חתול רחוב

זהו. נגמר. אולי אני עוד אכתוב משהו ארוך יותר, אבל אחרי שישנתי יומיים כמו בנאדם, וקראתי כמה פוסטים מבואסים, יש דבר אחד שחשוב לי להגיד: למרות שלא ניצחנו בבחירות לראשות העירייה, מסע הבחירות של דב חנין ועיר לכולנו היה הצלחה מדהימה. עשינו משהו אדיר, מטורף, מופרך לחלוטין.

המספרים הסופיים עוד בדרך, אבל ממה שאני שמעתי, התוצאות הן בערך כאלו: דב חנין קיבל מעל ארבעים וחמישה אלף קולות, שהם כשלושים וחמישה אחוז מהבוחרים. הוא השיג רוב מוחלט של קולות הבוחרים מדרום לירקון ומצפון לאיילון.  כשבעים אחוז בפלורנטין, מעל חמישים אחוז בלב העיר ובמערב הצפון הישן, וקרוב לחמישים אחוז בצפון מזרח (אזור כיכר המדינה, יהודה המכבי ובבלי). אין שום מקום בעיר שבו הוא קיבל פחות מעשרים אחוז. עיר לכולנו היא הרשימה שקיבלה את מספר הקולות הגבוה ביותר בבחירות למועצה. בלי תקציב, בלי מוסדות, עם מועמדים אלמוניים וחסרי ניסיון, עם מטה של חדר וחצי וכוח אדם של מתנדבים, הפכנו לכוח משמעותי בתל אביב. אין דברים כאלה בעולם.

בשביל מי שמאוכזב, אולי כדאי לשים דברים קצת בפרופורציה. כשהצטרפתי למסע הבחירות לפני חודשיים (שמרגישים כמו שנים) לא היה כלום. שום דבר. היינו כמה עשרות פסיכים שלא הכירו אחד את השני. לא היה לנו מנהיג, לא היה לנו כסף, ולא היו לנו הרבה סיבות לקוות לטוב. עם כל הכבוד לבלוגוספירה, בחירות מנצחים בעולם שבחוץ, ושם לא היינו קיימים. כשיצאנו לרחוב בפעמים הראשונות אף אחד אחר לא הכיר אותנו ואף אחד לא התעניין בנו. אף אחד לא הכיר את דב, ובטח שלא חשב להצביע לו. אני זוכר את הייאוש שתפס אותי אחרי שליוויתי אותו לחוג בית, וראיתי אותו יושב ומשוחח בנחת עם שבעה אנשים כשעל הקיר שלידו תלויה מפה של “זוכרות” שמציינת את מקומם של יישובים ערבים שנהרסו בנכבה. זה היה פתטי. לא היה חסר הרבה בשביל שנישאר בדיחה איזוטרית של בלוגרים, או עוד תנועת שמאל סהרורית שעשתה כמיטב יכולתה ולא הגיעה לכלום. קשה להאמין שזה היה רק לפני חודש.

אבל במהלך חודש האחרון, ובלי ששמנו לב שזה קורה, השתנינו. כשיצאנו לשטח ופגשנו אחד את השני, הפכנו גדולים יותר, מחויבים יותר, בטוחים יותר. זה לא היה לגמרי ברור איך ומתי, אבל העיר השתנתה סביבנו. אנשים התחילו להכיר אותנו, ולאהוב אותנו, ולרצות להיות איתנו. אנשים שהצקנו להם בפעם החמישית באותו הערב המשיכו לחייך אלינו. נכון, פה ושם גם זלזלו בנו ושנאו אותנו – אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב זה שפתאום,במשך כמה שבועות, השאלה למי להצביע בבחירות לעיריית תל אביב הפכה להיות משהו שכל אחד צריך שתהיה לו דעה בו – ושקומוניסט אנטי ציוני שלא עומד כשמנגנים את ההימנון הפך לסמל שאסף סביבו המוני תל אביבים שמאוהבים בעיר שלהם, שאכפת להם ממנה, ושמאמינים שהם יכולים לעזור להפוך אותה למקום עוד טוב יותר. וזה קרה בזכותנו.

