בכל אופן, לגבי אלוקים - זה הגיע כנראה מנוהג של המדפיסים. הבעיה העיקרית עם שם ה' אינה כל כך האמירה שלו - אין בעיה לומר את שם ה' שלא לשווא, כלומר במסגרת פסוק או תפילה [וכאמור אנחנו מדברים לא על שם הוי"ה, שכבר בזמן בית שני לא אמרו אותו ככתבו] - וגם אין בעיה לכתוב אותו, אבל יש בעיה לכתוב אותו במקום שעלול להגיע לידי ביזיון. מה עושים? עושים תרגילים. במקום שם ה' כותבים ארבע נקודות, שהפכו אחר כך ל"יייי", שהפכו אחר כך ל-יי"י או יי"ו, שהפך אחר כך ל-י"י. מה לגבי אלהים? למעתיקים היה תרגיל: הם חיברו את ה-א' וה-ל' יחד, לליגטורה המוכרת, וכך אין בעיה של שם קדוש שעלול לבוא לידי ביזיון. אפשרות אחרת הייתה לכתוב עם גרש, כך: "אל'ים".
אבל אצל המדפיסים במאה ה-16 כנראה הייתה בעיה ליצור את הליגטורה הזו. לפיכך הם יצאו עם שני פתרונות חלופיים: חלק מהמדפיסים בחרו להשמיט את רגל ה-ה' ולכתוב "אלדים", וחלקם בחרו להאריך אותה ולכתוב "אלקים". טריק דומה אגב נהגו בפרויקט השו"ת בשנים האחרונות, כשהחליפו את שם הוי"ה ב"ידוד". ברור שהם לא התכוונו שמישהו יקרא ככה; זה רק נועד לפתור את בעיית הכתיבה-שעלולה-לבוא-לידי-ביזיון-או-מחיקה.
המדפיסים לא כיוונו שיקראו "אלוקים", אבל נראה שהציבור ראה שכתוב ככה והחליט שקוראים איך שכתוב.
באופן מעניין, בדפוסים המאוחרים יותר הומר בחזרה שם אלקים/אלדים ל"אלהים". למה? אולי כדי לאחד את הכתיבים, כי גם הדפוסים הראשונים נהגו לכתוב גם "אלהים". אבל המנהג לומר "אלוקים" נותר שריר וקיים.
מכל מקום הנוהג לומר "אלוהים"/"אלוקים" שלא במסגרת תפילות או פסוקים הוא חדש לגמרי, ואפשר שכאשר שומרי המצוות קיבלו מהחילונים את הנוהג להתבטא כך, הם נאלצו לאלתר כדי לשמר את הריחוק המסורתי משמות האל, והשתמשו במה שהתקבע בעקבות נוהגם של חלק מהמדפיסים. לא רחוק היה, מכל מקום, שהיו אומרים בכלל "אלודים" ולא "אלוקים".
[היום יש שכבר התחילו להשתמש ב-ק' כחלופה גנרית, ולומר "בתקה וקליקקו" כמו השיר המפורסם של אורי אורבך, ואפילו "שקי" ו"צבקות". היה לי רב שנהג לומר גם "קֶיֶה אשר קֶיֶה" (במקום "אהיה אשר אהיה", שיש שראו בו שם ה'). פוסקים מזרחיים ותימנים טענו שהכינויים האלה הם חירוף וגידוף ושאסור לומר אותם.]
בתמונות - הלקסיקון באתר "הכי גרסינן" ובו רואים באופן ברור את ההעדפה של הדפוסים הראשונים של התלמוד לכתוב במקום אלהים "אלדים" או "אלקים" - בדפוסי פיזרו וונציה יש נטייה חזקה יותר לכתוב "אלקים", ואילו בדפוסי קושטא וברקו "אלדים" שולט יותר. בדפוס ונציה, המאוחר יותר, ניתן לראות את הנטייה הגוברת לכתוב "אלהים" ב-ה'.
שאלה בבלשנות עברית.
אם אמרתי שיש לי שלוש דירות - האם זה אומר שיש לי *בדיוק* שלוש דירות, או שיכולות להיות גם יותר משלוש.
