אבנים יכולות להרוג! השאלה רק את מי…

6 ביולי 2008
חגית עופרן 06/07/2008

פרק ראשון: מישהו ירה ומישהו נפצע
המקום: הכפר אמאתין שבשומרון. הזמן: שבת, 31/5/08, שעה 18:30

"חגית?", התקשר אלי זכריא, פעיל בארגון "רבנים לזכויות אדם", "אני בדרך לאמאתין. מתנחלים תקפו היום את הכפר, יש פצועים". באותו יום הייתי במקרה באזור. היתה לי פגישה עם תושבי דיר איסתיא שמתנחלים החלו לבנות על אדמתם, סמוך להתנחלות רבבה. יצאתי מהפגישה ונסעתי לאמאתין.
כל תושבי הכפר היו בחוץ, צעירים ומבוגרים, כולם מתגודדים קבוצות קבוצות ומדברים על מה שקרה. אמבולנס חלף מולי, ונסע במהירות לכיוון בית החולים בקלקיליה. אחד הצעירים סיפר: היינו שלושה. בסביבות 12:00 בצהריים הגיעה לפה קבוצה של מתנחלים צעירים, עם חיילים, והתחילו להתגרות בנו, לקלל, לזרוק אבנים. החיילים אמרו לנו להסתלק. בסביבות 18:00 הם הגיעו שוב, הפעם היינו כבר חבורה גדולה יותר. הם קיללו, זרקו אבנים. לא שתקנו, עמדנו מולם. פתאום ירו עלינו שתי יריות. כדור אחד שפשף את החבר שלי במותן, במזל לא קרה לו שום דבר רציני, וכדור שני פגע ביד של ריזיק. לקחו אותו לבית החולים.
אחד הצעירים צילם הכל במצלמת הוידיאו שבטלפון שלו. הסרטון באיכות גרועה וקשה לפענח פרטים. רואים ממול בבירור צעירים לבושים בחולצות לבנות של שבת, ושני חיילים איתם. הקולות ברורים, אדם מתנשף בכבדות, כמה צעקות וקללות בערבית (ואולי גם בעברית), ופתאום שתי יריות, בזו אחר זו, שירו כנראה החיילים.
כתב ynet פרסם על כך מבזק קצר: "מקורות פלסטינים דיווחו כי שני תושבים … נפצעו לאחר שהותקפו על ידי מתנחלים … המתנחלים וצה"ל הכחישו את ההודעה". כעבור פחות משעה פורסמה ב-ynet גרסה נוספת, הפעם צה"ל כבר לא מכחיש את הדיווח אלא מסביר שהחיילים "הפרידו בין הצדדים וירו באוויר. מצה"ל נמסר כי לא דווח על נפגעים בתקרית, וכי טענת הפלסטינים שדיווחו שנפגעו מירי מתנחלים – אינה נכונה".
בערוץ 7 הסיפור כבר שונה לגמרי: הפלסטינים הם אלה שתקפו את המתנחלים במאחז "שבות עמי". מתנחל אחד נפגע מאבן בעין. חיילים גירשו את הפלסטינים וירו באוויר, ולא עוד אלא שהם רצו לעצור דווקא את המתנחלים…

ריזיק הפצוע, עם חור כניסה בכף היד, מיד אחרי הירי. צילום: ניהאד טוויל

***

פרק שני: השוטרים "מתמגנים" מול זריקות אבנים
המקום: ההתנחלות יצהר. הזמן: יום חמישי, 19/6/08, שעה 9:30 בבוקר

כוחות משטרה ומינהל אזרחי הגיעו למאחז בלתי חוקי ביצהר כדי לבצע הריסה של מבנה. לפי דיווחים בתקשורת, השוטרים הותקפו קשות על ידי המתנחלים. חמישה שוטרים נפצעו, שוטרת אחת באורח בינוני, מפגיעת אבן בראשה. המתנחלים דיווחו על 11 פצועים מאלימות השוטרים והתאוננו על שימוש באלות ובאלימות מוגזמת של השוטרים. תגובת המשטרה: "לא היה שום שימוש באלות. ברגע שהחלו יידויי האבנים, נתנו הוראה לשוטרים להתמגן. כלומר להשתמש במגנים ולא באלות".
במהלך הארוע נעצרו 8 מתנחלים בחשד לזריקת האבנים. ככל הידוע לנו, בדיון על הארכת המעצר קבע השופט כי ייאסר עליהם להגיע ליצהר במשך שבעה ימים תמימים, וכי עליהם לשלם ערבות בסך 1000 ₪.