על יום הבחירות אני יכול להגיד מעט מאוד. ביליתי אותו רכון על המחשב. אבל הספקתי לקפוץ לקלפי ולראות את המשקיפים בשכר של חולדאי יושבים עם חוברת מלאה במדבקות ועליהן שמות וברקודים, ומסמנים כל בוחר שהגיע. זה חלק קטן מעבודת המטה המרשימה המושקעת שלו, שעלתה הון עתק וכללה טכנולוגיות מתוחכמות, סוללות של פעילים וטלפנים בתשלום. מטה המשקיפים שלנו, לשם השוואה, כלל ארבעה מתנדבים טרוטי עיניים עם חוסר מטורף בשעות שינה ולפטופים מהבית. בתנאים כאלו, התוצאה שהשגנו היא לא פחות ממופלאה. ואני יודע שזה קצת מוקדם, אבל אם זה מה שעשינו הפעם, תחשבו מה נוכל לעשות בפעם הבאה. אז חלאס עם הבכיינות. תחגגו, אנשים. בשבוע הבא מסיבה.

ולסיום, תמונת הפלריג היפה ביותר של מסע הבחירות, שהגיעה אלי רק אתמול בבוקר:

גלריית הפלריגים של עיר לכולנו כבר עומדת על יותר ממאה תמונות – תודה לכל מי ששלח. כמו שכבר העירו, יש מעט מאוד תמונות מפלורנטין ומהצפון אז אם אתם באזור קחו איתכם מצלמה. מי יודע, אולי תתקלו גם בדברים אחרים ששווים צילום. אלו, למשל, מבציר הימים האחרונים:

קיר ביהודה הלוי:

קיפוד:

תל אביב היא כזאת עיר מגניבה!

1. פלריגים

Dov is in the air
יואב עינהר הכלי בישל. יואב – אפשר להזמין את bear necessities לקליפ הבא?

בכל מקרה, הגלריה ממשיכה להתרחב, ומחכה לתמונות שלכם. שלחו אלי, ל-lior.gimel ב-gmail, והבטיחו לעצמכם קארמה טובה לשנה החדשה.
2. לחם בפיתה

כל יצירתיות הבחירות הזאת הזכירה לי את אחד מהפוסטים האהובים עלי, שנכתב עוד לפני שמישהו חשב על הקונספט של בלוג. זאת גם הזדמנות להדגים כמה גאוני והזוי היה עיתון “העיר” בשנות התשעים (נושא שהרחבתי אודותיו כאן), אז זה בכלל כיף.

הקדמה קצרה: בשנת 1996 התקיימו לראשונה בחירות אישיות, וההצבעה נעשתה בשני פתקים, אחד לכנסת (לאחת משלל המפלגות) ואחד לראשות הממשלה (פרס מול נתניהו). באותה מערכת בחירות התמודדה מפלגה חדשה וקיקיונית משהו של פורשי מפלגת העבודה בשם “הדרך השלישית”. קו ההסברה המרכזי שלהם ניצל את פיצול הבחירה וניסה לשכנע שאין טעם להצביע למפלגה של מועמד לראשות הממשלה (עבודה או ליכוד) ושעדיף לבחור לכנסת מפלגה אחרת – את זו שלהם, כמובן. בהחלטה רעיונאית מרהיבה, החליט צוות הקמפיין שסיסמת הבחירות הקליטה שתדגיש מסר זה תהיה “פתק אחד לראש הממשלה ופתק אחר למפלגה שלו? מה עשית? זה כמו לחם בפיתה!”

לעוזי וייל, שכתב את השער האחורי  באותה התקופה, כנראה היו לא רק טונות של כשרון, אלא גם חומר משובח במיוחד, כי זה מה שיצא לו כשהוא כתב על הסיסמה הזאת:

ואבן גבירול, מה?
—————-
יש ערימה של חברה על הדשא
אני דברים כאלה מחששא (“הכל למען החרוז”, סדנה למתחילים, שנה א’. והמרצה תפס את הסטודנט שכתב את זה, ואמר לו:”מה זה מחששא, מה?!”
והסטודנט אמר: “קוראים לסדנה ‘הכל למען החרוז’, או לא? אז בבקשה. ‘מחששא’ זו בדיוק המילה שמוכיחה עד כמה אני מוכן ללכת רחוק.”
אמר לו המרצה: “אתה אידיוט.”
ענה הסטודנט: “ואתה מיליוט.”
קיבל מאה, אלא מה. ושבוע אחר כך גם קיבל עבודה בליכוד, להביא להם חרוזים לנתניהו. ישב על זה שבוע שלם, הביא להם “ז’ואאו”. אמרו לו, מה זה “ז’ואאו”, ואל תשכח שאתה לא בסדנה עכשיו!
אמר להם: “ז’ואאו ז’ילברטו, מנחין ונגן גיטרה ברזילאי, ממפתחי הבוסה נובה, ובעלה של הזמרת המפורסמת אסטרו ז’ילברטו.”
העיפו אותו מכל המדרגות. הלך לעבודה, וקיבל עבודה (!) בלמצוא חרוזים לא שליליים לשמעון פרס. זאת אומרת, הבהירו לו שאם הוא בא עם “פרס-הרס” הוא מקבל מכות מפואד באופן אישי. חשב שבוע, חשב שבועיים, בא להם עם “פרס-אהבה”.
אמרו לו: עשר מבחינת תוכן, אבל איפה החרוז?
אמר להם: פוליטיקה זו אומנות האפשרי.
בא אליו פואד, אמר לו: אומנות האפשרי? רי רי רי!
וגם דפק לו מכות.
וגם לא נתן לו המלצה. לא נותר לו אלא ללכת לעבוד בדרך השלישית, שהם נואשים ומוכנים לעבוד עם נפל של סדנאות חריזה. ואכן, הוא זה שהמציא להם את “מה עשית? לחם בפיתה” בשביל עשרים ושתיים ש”ח פלוס מע”מ. ואיך שקיבל את הצ’ק רץ איתו למכות, לקנות לחם וגבינה. אבל במכולת אמרו לו:
“צ’ק מהדרך השלישית?
“בחיאת אבוק.
“לך לך לך תזדיין,
“חתיכת ג’וק”.
וכך הוא הבין לא רק כמה קשים חייו של חרזן, ושיהודה הלוי לא היה גומר את החודש בימינו, אלא גם שבמכולת שלו סוגרים מקסימום כל שורה שנייה)

גמר חתימה טובה!

1. גם אני תומך בדב חנין בבחירות העירוניות. לכתוב שאתה תומך במישהו באינטרנט זה נחמד, אבל לא מאוד מועיל. אז במה מתבטאת התמיכה שלי בפועל? מה שצריך: גיוס מתנדבים, השתתפות באירועים, תליה של פלריגים (שלטים מברזנט) על מרפסות, חלוקת פלאיירים והסתובבות עם חולצות של עיר לכולנו. אם אתם רוצים באמת לעזור, זה מה שצריך.

2. ובכל זאת: זאת גלריית המרפסות המפולרגות שלי, וזו המפה מציגה את הפריסה שלהן בעיר. אם אתם רואים כאלה, תצלמ ותשלחו. זה משחק נחמד.

3. עוד מיתרונות הפלריג: פרסום חינם בדה-מרקר נדל”ן.

4. אגב אינטרנט: מאמר שלי (במשותף עם עוד כותב) על אינטרנט וגלובלזיצה התקבל לפרסום.

5. יואב גורן עם ניתוח יפהפה של הניצחון של גבריסילאסי במרתון ברלין, שמראה עד כמה “בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים” היא רעיון מוטעה. גם שיא מרתון זה דבר שאי אפשר להשיג לבד.

6. שנה טובה לכולם, וסליחה מכל מי שעשיתי לו עוול.

1.

אני מקווה שאם אני הייתי האבא במקרה המזעזע הזה, הייתי מגיב אחרת. לחתוך את צמיגי המכונית של המנהלת ולשרוף את בית הספר נראה לי כמו תגובה הרבה יותר הולמת, ופחות מביכה לילד.

2.

היא הבלוגרית שאני הכי מחכה לפוסטים חדשים שלה. היא מבינה את הפורמט, מבינה במה שהיא כותבת עליו, וכמעט כל פוסט אצלה – גם כשאני לא מסכים למה שכתוב בו – שוה קריאה. קבלו אותה: סמנכ”ל תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר לשעבר (wtf?) , תמר בן יוסף. אכן, עולם מוזר.