שלומית עוזיאל.
... عرض المزيد
تمت مشاركة منشور אריאל סרי-לוי من قبل אתר השפה העברית.
מוזמנים גם. מילים בקמץ ופתח בלבד.
*לבקשת הקהל וכדי לא להטעות הנה הניקוד הנכון:
הַצָּב הַקָּטָן גָּר בַּיַּעַר.
פַּעַם, הַצָּב זָכַר, גָּר שָׁם נַעַר....
הַנַּעַר הָיָה יָקָר לַצָּב.
גַּם הַצָּב הָיָה יָקָר לַנַּעַר.
אֲבָל הַנַּעַר הָלַךְ, עָזַב.
הַצָּב בָּכָה. נַעַר! נַעַר! קָרָא הַצָּב. נַעַר! נַעַר! צָעַק.
הַנַּעַר שָׁמַע. הַנַּעַר דָאַג לַצָּב. הַנַּעַר שָׁב לַיַּעַר.
שָׁאַל הַנַּעַר: צָב יָקָר, מָה קָרָה?
הַצָּב שָׁתַק. הַצָּב רָעַד.
הַנַּעַר אָמַר: אַל פַּחַד, צָב קָטָן יָקָר.
הַנַּעַר הָלַךְ, אֲבָל חָזַר.
אריאל סרי-לוי عرض المزيد
קול קורא: #תחרות_הסיפור_הקמץ
הבן שלנו לומד לקרוא. זה קשה, ולכן חיפשתי עבורו סיפורים שיש בהם רק קמץ ופתח ועיצורים בסופי מילים (אבל לא שווא באמצע מילה).
ואני לא ...מתכוון לשתיים שלוש מילים לתרגול, שיש בכל מיני חוברות ואתרים, אלא לסיפור ממש, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ושווה להתאמץ כדי להצליח לקרוא אותו.
לא מצאתי, אז התחלתי לכתוב בעצמי. הנה אחד לעיונכם.
יאללה, תעזרו לי ותנסו גם אתם. זה כיף.
تمت مشاركة منشور גניזת קהיר - היסטוריה של היום-יום من قبل אתר השפה העברית.
שני בעלי חיים ידועים בתכונתם לחקות את בני האדם: הקוף והתוכי. על הקוף אומרים הילדים: "קוף אחרי בן-אדם". ועל התוכי: "חוזר אחריו כמו תוכי".
שני בעלי החיים נזכרים במקרא בפסוק יחיד החוזר על עצמו פעמיים: בספר מלכים ובספר דברי הימים. הקוף והתוכי נזכרים שם כבעלי החיים האקזוטיים המגיעים מתרשיש: אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי (אוניית) תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים (מל"א י כב, דבה"י ב ט כא).
על פי רוב הבלשנים, התוכי המקורי בתנ"ך היה כנראה ...טווס*. כך פירש גם רש"י את הפסוק: "שן דפיל וקופין וטווסין", וכך כנראה הבין את המילה גם שמואל הנגיד (993–1056), שכתב: "מה נאה זנב לתוכים, אך כבדו בזנב יום ירודפו" (יפו נכסים אך בבוא רעה אישים עלי הונם ינוגפו).
אך זמן לא רב אחרי כן השתנה פירוש המילה. בטקסט מן הגניזה הקהירית, נמצא בטקסט ערבי-יהודי מראשית המאה השתים עשרה שכתב יצחק בן שמואל הספרדי, דיין מכובד שישב בקהיר מה שהוא אולי המקור הראשון לפירוש המודרני של המילה.
לדעת יצחק בן שמואל, התוכי הוא הציפור המוכרת לנו כבעלת כושר דיבור: "תוכי – תפסירה אלבבג' (פירושו אלבבג, ببغاء, המילה הערבית לתוכי) אלדי לונה אכ'צ'ר (אשר צבעו ירוק) והו גנס מן אלטאיר (והוא סוג של עוף) יגי מן דיאר אלהנד (המגיע מארצות הודו) אדא עלם אלכלאם תכלם (אשר יודע לדבר)".