מגני דוד שרוססו על קיר בית פלסטיני בכפר עסירה אלקבליה ליד יצהר, ימים אחדים לפני העימות עם השוטרים. מתנחלים מיצהר פולשים לכפר דרך קבע, מפחידים את תושביו ולעתים אף נוקטים באלימות. מסתבר שמשטרה שמאפשרת תקיפת פלסטינים עשויה למצוא עצמה מותקפת בעצמה.

***

פרק שלישי: "חזקת מסוכנוּת"
המקום: בית המשפט הצבאי במחנה עופר. הזמן: יום חמישי, 3/5/07 שעה 11:00 בבוקר

בכניסה למחנה עופר תור ארוך של פלסטינים. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, יושבים בסככה או עומדים בצד, מחכים שיקראו בשמם להיכנס לדיון בבית המשפט הצבאי או לבקר קרוב שנמצא בכלא. זאת הפעם הראשונה שלי כאן. אסור להכניס שום דבר, לא ארנק, לא טלפון. בדיקה קפדנית וחיפוש גופני – ואני בפנים. אני עוברת בין הגדרות ומגיעה לקרוואן, אולם בית המשפט, שבו מתקיים דיון בהארכת מעצר של פלסטיני כבן 50 ובנו בן ה-19 הסובל מפיגור שכלי. האשמה: זריקת אבנים ליד ביתם בחברון.
שבוע לפני כן, יצא מתנחל מ"גבעת האבות" בחברון, וירה לעבר פלסטינים שרעו את צאנם ליד ביתם. אביהם של הרועים, שמע את הירי ויצא החוצה. שוטרי תחנת משטרת חברון, שנמצאת במרחק של כ-50 מ' משם, שמעו את היריות ויצאו לשטח. המתנחל טען: הפלסטינים זרקו עלי אבנים. חיילים (שהגיעו למקום כמה דקות אחרי הירי) העידו כי ראו שנזרקו אבנים ושהירי היה בתגובה. השוטרים ביקשו מהאבא לבוא איתם למשטרה כדי להגיש תלונה נגד המתנחל שירה לעבר ביתו. האב התלווה אל השוטרים, ואיך שהגיעו לתחנה – הודיעו לו שהוא עצור, וגם בנו, בחשד לזריקת אבנים.
פעילים מ"בני אברהם" שהיו במקרה במקום, ראו את כל המתרחש. כל הנסיונות לשכנע את השוטרים שמדובר בעלילה, ושמי שתקף הוא דווקא המתנחל, לא עזרו. האב ובנו נלקחו למעצר. "בני אברהם" החליטו לנסות לסייע וכך יצא שהגעתי להארכת המעצר במטרה לעזור לתרגם לנאשמים את מה שנאמר (על התנהלות הדיון בבית המשפט הצבאי ותחושת חוסר האונים והבחילה שחשתי – אכתוב אולי בפעם אחרת).
האב והבן ישבו כפופים ולא הוציאו מילה מהפה. אחרי שבוע במעצר הם נראו עייפים, עצובים ולא לגמרי בריאים. השופט ניסה להיות ענייני, הדיון הוא בהארכת המעצר ולא על עצם האשמה. הפרקליטות הצבאית דורשת מעצר עד תום ההליכים. ההגנה, עורכת הדין גבי לסקי, דורשת שחרור מיידי. בסופו של דבר החליט השופט שמכיוון שיש ראיות המטילות ספק במעורבותו של האב, הוא ישוחרר בערבות של 4000 ₪ (שירדה ל-2000 ₪ בעקבות בקשת עורכת הדין, בגלל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה). אבל הבן נשאר במעצר עד תום ההליכים, משום שעבירת זריקת אבנים, יש בה "חזקת מסוכנוּת". אבן יכולה להרוג, ולכן צריך להתייחס לחשד במלוא החומרה.
בסופו של דבר, האב שוחרר רק כעבור ארבעה ימים, משום שהפרקליטות הצבאית ביקשה ארכה של 72 שעות עד שיחליטו אם להגיש ערר על השחרור. אחרי כמה ימים שוחרר גם הבן. היום, למעלה משנה אחר כך, המשפט של השניים עדיין נמשך. לא ידוע לנו על כל הליכים או חקירה נגד המתנחל היורה.