הפוסט האחרון שלה, על “חשיפת” התיאום בין הבנקים בנושא העמלות, מספר את מה שכולנו אמורים לדעת: כל הפרשה הזאת היא שטות אחת גדולה. הבעיה היא לא בתיאום העמלות אלא בגובה שלהן, והאשמים הם לא הבנקים אלא הממשלה.

טיזר:

“כשהבנקים מאד מרובים, יש לשער שהתחרות תלחץ אותם ללכת לקראת הציבור… ואם המציאות היא כפי שהיא בישראל היום, הדרך היחידה להתמודד עם כשל השוק היא על ידי מסירת הסמכות לאישור גובה העמלות והרביות לרשות ממשלתית. ואז, כמובן, תתקבל התוצאה השערורייתית שכמוה עוד לא נראתה: ריביות ועמלות זהות או כמעט זהות בכל הבנקים.”

3.

לשירת ההימנון, הקהל יעבור יעבור לדום.

חשוב להפעיל שיקול דעת בבחירת מקום הצפיה במשחקי גמר: אגאדיר סבבה, הבית של הורים לא סבבה.

וכדי להשאיר טעם טוב – white lines, מסומפל כולו מנאומים של בוש (נדמה לי שזה מהקפה של מרציאנו, אבל אני לא מתחייב).

די מזמן כתבתי ביקורת על “אדומה”, אנתולוגיית שירה מעמדית,ל-NRG. מכיוון שנראה לי ששם היא כבר לא תתפרסם, אפשר לפרסם אותה כאן.

מוזיקת רקע אקטואלית

אדומה – אנתולוגיית שירה מעמדית

השירה, שהיתה בעבר ז’אנר ספרותי חשוב, הלכה ונדחקה במהלך העשורים האחרונים לשולי העשיה התרבותית. כרגיל במקרים כאלה, האשמה טמונה בשני הצדדים: קהל הקוראים איבד את הכבוד כלפי השירה בו בזמן שזו הפכה לאישית, אנטי חברתית ומרוכזת בפופיק של עצמה. חשוב להזכיר את זה, כי השירה לא תמיד היתה כזאת: פעם, כשעוד היו להם קוראים ויומרות להשפעה, לא מעט משוררים כתבו שירה עכשווית, רלוונטית, גאה בעצמה ובכוחה לעורר אנשים לפעולה פוליטית. לוחמי החירות כתבו שירה לאומית, לוחמי השוויון כתבו שירה מעמדית, ואף אחד לא העלה בדעתו שיש משהו פסול באומנות מגויסת, אם המטרה ראויה. אבל אלו היו ימים אחרים, שבהם פוליטיקה ושירה עוד לא היו למילים גסות. היום צריך להתאמץ כדי לא לצחקק למראה ניסיונות לכתוב שירה כזאת.

בנסיבות אלו יצאה לאור “אדומה”, אנתולוגיית שירה מעמדית שמנסה להחזיר עטרה לישנה, ולפרסם שירה שתשמש, כדברי העורכים, “ניצוץ לשיח מתסיס” ותפתח “מרחב ציבורי פואטי שאינו קניינו הפרטי של איש”. חמישה עורכים ועשרות כותבים הקדישו מזמנם וממרצם כדי ליצור אנתולוגיה מעורבת ורלוונטית, המחברת בין היופי של השירה ובין הכיעור האלים של שוק העבודה בישראל. מלבד לבחירה המתבקשת להוציא את הספר לאור באחד במאי, המחויבות החברתית של המשתתפים בפרויקט מתבטאת בשלוש החלטות אמיצות: ראשית, מחירה של האנתולוגיה הוא עשרים ש”ח בלבד (כמחיר שעת עבודה בשכר מינימום), שנית, האנתולוגיה מאגדת משוררים מוכרים יחד עם משוררים מתחילים וכותבים שאינם מגדירים עצמם כמשוררים כלל, ולבסוף, האנתולוגיה מאגדת שירים ערביים (במקור ובתרגום לעברית) בצד שירים עבריים. בימים בהם החברה הישראלית הולכת ונקרעת לקבוצות ושבטים שנפגשים בעיקר כשהם נלחמים זה בזה, קשה לא להתפעל מהניסיון של בועת השירה הקלושה שלנו לחרוג מעבר לגבולות המוספים הספרותיים. אולם למרות הכוונות הטובות, מעל הפרויקט עומד סימן שאלה גדול: האם ניתן עדיין להחזיר את הגלגל לאחור, וליצור שירה פוליטית שתדבר אל החברה הישראלית, ולא רק עליה? האם ניתן ליצור שירה שמשמשת “מצע לפעולה”? מציאת השפה הנדרשת משירה כזאת היא משימה קשה שרק מעטים עמדו בה בכבוד וכיום, כשהשירה הפכה למרוכזת יותר בעצמה ובחוויה האישית של כותביה, היא קשה מתמיד.