בן שמואל מסביר את המילה תוכי "מלשון 'בתווך', כלומר באמצע, אינו יודע לדבר כמו בני האדם, אבל גם אינו חסר דיבור לחלוטין (ראו את שאר הציטוט בפוסט המצורף, תודה לאתר גניזת קהיר).
___
*מקובל להניח שמקור המילה תוכי הוא אמנם בהודו, אך לא בסנסקריט אלא בשפת Malabar שבדרום הודו, שבה tôgai או tôghai פירושו טווס.
تمت إضافة 3 صور جديدة من قبل גניזת קהיר - היסטוריה של היום-יום. عرض المزيد
תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר.
'קופים ותוכיים' נזכרים בתנ"ך, בספר מלכים א' פרק י, בתור סחורות יוקרתיות שהובאו למלך שלמה. מילים אלו מקורן בסנסקריט עתיקה, וככ...ל הנראה הסחורות האקזוטיות שהגיעו מהודו הגיעו עם שמן ההודי, וכך הוצגו בפני תושבי המזרח התיכון שלא הכירו חיות אלה. כך נכנסו מילים בסנסקריט לתוך התנ"ך.
אלפי שנים לאחר מכן, בקהיר של ראשית המאה ה-12, כתב יצחק בן שמואל הספרדי פירוש לספר מלכים, והיה צריך לפרש גם את המילה 'תוכיים'. בתקופה זו פרח המסחר בין מצרים לבין הודו, דרך תימן, וגם יהודים היו שותפים פעילים במסחר זה – כפי שניתן ללמוד מן הגניזה. גם יצחק בן שמואל הספרדי מוכר מן הגניזה – הוא היה דיין מכובד בקהיר, וחתימתו מתנוססת על תעודות רבות שנתגלו בגניזה. כשביקש יצחק בן שמואל לפרש את המילה 'תוכיים', הוא היה יכול להיעזר לא רק בידע הלשוני שלו, אלא גם בהיכרותו האישית עם סוחרים יהודים שהגיעו מהודו והביאו עימם מוצרי יוקרה וסחורות אקזוטיות.
וכך פירש יצחק בן שמואל את המילה 'תוכי':
"תפסירה אלבבג' (פירושו אלבבג, ببغاء, המילה הערבית לתוכי) אלדי לונה אכ'צ'ר (אשר צבעו ירוק) והו גנס מן אלטאיר (והוא סוג של עוף) יגי מן דיאר אלהנד (המגיע מארצות הודו) אדא עלם אלכלאם תכלם (אשר יודע לדבר)".
יצחק בן שמואל מסביר לאחר מכן כי משמעות השם 'תוכי' הוא מלשון 'בתווך', כלומר באמצע, אינו יודע לדבר כמו בני האדם, אבל גם אינו חסר דיבור לחלוטין כמו החיות, אלא "לסאנה ישבה לסאן אבן אדם (לשונו מדמה לשון בני אדם) ולהדי' סמי תוכיים, אי מתוסטין (ולכן נקראים תוכיים, כלומר 'אמצעיים')".
לאחר הפירוש הלשוני הוסיף יצחק בן שמואל עדות אישית מקהיר, מביתו של נגיד יהודי מצרים בסוף המאה ה-11 וראשית המאה ה-12, מבורך בן סעדיה:
"פאנא שאהדת בבג'ה במצר (ואני ראיתי תוכי בקהיר) ענד סיידנא אלנגיד מבורך ז"ל (אצל אדוננו הנגיד מבורך ז"ל) אהדאהא לה רג'ל יהודי וצל מן דיאר אלהנד (שהוענק לו על-ידי איש יהודי שהגיע מארצות הודו) וכאן קד עלמהא פואסיק כתירה (ואכן לימד אותו פסוקים רבים) וסמעתהא תקרא שמע כאמל אלי 'אחד', ותטוול פי 'אחד' (ושמעתי אותו קורא קריאת שמע מלאה, עד המילה אחד, ומאריך ב'אחד' – כלומר כמו שנוהגים היהודים), ופסוק ה' הושיעה כאמל (ופסוק ה' הושיעה כולו) ופסוק תהלה לדוד כאמל (ופסוק תהילה לדוד כולו, כלומר מזמור תהלים קמ"ה)".
