חלון אחורי
מראה כללי לכיוון הבמה
תמיד הייתי בטוח שאת בית אגד היושב על דרך פתח-תקוה (היום דרך בגין) בתל אביב תכנן האדריכל מרדכי בן-חורין, לכן הופתעתי כשהוא התנער מתכנונו, וייחס את התכנון לשמות שהעלה מזכרונו כדוגמת רובין, גבאי וישר. גם צבי לא ידע, אבל אחרי שפניתי לארכיון אגד – נחשפה זהות המתכנן.
בית אגד הוקם בשנת 1966, באחד משיאיה של האדריכלות הישראלית, רגע לפני שעברה שינוי רדיקאלי שבא לה שנה אחת לאחר מכן. כעת, כמו פרויקטים רבים שהוקמו יחד עם המדינה, עומד בית אגד בפני הריסה לטובת הקמתו של אחד מגורדי השחקים הגבוהים בישראל, המצטרף לשדרת המגדלים שעל גדות האילון. ועל כך ברשימה זו.
חזית צפונית
ביום שלישי בשבוע הבא ייערך בחללית בירקון 70 בשעה 20:00 ערב על מקומות נטושים במסגרת סדרת ערבי הארכיטקטורה שעורך במקום כבר כמה שנים טובות כרם הלברכט.
הערב יפתח עם הצד הרומנטי שבמקומות הנטושים, ואת הבמה יקבל הצלם והאדריכל שרון רז שמפעיל שני אתרים ברשת נטוש ואדריכלות נעלמת המציגים מבט אישי ונוגה על שלל מקומות נטושים בארץ.
אחריו יתחיל החלק בערב שיפנה לצדדים היותר פרקטים של הנושא: גילי קרז'בסקי תביא תמונה עדכנית על ההתייחסות של המימסד וההתמודדות הציבורית עם מקומות נטושים באירופה ובעיקר בבריטניה שם היא נטלה חלק ברשות שפעלה סביב מקומות נטושים. אחריה יציגו יחד האדריכל אופיר זינטי וחבר מועצת עיריית תל אביב מ"עיר לכולנו" יואב גולדרינג את המקרה המקומי והחדשני שהחל לרקום עור וגידים בתל אביב.
אני בטוח שיהיה ערב מוצלח (חסר לי שלא). הכניסה חופשית ומומלצת.
אין טוב מלפתוח בפסקה שבאמצעותה ניגשת לתאר את עיר הולדתה שכם, המשוררת הגדולה פדוא טוקאן בספרה האוטוביוגרפי "דרך הררית" (הוצאת מפרש, 1993, בתרגום רחל חלבה): "כל פעם שאני עוברת ברחובות החוגרים היום את שני הרי עיבל וגריזים או רובצים על כתפיהם, אני שבה אל עולם הילדות, עולם הגילוי והפליאה, ועוברים לעיניי פני העבר, וגוברים עלי הגעגועים לפניה הישנים של עירי ול'הוויתה הנעימה'. איזה מס משלמת העיירה הקטנה, העתיקה, כדי להפוך לעיר גדולה הצועדת עם הזמן? זהו מס גבוה שהיא משלמת ביופיה הבתולי, בנופה הקדום ובאדריכלותה העתיקה".
שכם היא אחת מהערים הערביות שהייתי מאד רוצה להסתובב בהן, אבל לצערי לא השלום ולא הכיבוש שלם ולכן בשלב הזה כף רגלי לא יכולה להכנס לעיר, אלא אם כן כמובן אכרות אותה ואשלח אותה כמתנה לעדלי יעיש ראש עיריית שכם. אבל מה יש לו לעשות איתה…
עד אז אני יכול להשקיף עליה באופן חופשי מכיוון דרום מפסגת הר גריזים או במוגבלות מסוימת מכיוון דרום מפסגת הר עיבל – המבט אותו קבלתי כעת והתמונות הן מאותו מקום. נוסף לכך, הרשת מלאה במידע לגבי שכם וחלק מזה הבאתי לרשימה זו.
גם לי אם תהיה בת אז השם רחל יהיה השם הראשון שאתן. זה למרות שחלי הזניחה אותי בשביל איזה מורה לנהיגה מטומטם וזקן. עד היום אין לי מושג למה היא העדיפה אותו על פני. היום היא עם איזה ביטניק אי שם באיזה חור שאנטי בגליל. מה כל כך היה רע לה בתל אביב? מה לא היה לה טוב איתי? הייתה לה כבר התחלה טובה גם בתיאטרון וגם בקולנוע (גם לתפקיד של זונה יש לי כבוד, הרי בסופו של דבר כלנו זונות). אז למה לעזוב הכל? ועוד לאיזה חור שחור בגליל.
