הלכה עקרונית בעליון: אין לנכות ימי מעצר בפיקוח אלקטרוני מתקופת מאסרו של נאשם

ביהמ"ש דחה את ערעורו של מורשע בעבירות מין וקבע כי למרות השינוי במעמדו הנורמטיבי של מעצר בפיקוח אלקטרוני, כך שזה לא ייחשב עוד "חלופת מעצר", מעצר בפיקוח אלקטרוני דומה במאפייניו המהותיים למעצר בית ולא למעצר מאחורי סורג ובריח, ולכן אין לנכות ימים אלו מתקופת המאסר שנגזרה עליו

למרות השינוי במעמדו הנורמטיבי של מעצר בפיקוח אלקטרוני, אין חולק שהוא דומה במאפייניו המהותיים דווקא למעצר הבית ולא למעצר מאחורי סורג ובריח, ולכן אין לנכות ימים אלו מתקופת המאסר וההתחשבות בכך תיעשה כשיקול לקולה בגזירת העונש בהתאם לנסיבות המקרה. כך קבע בית המשפט העליון במסגרת ערעור על גזר דינו של מורשע בעבירות מין. המשנה לנשיאה רובינשטיין הוסיף כי המינוח החדש שבחוק אינו מוסיף בהירות ואף יצר אפשרות ראיה מוטעית לפיה הפך המעצר בפיקוח אלקטרוני שווה ערך למעצר מאחורי סורג ובריח. לפיכך, סבר רובינשטיין כי ראוי לשקול הבהרה חקיקתית.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

החוק לפיקוח אלקטרוני על עצור ועל אסיר משוחרר על תנאי (תיקוני חקיקה) נכנס לתוקפו ביוני 2015 והחליף את חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על תנאי ממאסר (הוראת שעה). לב ליבו של התיקון הוא בשינוי מעמדו של מעצר בית בפיקוח אלקטרוני, כך שזה לא ייחשב עוד "חלופת מעצר" אלא "מעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני". על פי דברי ההסבר, שינוי זה נועד לאפשר להשיג את תכליות המעצר במקרים המתאימים, באמצעות מנגנון אשר פגיעתו בזכויות היסוד של הנאשם פחותה.

המערער נעצר בשנת 2014 בחשד לביצוע עבירות גניבה ומעשה סדום שביצע בקטין בו נתקל באקראי. לאחר הגשת כתב האישום, הגישה התביעה בקשה למעצר המערער עד תום ההליכים, אך בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו למעצר בית בפיקוח אלקטרוני. בסך הכל שהה המערער כחודש ימים במעצר מאחורי סורג ובריח ועוד 332 ימים במעצר בית בפיקוח אלקטרוני. לימים הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו ובית המשפט המחוזי גזר עליו עונש של 40 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 15 אלף שקל. בתוך כך, דחה בית המשפט את בקשת המערער לנכות מתקופת מאסרו את פרק הזמן שבו היה נתון במעצר בית בפיקוח אלקטרוני, וציין כי החוק לפיקוח אלקטרוני אמנם העלה את מעצר הבית בפיקוח אלקטרוני לדרגה של "מעצר" אך עדיין קיימים הבדלים מהותיים בינו לבין מעצר מאחורי סורג ובריח. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי נמנע מקביעה עקרונית לעניין הניכוי, שכן חוק פיקוח אלקטרוני נכנס לתוקף רק לאחר שהמערער שוחרר ממעצר זה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור על גזר הדין וקבע כי במקרה זה מדובר במעשים חמורים ביותר שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עמם, והם מחייבים התייחסות עונשית מתאימה אשר תשקף את הפגיעה בביטחונו של הפרט ובאוטונומיה שלו על גופו ותשדר מסר הרתעתי המכוון אל עברייני מין פוטנציאליים. עוד נדחתה טענתו של המערער לפיה מדיניות הענישה בעבירות דומות נעה בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל, ונקבע כי עיון בפסיקה שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי מלמד כי מדובר במקרים הדומים בנסיבותיהם לעניינו של המערער וכי מתחם העונש שנקבע בגזר דינו תואם את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מין בין זרים אשר כללו שימוש באלימות. כמו כן, לא נמצאה עילה להתערבות בעונש שנגזר על המערער לגופו של עניין, שכן ניכר כי בית המשפט המחוזי שקל את מלוא השיקולים לקולה העומדים למערער וייחס להם משקל גבוה.