כשקוראים את תיאורו של יצחק בן שמואל על תוכי היודע לדקלם את תפילות היהודים, מבינים טוב יותר את דבריו הביקורתיים של בן דורו, רבי יהודה הלוי, על היהודים החוזרים על תפילתם 'כדיבור הזרזיר והתוכי (כנטק אלזרזיר ואלבבגא)'.
(הקטע מבוסס על דבריו של מ"ע פרידמן בספרו 'הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד', עמ' 11-10. הצילומים מתוך כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים, מתוך פרויקט רוזטה. התוכי שבתמונה הוא Rose-ringed Parakeet, ובשמו המדעי Psittacula Krameri, אבל אנחנו מכירים אותו בארץ פשוט כ'דררה'. מסתבר שתוכי זה, הנפוץ בכל תת-היבשת ההודית, הוא כשרוני במיוחד בחיקוי בני-אדם, ומשמש כחיית מחמד מתקופות עתיקות. הצילום מויקיפדיה)
ההטעמה הרגילה של מילים בעברית היא במלרע (הדגשת ההברה האחרונה), ומילים המוטעמות במלעיל (ההברה שלפני האחרונה) הן נדירות יחסית.
במערכת השם בולטות בהטעמה המלעילית המילים במשקל הסגוליים: ילד, ספר, חודש, תופרת. גם במערכת הפועל חלק מההטיות נהגות במלעיל: הלכתי, הלכנו, תלכנה. כך גם פעלים עם ו' ההיפוך: וילך.
סוג נוסף של מילים בעלות הטעמה מלעילית או מלעיל-דמלעיל (הטעמת ההברה הקודמת למלעיל) הוא מילים שחדרו לעברית מלועזית: אוניברסיטה, אינפלציה, דמוקרטיה. בין מילים אלה נמנות גם המילים שחדר...ו לעברית מיידיש, ובפרט - המילים שמקורן בארמית: אדרבה, איפכא מסתברא, ארחי פרחי, דווקא וכו'. ביידיש גם נוצרו לחלק מהמילים הארמיות שבתלמוד פירושים חדשים ואף נוצרו מילים וצירופים ארמיים חדשים.
לאחרונה נשאלתי על מקור המילה "ממילא". ממילא היא מילה שמקורה בתלמוד הבבלי, וגם היא הגיעה לעברית דרך היידיש. על פי ההגייה היידית מרבים להגות אותה mim'eyle במלעיל, אך ההגייה התקנית שלה היא מִמֵּילָא, בקמץ בלמ"ד ובמלרע. המשמעות הרווחת שלה היא "בין כך ובין כך; בכל מקרה".
בתלמוד הפירוש שלה היה שונה במקצת מהנהוג בימינו: "מאליו; מעצמו; דבר שקורה גם בלי התערבות מבחוץ". למשל: "ירושה ממילא היא" (בבא מציעא, טז א) - ירושה הבאה מעצמה ולא כתוצאה מפעולה של המקבל.
ביחס למקור המילה ממילא יש שתי השערות. השערה אחת מובאת במילון סוקולוף, ולפיה מקורה הוא בהגייה מִמִּילָא (בחיריק), כצורה מכווצת של "מן מילתא". המקור הארמי שמציע סוקולוף הוא במילה מִילְּתָא שהיא המילה הארמית ל"דבר".
השערה שניה וסבירה יותר לדעתי מובאת במילון אבן-שושן, ולפיה מקור המילה הוא במילה מֵילָא שהיא כדברי אבן שושן: "אולי קרוב אל מֵאֵלָיו".
את הקרבה בין "מילא" לבין "מאליו" אפשר להסביר במבטא הארמי. בארמית הבבלית היהודית היתה נטיה להשמיט את העיצור שבסוף המילה (בכדיב>בכדי , ותוב לא>ותו לא, זוטר>זוטא). באופן דומה לכך אפשר להניח שהמילה מילא נוצרה מהמילה מאליו בהשמטת הו' הסופית.