ואכן מעט מהשירים ב”אדומה” מצליחים לעמוד באתגר. רבים מהכותבים ממשיכים לבוסס בביצת הדימויים הסתומים שבה שקעה השירה העברית, ובמקום “לתת לפוליטי לעשות מעשה באסתטי” (כמטרתה המוצהרת של האנתולוגיה), הם משתמשים בנושא הפוליטי בתור עוד הזדמנות להוכיח את מיומנותם. כך יוצא ששירה מסוג זה נכשלת בשתי חזיתות: הריחוק של הנושא מעולמם הפנימי של הכותבים לא מאפשר להם להביא לידי ביטוי את מיומנותם, והריחוק של הכתיבה שלהם מקהל הקוראים הפוטנציאלי לא מאפשר להם לדבר אליו. כשאהרון שבתאי כותב:

“לא בקרב הסופרים, לא באוניברסיטה, לא בקונצרט

תמצאי היום את היופי, אלא באיגוד המקצועי –

פועלי הזבל, ספפו, הם הדבר הכי יפה”

קשה שלא להרגיש שהוא מדבר ליושבי האוניברסיטאות והקונצרטים, ושפועלי הזבל קרובים פחות מספפו, משוררת יווניה שמתה לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. כשניר נאדר מתאר את הנוסעים לעבודה באוטובוס כחיות ש”לא סובלות מתופעת הסולידריות”, קשה שלא להרגיש שהדימוי חשוב לו יותר מהנוסעים. כשעמית נויפלד כותב שיר שרובו הערות שוליים שמפרשות את הדימויים המופיעים בו, קשה שלא להרגיש שהוא מתעניין יותר בתחכום הצורני מאשר בנושא.

אבל בין שירים מסוג זה, ניתן למצוא גם לא מעט “אבני חצץ מזהב”, כשם של שירו בשיר שלש, מהאהובים עלי באנתולוגיה. אף פעם לא שמעתם את שמו של שלש? זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהשירים החזקים ביותר בקובץ נכתבו על ידי כותבים לא מוכרים יחסית, כמו מרואן מח’ול, יודית שחר, שי דותן, מירסול ועוד. בשיריהם, התחכום והאמצעים הספרותיים מאופקים יותר, וניכר שהם שם כדי לשרת את המסר, ולא להאדיר את הכותב. מאפיין בולט המשותף לרוב השירים הללו הוא הדגש על הסיפור האישי: עוצמתם הרגשית נובעת מההזדהות עם גיבור שאנחנו מאמינים בקיומו ובאמת של הסיפור שלו. זו גם הסיבה שאין טעם לצטט מהם – כוחם האמיתי מופיע רק כאשר קוראים אותם בשלמותם. אם יותר מהכותבים היו מושפעים ממסורת זו של שירה מעמדית סיפורית, כנה ואישית, “אדומה” היתה אפקטיבית הרבה יותר. אך גם כך, יש בה מספיק שירים שמצדיקים את קיומה. וזו גם הסיבה האמיתית לקרוא את “אדומה”: לא בגלל הכוונות הטובות של יוצריה, לא בגלל ההזדהות עם המקופחים – אלא בגלל שניתן למצוא בה, בעזרת מעט מאמץ ואורך רוח, שירה גדולה באמת. אז תעשו לעצמכם טובה, ותשקיעו בה עשרים ש”ח. לא תתחרטו.

תוספת מאוחרת: ynet פרסמו מבחר שירים מהאסופה, כולל זה של שלש. לכו תעיפו מבט.