המתלוננת נגד פרופ׳ דיוויד ניומן במכתב פומבי: שמירה על חשאיות מתעלמת מהפגיעה בי ומפרה את הביטחון של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה. ״רק כשהפוגעים והמטרידים יבינ...ו שלא לעולם חוסן, נהיה מוגנות באמת.״
אישה אמיצה שעשתה כל כך הרבה כדי להגן על כולנו. המאבק שלך הוא המאבק שלנו.
המכתב המלא:
==========
כבר יותר משנה אני נאלצת להילחם על חיי ועל עתידי, לאחר שהמעסיק הישיר שלי, שהיה איש אמוני, החל להציג בפני הצעות מיניות חוזרות ונשנות, שבשלב מסוים גם היו מפורשות. לא ביקשתי ולא רציתי את זה. חודשים ארוכים הסתובבתי בחרדה ובאימה עקב ההתנהגות של האיש החזק ביותר בפקולטה למדעי הרוח והחברה, פרופ' דייוויד ניומן, שהחליט להעלות את הצעותיו דווקא בזמן שטיפלתי באבי הגוסס. בלתי אפשרי לתאר את רגשות הבדידות, המצוקה והפחד שהיו מנת חלקי. על המועקה בחודשים שעברו עד שהגשתי את התלונה איש לא יוכל לפצות אותי.
חשוב לי להדגיש, שמהרגע שהגשתי את התלונה זכיתי ליחס הגון ומסור מצד הממונים על הטיפול בהליך מטעם אוניברסיטת בן גוריון. גם המחלקה לפוליטיקה וממשל, שבה אני לומדת ועובדת, הגישה לי תמיכה וסיוע. עם זאת, אי אפשר להתעלם מבעיות מהותיות שכרוכות בהליך המשמעתי שבו נדונה תלונתי. גם אחרי שהגשתי את התלונה המשיך פרופ' ניומן ללמד ולהרצות כרגיל, ואילו אני הסתגרתי בבית במשך שבועות והמשכתי לחשוש להיכנס לאוניברסיטה שבה אני לומדת ועובדת כבר יותר מחמש שנים. פתאום הפסקתי להרגיש שאוניברסיטת בן־גוריון היא כמו הבית שלי.
בשלב מסוים גם התחוור לי שבכתב התביעה חסר אירוע שמבחינתי הוא התנכלות, שהתרחש לאחר שהתפטרתי מתפקידי. מעבר לכך, ההליך המשמעתי עצמו נמשך חודשים רבים, שבסופם, מתברר, נקבע ששמו של האיש שהפך את חיי לגיהנום לא יתפרסם, כדי שחלילה לא יוכתם. ברור לי לחלוטין שכל עוד ההליך נמשך ראוי לשמור בסוד את שמו של החשוד, אך לא ברור מדוע המערכת מתגייסת בנחישות כאשר כבר אין מחלוקת בנוגע למעשים.
לאחרונה פורסם שסטודנטיות למחקר באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת תל אביב התלוננו על פגיעות מיניות והתעללות נפשית. בסופם של הליכי המשמעת לא פורסם ברבים שמו של המרצה הפוגע. המקרים הללו מצביעים על דפוס חוזר באופן שבו מטופלות הטרדות מיניות במוסדות להשכלה גבוהה, דפוס המשרת אך ורק את התוקפים והמטרידים, ופוגע אנושות בנפגעות.
מבחינתי, המשמעות של האי־פרסום היא אי הכרה בפומביות ובציבוריות של המעשים. ההחלטה לא לפרסם את שמו של הפוגע מתעלמת מהפגיעה בי, ובכל אלו שהעזו לסכן את עצמן ולהתלונן. אדרבה, החשאיות שמלווה את ההליכים, כמו מסקנות הוועדה, מפרות את הביטחון של סטודנטיות וסטודנטים ומונעות מהם את הזכות לקבל החלטה מושכלת בשאלה אצל מי ללמוד או לחקור.
לצערי, הכאב האישי שלי הוא כבר לא פרטי. ההחלטה להותיר את שמותיהם של המטרידים והפוגעים חסויים מלמדת אותי שהפגיעה בי נראית זניחה ושולית בעיני מקבלי ההחלטות, ואילו הוא זוכה להגנה. לא ייתכן שבאוניברסיטה אחר אוניברסיטה נחשפות עוד ועוד נפגעות, ושמות הפוגעים נשמרים בסוד. בעוד קריירות נחרבות, הטרגדיות נשארות אלמוניות, ונראה שאף אחד שם למעלה לא מתכוון לשים לזה סוף. רק כשהפוגעים והמטרידים יבינו שלא לעולם חוסן, נהיה מוגנות באמת.
הכותבת, ששמה שמור במערכת, היא המתלוננת נגד דיקאן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן־גוריון, ותלמידת מחקר
לינק לכתבה:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3130123