השופט סלים ג'ובראן התייחס לעניין העקרוני של ניכוי ימי המעצר בפיקוח אלקטרוני מתקופת מאסרו של המערער וציין כי סוגיית תחולתו של חוק פיקוח אלקטרוני על מי ששוחרר למעצר בפיקוח אלקטרוני טרם כניסתו של החוק לתוקף נבחנה על ידי בית המשפט העליון ברע"פ 7994/15 (חלאילה נ' מדינת ישראל), שם נקבע כי כוונת המחוקק הייתה שהחוק יוחל רק ממועד כניסתו לתוקף והלאה, מלבד סעיפים ספציפיים בעלי אופי טכני-פורמלי שהוזכרו בו. לפיכך, נקבע כי נאשם אשר החל את תקופת מעצרו בפיקוח אלקטרוני טרם כניסתו של החוק לתוקף מוחרג מתחולתו. בהמשך אושררה החלטה זו על ידי מותב בן שלושה שופטים כך שהדבר מהווה כעת הלכה פסוקה. נוכח האמור, משהוסר הפיקוח האלקטרוני מעל המערער בטרם נכנס לתוקפו חוק פיקוח אלקטרוני, ניתן היה להסתפק בכך כדי לדחות את הערעור. על אף האמור, סבר השופט ג'ובראן כי מן הראוי להכריע בטענה העקרונית הנוגעת לניכוי ימי מעצר בפיקוח אלקטרוני מתקופת מאסר על רקע הוראות החוק, בהתחשב בכך שבפסיקה האמור הוחלט להותיר סוגיה זו לעת מצוא. בנוסף, היעדרה של הלכה מחייבת של בית המשפט העליון בסוגיה יוצרת מצב של אי בהירות ולכן נדרשת הכרעה עקרונית אשר תנחה את הערכאות הדיוניות בהחלטותיהן.

לגופו של עניין, ציין השופט ג'ובראן כי בדין הישראלי אין הוראת חוק המחייבת את בית המשפט לנכות את ימי מעצרו של נאשם שהורשע בעבירה מתקופת המאסר שהוטלה עליו בגזר הדין. חרף האמור, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה התפתחה פרקטיקה שיפוטית של התחשבות בתקופת המעצר בעת גזירת העונש וברבות השנים הפך הנוהג המושרש להלכה פסוקה, המחייבת את הערכאה הדיונית לקחת בחשבון את התקופה שבה שהה הנאשם במעצר כאחד מהשיקולים בעת גזירת העונש. ניכוי ימי המעצר מתקופת המאסר מאפשר להעניק ביטוי לכלל לפיו מעצר אינו עונש אלא תוצאה מתחייבת על מנת להגן על הציבור מפני נאשמים שמסוכנותם הוכחה לכאורה בכתב האישום, בהיעדר חלופה מתאימה. בכל הנוגע למעצר בית הדין שונה, ולפיו לא נהוג לנכות מתקופת מאסרו של נאשם את הימים בהם שהה במעצר בית, אף אם מוחלט. בעניין זה ציין ג'ובראן כי שורש ההבחנה בין ניכוי ימי המעצר מאחורי סורג ובריח לבין מעצר הבית נעוץ בהבחנה בין מאפייניהם המהותיים של שני המעצרים הללו, שכן בעוד המעצר מאחורי סורג ובריח מהווה שלילה מוחלטת של חירותו של אדם, החופפת על פי טבעה ריצוי מאסר של ממש, מעצר הבית מהווה הגבלה של החירות בלבד. כמו כן, מעצר הבית מותיר בידו של הנאשם מידה של שליטה באורחות חייו ואינו מכפיף אותו למרותם של סוהרים באשר לסדר יומו. יתרה מכך, מעצר הבית מתקיים במקום אשר נבחר על ידי הנאשם או שהוסכם עליו, ולרוב אינו כרוך בניתוקו מהסביבה המוכרת לו וממשפחתו. עם זאת, הואיל וגם מעצר הבית טומן בחובו מגבלה מסוימת על חירותו של הנאשם, הבהיר בית המשפט העליון כי אורכו מהווה נסיבה אותה יכולה הערכאה הדיונית להביא בחשבון שיקוליה בעת גזירת העונש.