המקום: הכפר בידו צפונית-מערבית לירושלים; הזמן: יום שלישי, 8/7/08

בשבוע שעבר מלאו למחמד אבו עיד 14 שנים. לפני כשבועיים הוא השתחרר מהכלא הישראלי. לטענת הפרקליטות הצבאית הוא נתפש זורק אבנים על גדר ההפרדה שליד הכפר. בית המשפט הצבאי גזר עליו ארבעה וחצי חודשי מאסר, קנס של 1,000 ₪ וחמש שנות מאסר על תנאי. "היו עוד הרבה ילדים בכלא. אני הספקתי להיות בשלושה בתי כלא: עופר, תל מונד ודמון". "כל זה בגלל שזרקת אבנים על חיילים?" שאלתי. "לא על אנשים. האשימו אותי בזריקת אבנים על הגדר, לא על חיילים".

מחמד אבו עיד, בכפר בידו, 8/7/08. ישב 4.5 חודשים בכלא על זריקת אבנים לעבר הגדר.

***

פרק רביעי: האבנים בארץ ישראל מיוחדות

אני לא יודעת מה בדיוק קרה באמאתין. אין לי אלא העדויות ששמעתי ושראיתי. אך אין כל ספק: המתנחלים הגיעו קרוב מאוד לכפר, כשהם רחוקים כחצי ק"מ מהמאחז; היו איתם חיילים; מישהו ירה ומישהו נפצע.
לפני כמה חודשים פלשו מתנחלים לבית פלסטיני ריק ליד ההתנחלות קדומים והכריזו על עצמם כ"מאחז שבות עמי". המשטרה והצבא פינו אותם משם כבר עשרות פעמים. אך אפילו כשמדובר במאחז לא חוקי, צה"ל חש עצמו אחראי לבטחון המתנחלים, ואם הם מחליטים לצאת "לטייל" בכפר פלסטיני סמוך – חיילים מלווים אותם ומגנים עליהם.
יכול להיות שהיו "נסיבות מקלות" לירי. יתכן שבמהלך ההתגרות נזרקו גם אבנים על ידי הפלסטינים, ואולי החיילים הרגישו בסכנה (שהרי אבן יכולה להרוג ויש "חזקת מסוכנוּת") ובחרו במקום "להתמגן", או להרחיק את המתנחלים ממקום הסכנה, להגן עליהם באמצעות ירי אש חיה לעבר הצעירים הפלסטינים. יכול להיות.
שלושת הסיפורים הללו הם רק שלושה מיני רבים מאוד שמתרחשים כמעט כל יום בארץ המתנחלים והכיבוש. סיכום ביניים:
1. האבנים שנזרקו ע"י מתנחלים על שוטרים ביצהר, הביאו לפציעת חמישה שוטרים (אחת באורח בינוני), ל"התמגנות" של השוטרים מפני האבנים, למעצר חשודים שנמשך פחות מ-24 שעות ולשחרורם בערבות של 1000 ₪.
2. האבנים שכנראה לא נזרקו בחברון הביאו למעצר שנמשך 11 יום, לשחרור בערבות של 2000 ₪ ולמשפט שנמשך עד היום הזה. לא ידוע לנו על טיפול משפטי במתנחל היורה.
3. האבן שאולי נזרקה באמאתין ע"י פלסטיני, הביאה לירי של חיילים ולפציעה של צעיר פלסטיני. כפי הנראה לא היתה חקירה על הירי, שהרי לפי צה"ל הירי היה באוויר ולא היו נפגעים.
מסתבר שהאבנים בארץ ישראל הן מיוחדות. הן יכולות להרוג, אבל תלוי רק את מי…

***

אפילוג – אבנים על אוטובוס שלום עכשיו
המקום: כביש 60 ליד תל שילה. הזמן: יום ששי, 4/7/08 שעה 15:00


חלון האוטובוס שנפגע מהאבן. במזל נמנע אסון. האבן פגעה בקורה שבין החלונות, ולכן הם לא התנפצו על פניו של אחד הנוסעים שישב ליד החלון.