כל הסיפור הזה הוביל אותי בסופו של דבר להסתובב. שלשום החל משעות הערב המוקדמות ועד לשעות הבוקר המוקדמות בכל מיני מקומות בעיקר בסביבת לבונטין. שאול חזר ישר מאיזו שבעה דרמטית בצפון. היינו רעבים. צמאים. אז שתינו. לפני שהגענו לשלב של השתיה הכבדה של סוף השבוע השתדלנו להיות עוד רגע אנשי תרבות ולעשות סיבוב גלריות. היה אירוע 'אוהבים אמנות' שבעל הפרופיל שלו הטריד אותי כל השבוע בפיסבוק. הכרזה עם הגרפיטי של עדי סנד קפצה אלי מכל לוח מודעות. רציתי לראות מה יש לעסק הזה להציע בעיקר באזור גינת החשמל.
אוהבים אמנות. שאול אוהב אמנות (צולם בגלריה חנינא)
הצריח
סיפור הקמתה של קרית יערים המוכרת גם בשם טלז-סטון, יכול בקלות רבה להופך לספר קומי-טראגי. היות וקומדיות בישראל זה בדרך כלל מתקשר עם ההומור הזול של ערוץ 2 וטראגדיות יש כאן בשפע, בחרתי שלא להכנס יותר מידי לסיפור הזה אלא רק לתת כאן מעין נקודת התחלה להכרה.
למרות ההסתייגות בכל זאת אספר איך הכל התחיל מעסק קטן לכרטיסי ברכה בצד השני של העולם…
בניין בית המדרש הלא גמור
היות ואני מצוי בימים אלה בליבו של מחקר המתמקד בעיירות הפיתוח, אחת מהתחנות שלי במסע נימצאת בארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש דוד טוביהו. ארכיון זה, שוכן בבניין הספריה המרכזית המפורסם (בתכנון משרד האדריכלים נדלר, נדלר, ביקסון) שהיה הבניין הראשון שהוקם בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע.
רוני לא הבינה איך הגעתי למקום הזה, אבל אם אני רוצה לאתר את המאגר הגדול ביותר לחומרים היסטוריים ומחקרים על אתרים בנגב – אז זה המקום. חוץ מזה שמעבר לכביש את את "הודו הקטנה" שלטעמי היא המסעדה ההודית הטובה ביותר בישראל (אך על כך ברשימה נפרדת).
מראה כללי של אולם העיון בארכיון
ההיסטוריון הישראלי בני מוריס קובע בפתיחת ספרו החדש (אם כי הממוחזר) "1948" כי הציונים הראשונים, אותם חלוצים שהחלו להגיע לארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, הונעו מכוח שני דחפים: כמיהה משיחית מדורי דורות לחידוש ממלכתיות ישראלית בארץ האבות, ואנטישמיות אירופית שחוללה פרצי פוגרומים. האנשים שהקימו ומיישבים את שכונת נוה צין בלב הנגב אמנם ברובם לא נמלטו מפוגרומים, אך בהחלט ניתן למצוא בהם את הלהט לשוב ולהחיות את אחת מפיסות הארץ היפות ביותר בארץ האבות.
לפני כמה שבועות ערכתי עם חברים סיור ודיון במדרשת בן גוריון בשדה בוקר שם התארחנו אצל האדריכל פרופ' דיוויד פרלמוטר המתמחה באדריכלות ביו-אקלימית. רשימה מאותו ביקור כבר הצגתי כאן, והיא עסקה ב"שכונת הלגו", שכונה ייחודית שתכנן האדריכל משה ספדיה. הפעם אני מבקש להציג את שכונת נוה צין הנחשבת לגולת הכותרת של תכנון אקלימי באופן הפשוט ביותר מבלי להתחכם יתר על המידה.
מדובר בשכונה מטיפוס 'בנה ביתך' שבמבט ראשון נראית כמו כל שכונות צמודי הקרקע, אך בת'כלס צוות התכנון שהורכב מאנשי מחקר יצר כאן שכונה המתייחסת לאקלים המקומי ויחד עם זאת מתייחסת גם להיבט הכלכלי, מה שהביא את השכונה להיחשב לאחד מהמקומות היקרים ביותר בנגב. כתבה שהתפרסמה בעיתונות היומית ממש לאחרונה, מציגה את מחירו של מגרש בשכונה המגיע לסכום של 2,000,000 ש"ח.
.
השלט
 | אסתר על סיבוב בבית הקברות בנתיבות |
 | מיכאל יעקובסון על סיבוב בבית הקברות בנתיבות |
 | שלגיה על סיבוב בבית הקברות בנתיבות |
 | אלה על סיבוב בחדרי האוכל בשלושה קיבוצ… |
 | שרית בן שטרית על סיבוב בבית הקברות בנתיבות |