עוד ציין השופט ג'ובראן כי חוק פיקוח אלקטרוני נעדר התייחסות לסוגיית ניכוי ימי מעצר בפיקוח אלקטרוני מתקופת המאסר (למעט בעניינם של אסירי עולם). לדעת ג'ובראן, למרות השינוי במעמדו הנורמטיבי, אין חולק שמעצר בפיקוח אלקטרוני דומה במאפייניו המהותיים דווקא למעצר הבית ולא למעצר מאחורי סורג ובריח, כשהדבר אף עולה מדברי ההסבר לחוק. לפיכך, לשיטתו, בדומה למעצר בית אין לנכות את ימי המעצר בפיקוח אלקטרוני מתקופת המאסר וההתחשבות במשך התקופה שבה הנאשם שהה בפיקוח אלקטרוני צריכה להיעשות כשיקול לקולה בבואו של בית המשפט לגזור את עונשו של נאשם. התחשבות זו תיעשה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, כשבין היתר יהיה על בית המשפט לתת דעתו לאורך תקופת המעצר בפיקוח אלקטרוני, להיקף ההגבלה על חירותו של הנאשם במסגרת תנאי המעצר ולריחוקו של מקום המעצר בפיקוח אלקטרוני מביתו, ממשפחתו וממרכז חייו של הנאשם.

עוד סבר ג'ובראן כי עמדה זו מוצאת אחיזה גם במשפט המשווה ומתיישבת היטב גם עם כוונת המחוקק בחוק פיקוח אלקטרוני. אמנם המחוקק לא התייחס מפורשות לעניין ניכוי ימי המעצר בפיקוח אלקטרוני, אך לדעת השופט אין בכך כדי להעיד על כוונה להתיר את ניכויים של ימי מעצר אלו, בשים לב לברירת המחדל הקבועה בסעיף 43 לחוק העונשין לפיה תקופת המאסר מתחילה ממילא ממועד גזר הדין. עוד ציין ג'ובראן כי נוכח ההבדלים המהותיים אשר עשויים להתקיים בין סוגים שונים של מעצר בפיקוח אלקטרוני, יש להעדיף שימוש בכלל גמיש של שיקול דעת ולא לקבוע מפתח ניכוי אפריורי מדויק. משאין חולק כי במקרה דנן בית המשפט המחוזי התחשב במשך הזמן שבו נמצא המערער במעצר בפיקוח אלקטרוני, והתייחס לתקופה זו כאחד השיקולים לקולה אשר הביאו אותו לגזור עליו עונש מקל – ממילא לא היה מקום להתערבות בהחלטה שלא לנכות את הימים שבהם שהה המערער בפיקוח אלקטרוני מתקופת המאסר שהושתה עליו.

לתוצאה זו הסכימו יתר חברי ההרכב. המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין הוסיף כי לשיטתו המינוח החדש שבחוק אינו מוסיף בהירות יתר על המידה, וכי הוא יצר גם קושי דימויי של אפשרות ראיה מוטעית כאילו הפך המעצר בפיקוח אלקטרוני שווה ערך למעצר מאחורי סורג ובריח. לפיכך, סבר רובינשטיין כי ראוי לשקול הבהרה חקיקתית שתחיל את האמור בחוק מאסר על תנאי לעניין מאסר עולם גם באופן רחב יותר, הן לעניין שחרור על תנאי והן לעניין גזירת הדין. עוד ציין כי לעמדתו יש מקום להתחשבות בתקופה ארוכה של מעצר בפיקוח אלקטרוני – כמו גם מעצר בית מלא בכלל – בגדרי הענישה, אך כי כמובן לא במידה זהה למעצר במתקן כליאה. השופט חנן מלצר הוסיף כי הגישה לפיה אין ליצור "מפתח" מדויק להמרה בין ימי מעצר בפיקוח אלקטרוני, תוך קביעה מקבילה שההתחשבות בימי מעצר בפיקוח אלקטרוני תהיה תלוית מקרה ונסיבות, תועיל גם לדרך התנהלות המשפטים הפליליים בעת שהנאשם מצוי במעצר בפיקוח אלקטרוני.

ע"פ 7768/15