בדיוק סיימנו את הסיור של שלום עכשיו בהתנחלויות שבאזור בנימין. למרות שהסיור היה מתואם עם המשטרה ומאושר, השוטרים בשטח מנעו מאיתנו להיכנס להתנחלויות ונאלצנו להשקיף עליהן מרחוק. ככל שהתקדם הסיור התארך טור מכוניות המתנחלים שעקבו אחרינו כדי להפריע לסיור. ניידת משטרה ליוותה אותנו מלפנים, וכמה רכבי משטרה נוספים מאחור. ליד ההתנחלות שילה, על הכביש הראשי נזרקו עלינו אבנים מכיוון ההתנחלות. באוטובוס אחד נשברו שתי שמשות, ובשני נפגעה רק הדופן. כמה מהפעילים הצליחו לראות את הזורקים – הם היו צעירים חובשי כיפות – ככל הנראה מהמתנחלים באזור. העברנו למשטרה את התיאור שלהם, והשוטר אמר: "אנחנו מכירים אותם, הם מוכּרים למשטרה".
עכשיו נשאר רק לחכות ולראות האם המשטרה תדאג לתפוס ולהעניש את התוקפים, או שמא היא תעדיף פשוט למנוע מאיתנו את הסיורים, כפי שעשתה כבר בחברון: המתנחלים תקפו את הסיורים שלנו ושל שוברים שתיקה, והמשטרה החליטה לסגור את חברון בפני פעילי שמאל.


תקווה מתוך הייאוש

10 במרץ 2008
חגית עופרן 10/03/2008
כבר אמרו חז"ל: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות, ב/ה). אם כולם מתלהמים, אם נדמה ש"הקונצנזוס" השתגע – אנחנו חייבים להשתדל "להיות אנשים", להמשיך ולדבר ולשכנע, גם כשזה קשה, כדי שנהיה אנשים.

ייאוש בתוך תקווה
בשבוע האחרון, בתוך האש וההרוגים והטרור והטילים היה לי רגע של תקווה. באחד הבקרים שמעתי ברדיו על מרצה במכללה בצפון שאיפשרה לתלמידותיה, ערביות ויהודיות, לעמוד דקה לזכר ההרוגים בעזה ולזכר ההרוגים בישראל. הנה דוגמא, חשבתי, שאפשר לראות את המציאות המורכבת גם מעבר לכעס ולכאב, שאפשר שיהודים וערבים יעמדו יחד לזכרם של אנשים, בני אדם, שנפגעו בגלל הסכסוך המדמם שלנו.

תקווה מתוך הייאוש

אבל מהר מאוד מתוך התקווה ראיתי שוב את הייאוש. מיד אחרי הכותרת, העלה הקריין את המרצה לשידור, וכמקובל בכלי התקשורת – ניסה ליצור שערוריה. הוא פנה אל המרצה בתקיפות ובהאשמה: 'האם זה נכון שנתת אישור לתלמידות ערביות לעמוד דקה דומיה לזכר ההרוגים בעזה?!' כאילו שהיתה זו בגידה במולדת לפחות. המרצה לא התרגשה ולא התנצלה אלא הסבירה שמדובר בבקשה שבאה מן התלמידות והיא איפשרה לכל אחת מהן, ערביות כיהודיות, לעצור לרגע את הלימודים ולא להמשיך בסדר היום כאילו לא קורה דבר בחוץ. אבל הרושם שהתקבל בסופו של דבר תאם באופן מלא את רוח הדברים בשיח הציבורי בימים האחרונים: הפלסטינים בעזה אינם קורבנות, הם האשמים במה שקורה. הטילים שלהם כופים עלינו לירות, וכל מבט שמופנה לסבל של חפים מפשע שאתרע מזלם להיוולד בעזה, כאילו פוגע בצדקת דרכנו וחוסננו הלאומי. אני כבר מחכה לקרוא את הניתוח של ארגון "קשב" לסיקור החדשותי המתלהם של הימים האחרונים שבוודאי יגלה שכמו בעבר, ערב מלחמת לבנון, בתחילת האינתיפאדה השניה – הטון השולט הוא המתלהם. בתנאים כאלה של התלהמות, קשה מאוד לשכנע שיש סיכוי לשקט שלא לדבר על סיכוי לשלום (סליחה על המילה "הגסה").