ביקורת של דורון קורן על הוראת העברית בשנים האחרונות, והצעה פשוטה לפתרון: "כשתלמיד תיכון ישראלי ממוצע בחינוך הממלכתי יידע להקריא ברהיטות פסוק תנ"כי אחד כפשוטו או כמה שורות שירה, נדע שבא תיקון אמיתי".
שנת לימודים טובה ופוריה!
تمت مشاركة منشور דוידסון און-ליין من قبل אתר השפה העברית.
אם תהיתם אי פעם "איך עושה ג'ירפה", ולמה אין בעברית שם לקול הזה -
אז הנה התשובה המוסמכת ממכון ויצמן למדע.
אבל אם תרצו לדעת "איך עושה כבשה" ומה קולות שאר בעלי החיים – לזה דווקא יש תשובה באתר.
ראו כאן - http://safa-ivrit.org/fauna/sounds.php
הג'ירפה חמודה. קצת מהפנטת אפילו. אבל בואו נאמר שלא הייתם רוצים להעזר בה בתור שעון מעורר....
משהו לשתות איתו את הקפה של הבוקר: הקול שמשמיעה הג'ירפה.
סביר להניח ש...פשוט לא נשמע אותו.
כלבים נובחים, הפרה גועה, חתולים מייללים- אבל איך עושה ג'ירפה?
הצלילים בבעלי חיים מתקדמים וגם אצלנו מופקים ע"י הרעדה של מיתרי הקול שנמצאים באזור הגרון והם לא באמת מיתרים אלה יותר קפלים של רקמה רירית שממוקמים משני צידי קנה הנשימה. בזמן השמעת קול אוויר ננשף החוצה מהריאות ומרעיד את מיתרי הקול וכך נוצר צליל. ככל שבעל החיים גדול יותר כך מיתרי הקול שלו ארוכים יותר וככל שמיתרי הקול יותר ארוכים כך גם הצלילים יותר נמוכים (זו הסיבה שלמבוגרים יש קול נמוך יותר מלילדים למשל).
נחזור לג'ירפה, לג'ירפה יש צוואר ארוך, ממש ארוך...ומיתרי הקול שלה מאוד ארוכים אפילו ארוכים מידי לכן רוב הצלילים שהן משמיעות הם כל כך נמוכים (אינפרא סוני) שאוזן אנושית לא מסוגלת לשמוע אותן.
אבל לא נראה לנו שאנחנו מפסידים הרבה, תסתכלו עליה: זה נראה לכם שיש לה משהו חכם להגיד? מצד שני - היא עלולה דוקא להפתיע 
:) בוקר נהדר
בשנים האחרונות היטשטשה ההבחנה בין "ש" לבין "כש".
אחת הסיבות לבלבול היא המילה "עכשיו", שאחריה באה "ש", ולא "כש", כצפוי.
כך למשל אנחנו מוצאים במקורות:
- עכשיו שאני מדבר איתך (תוספתא, סוטה יא ז)....
- כשרציתי לא רצית. עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה (ברכות ז א).
מה הסיבה האפשרית לחריגה הזאת, ומה הכללים לשימוש נכון ב"כש" וב"ש" - ראו בדף המעודכן באתר. אשמח להערות ולדוגמאות נוספות.
تمت مشاركة صورة من قبل אתר השפה העברית.
ההגייה העברית עוברת שינויים מהירים, אולי יותר מאשר מאפיינים אחרים של הלשון. בעבר הזמרים והשדרנים נדרשו להשתמש בהגייה תקנית, הכוללת למשל רי"ש קדמית (כמו בערבית וברוסית), ה"א רכה, חי"ת ועי"ן גרוניות, דגשים ועוד.
המאפיינים האלה נעלמים בהדרגה מהשפה הרשמית, והעברית הופכת לשפה מוגבלת הרבה יותר מבחינת המצאי הפונטי שלה.
סקירה מעולה של בן שלו מ"הארץ":
تمت مشاركة منشور Moshe Lavee من قبل אתר השפה העברית.