פוליטיקאי ישראל מתחרים: האיום של מי יותר גדול?
אבל האמת היא שזה ממש נהיה קשה. התמונות הנוראות מישיבת מרכז הרב, התמונות של בתים הרוסים באשקלון ושל משפחות שעולמן חרב עליהן, הן תמונות מחרידות וכואבות שמרתיחות את הדם בעורקים. ועל כל אלה נוספים האיומים וההתבטאויות של ההנהגה. אני שומעת את הדברים וחושבת לעצמי: האם הם באמת מאמינים במה שהם אומרים? "באוייב צריך להכות חזק, ולא להרפות", "על כל טיל – נוריד שכונה שלמה" והגדיל לעשות מתן וילנאי שאמר: "הם לא משאירים לנו ברירה, הם מביאים על עצמם שואה, הם יחטפו".
אלה לא ציטוטים של הנהגת החמאס, לצערנו זהו הקול של המנהיגים שלנו שמדבר כך. נדמה שהפוליטיקאים הישראלים מתחרים ביניהם מי מתלהם ומי מאיים יותר. באווירה כזאת, פלא שהפניית המבט אל האנושיות שבצד השני, עמידת דקה דומיה על הנפגעים בשני הצדדים, נתפשת כשערוריה?
מול האווירה המתלהמת הזאת עולה שוב הייאוש. אבל דווקא עכשיו, מישהו חייב לשפוך מים קרים על להבות ההתלהמות. כשכולם עוסקים בנקמה ובמלחמה, מוטלת עלינו החובה להשמיע קול שקול וברור ולהסביר שוב ושוב שהאיומים וההבטחות להתקפות ולמכות לא מועילים לנו במאומה, הם רק מגדילים את הכעס ואת מעגל הדמים. אנחנו חייבים להמשיך ולהגיד שהדרך להפסקת הטרור עוברת בהידברות. הידברות עם החמאס על הפסקת אש שתביא סוף סוף לשקט בדרום ולהחזרת גלעד שליט, והידברות עם אבו מאזן על הסכם קבע שיביא סוף לסכסוך. וזה קשה.

מתוך הייאוש, אולי בכל זאת תקווה?
בבוקר שאחרי הפיגוע המחריד בישיבת מרכז הרב שוב פגשתי בייאוש. חבר שהתלווה אלי לסיור בשטח נאלץ להקשיב כל הדרך להרהוריי הנוגים על הקושי לשכנע אנשים, על הויכוחים שאני נתקלת בהם בכל פעם שאני מנסה להציג את התמונה המורכבת. קשה.
בדרכנו נפגשנו עם חבר פלסטיני, פעיל שלום, שמנסה לארגן את הקהילה שלו לפעילות לא אלימה נגד הכיבוש. פגשנו אותו עצוב מאוד. "צאעב", הוא אמר לי, "קשה". האווירה קשה. חשבתי שהוא ידבר על התמונות הנוראות מעזה, ועל הסבל של הפלסטינים וכמה זה קשה, אבל הוא הפתיע אותי: "את יודעת מה הכי נורא?" הוא שאל, וגם ענה: "התמונות אמש של הילדים בעזה שמחים על הפיגוע, על הרג של חפים מפשע". הוא כמובן יודע, הוא אמר שלא כל הפלסטינים חושבים ככה, ושמספיק שחבורת ילדים אחת טיפשה תשמח והתקשורת תעוט עליה כמוצאת שלל רב. "אבל הילדים האחרים שרואים אותם, בקלקיליה, בבית לחם, ברמאללה, יחשבו שזה לגיטימי, וזה נורא".
הפגישה איתו שוב החזירה בי את התקווה: אני יודעת, כמו שהוא יודע, שמעבר לסכסוך מדובר בבני אדם, אנשים בשדרות, באשקלון, בעזה ובשכם שפשוט רוצים לחיות. יש בשני הצדדים אנשים שמסוגלים, למרות הכעס והאלימות, להמשיך ולהאמין שאפשר לצאת ממעגל הדמים, שאפשר לחיות ביחד, ישראלים ופלסטינים זה לצד זה.
כבר אמרו חז"ל: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות, ב/ה). אם כולם מתלהמים, אם נדמה ש"הקונצנזוס" השתגע – אנחנו חייבים להשתדל "להיות אנשים", להמשיך ולדבר ולשכנע, גם כשזה קשה, כדי שנהיה אנשים.


בדרך לבג"ץ: החושך בקצה המנהלה…

13 בפברואר 2008
חגית עופרן 13/02/2008

ביום רביעי שעבר (6.2.08) התקיים דיון בבג"צ של בעלי קרקעות פלסטינים ושל שלום עכשיו על פינוי המאחז מגרון שהוקם על אדמותיהם. העותרים הפלסטינים הם תושבי הכפרים בורקא ודיר דבוואן שבאזור רמאללה. בדרך כלל כדי להיכנס לישראל לדיון משפטי, נדרשים הפלסטינים להגיש למת"ק (מפקדת תיאום וקישור) מכתב מעורך הדין, להמתין בסבלנות ולקבל את היתר  הכניסה לישראל. בירוקרטיה, אבל אלה הנהלים.