כשמלמדים ילדים לכתוב נותנים להם לתרגל כתיבה של משפט קבוע. רצוי שבמשפט יופיעו כל האותיות, ועדיף שהמשפט יהיה קצר ככל שאפשר.
סוג מסוים של משפט הנקרא "פנגרמה" מתאים בדיוק למטרה הזאת.
פנגרמה (מיוונית: Pan Gramma - "כל אות") הוא משפט קצר ככל האפשר הכולל את כל אותיות האלפבית.
בגניזה הקהירית נמצאו שתי פנגרמות ששימשו ללימוד כתיבה בעברית לפני שנת 1050.
1) הָקֵץ עָצֵל, דַּיְךָ מִנּוּם! גַּרֵשׁ כָּזָב פֶּן תּוֹסֵף חֵטְא.
בעברית בת זמננו: תתעורר יא עצלן, מספיק לישון. סלק את השקר וחטאיך לא יגדלו.
2) אַתָּה גֹחִי צוּר מִבָּטֶן; כָּל זַעַם - סַף קָדְשְׁךָ נַפֵּץ.
כלומר: אתה [=אלוהים] מוציא אותי מבטן אמי (על פי תהילים כב י); נפץ כל זעם על מפתן קודשך.
שני המשפטים כתובים על דף המחברת המצורף (מתוך אוסף הגניזה הקהירית שבאוניברסיטת קיימברידג').
___
בונוס:
*מי שעובד עם תוכנת Word של מיקרוסופט יכול לראות את הפנגרמה החביבה על מיקרוסופט באופן הבא: בגרסת word שעד 2003 כותבים: ()X) =rand ואז <enter>). בגרסת word שאחרי 2003 כותבים ()X) =rand.old ואז <enter>).
Moshe Lavee
הלכתי לחפש מדרשים ומצאתי אתונות: "הקץ עצל, דיך מנוס, גרש כזב, פן תוסיף חטא", כתב הילד שוב ושוב על מחברת אימון הכתיבה שלו, כנראה עונש לא חינוכי במיוחד שקיבל... מהרגעים החמודים של העבודה בגניזה הקהירית. מתוך אוסף אלקן נתן אדלר בספריית JTS, קטע ENA3309.21 מספר תצלום בפרוייקט פרידברג C41174.
"א' אוהל, ב' זה בית" -- לפעמים זה לא כל כך פשוט.
تمت مشاركة منشور Danny Gelman من قبل אתר השפה העברית.
בַּר פְּלוּגְתָּא (מארמית) - יריב לוויכוח. אדם שיש עמו מחלוקת.
בר - בארמית: בן. השימוש במילה בר מציין במקרה הזה אדם השייך לקבוצה, שהוא מייצג של קבוצה (כמו בר מצווה - שחלות עליו המצוות. בן/בת זוג - אחד מהשותפים ל"זוג").
פלוגתא - מחלוקת. מהשורש פל"ג שפירושו פיצול. ...
בַּלַּע אֲדֹנָי פַּלַּג לְשׁוֹנָם (תהילים נה י) - פצל את דעותיהם ועצותיהם.
בתלמוד משתמשים לרוב בצירוף "בר פלוגתא" לתיאור של כל אחד מבין זוג חכמים שיכולים להיות חברים אישיים אך המייצגים שתי דעות מנוגדות בהלכה.
מהשורש פל"ג יצרו בעברית המודרנית את המילה "פלוגה" במשמעות של יחידה צבאית המכילה כמה מחלקות. גם המילה "מחלקה", נוצרה משורש בעל משמעות דומה (אפשר להשוות לאנגלית: דיביזיה - division, מילולית: חלוקה, מהפועל to divide).
הרוצח ביקש מהאח לפגוע בצועדים, האח סירב ואמר 'אנחנו ברי פלוגתא בזה', המשטרה הבינה שיש להם פלוגות מוכנות.
“אליעזר, אביו של ישי שליסל, מספר על שיחת הטלפון שבה ישי ניסה לכאורה לשדל את אחיו מיכאל לפגוע בצועדים היום https://t.co/yEMMihZvC1”
twitter.com|من עמרי מניב omri maniv
التطبيقات
الأشخاص أيضًا معجبين