שבוע לפני הבג"צ, יצא נציג מטעם העותרים, עם מכתב מפורט מעורך הדין שלנו, אל המת"ק ברמאללה. המתין כמה שהמתין וביקש אישורי כניסה עבור כל הקבוצה (שבעה אנשים בסך הכל). התשובה של החייל במת"ק היתה שהוא מצטער, אבל לפי הנהלים כל אחד חייב להגיע למת"ק בעצמו, להגיש טופס בקשה עם העתק של המכתב של עורך הדין ולקבל בידיו את האישור. קצת בירוקרטיה, אבל אלה הנהלים.

ביום שני שלפני הבג"צ יצאה קבוצה של חמישה עותרים, רובם עברו את גיל 60 לפני זמן רב, מהכפר בורקא ועשו את דרכם למת"ק ברמאללה. הם נדחסו במונית (8 ₪ כל אחד) ונסעו דרך הכפרים הסמוכים, לרמאללה. פעם היתה זו נסיעה של 10 דקות, היום בגלל החסימות שמאז האינתיפאדה מדובר בנסיעה של כשלושת רבעי שעה…, אבל מה לעשות, אלה הנהלים.

בעשר וחצי הגיעו למת"ק. כל אחד מהם צריך למלא טופס בקשת היתר. אלא שהם לא יודעים לכתוב בעברית… לצורך כך נמצא במקום בעל מקצוע שמכיר את השפה, ותמורת 15 ₪ הוא ממלא עבורך את הטופס בעברית, וגם מצלם עותק מתעודת הזהות שצריך לצרף לבקשה. שילמו העותרים, הגישו הטפסים וישבו לחכות.
אחרי חצי שעה, קם אחד מהם ושאל: "סליחה, האישורים כבר מוכנים"? "עוד לא", אמרו לו. "שב". עברה לה חצי שעה נוספת, ושוב הוא ניגש: "סליחה, אולי יש כבר תשובה"? "מצטערים, עדיין אין, תמתין". הקור שבאזור ההמתנה התחיל כבר לחדור אל כל חלקי הגוף, אין חימום, ובחוץ שאריות של שלג מהסערה. אבל, אין ברירה, מחכים לאישור. חלפה לה שעה נוספת ושוב הם שואלים: "נו? יש אישור?" "עוד לא". "אולי יש כאן קצין שאפשר לדבר איתו?" "הקצין לא פה. שב ותמתין".

אם עדיין לא נשברת מהנהלים - בסוף אולי תקבל אישור כניסה

אין ברירה, "אללה מע א-צאברין", אלוהים הוא עם הסבלנים, אמר לעצמו העותר שניגש וחזר לשבת עם האחרים. וכך עוברת שעה ועוד שעה, ועדיין אין תשובה, "תשבו ותמתינו", וקר… בשעה שלוש כבר התחילו להתרגז: למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? הרגליים כבר קפואות לגמרי, ואת קצות האצבעות לא מרגישים. נו? אבל צריך להמתין…
בשעה 16:00, אחרי חמש וחצי שעות של המתנה, קצת לפני שסוגרים את המת"ק, יצאה אליהם חיילת מהדלפק והכריזה: "מרפוד!" (בעברית: מסורב), אין אישור! "למה?" "כי לא מספיק מכתב מעורך דין, צריך מכתב מבית המשפט". אלה הנהלים…

העותר שהתקשר אלי לדווח על המצב, לא הצליח להסתיר את הכעס, הוא כעס על המת"ק, כעס על החיילת, כעס אפילו עלי: איך זה שאני שולחת אותו עם מכתב מעורך דין בלבד? ואיך נותנים לאנשים מבוגרים כל כך לקפוא בקור במשך שעות? את האכזבה והכעס ששררו במונית חזרה לכפר אפשר רק לדמיין.

ואני חשבתי לעצמי, אם אלה הנהלים, אז למה במקרים אחרים אנשים קיבלו אישורים על סמך מכתב של עורך דין? ואם אלה הנהלים, אז למה אי אפשר להגיד להם זאת מיד? למה לתת להם לקפוא חמש וחצי שעות? אולי הם יכלו להספיק להשיג עותק של מכתב מבית המשפט או לסדר את העניינים לפני סגירת המת"ק? למה?

כמובן, נזעקנו מיד לסייע: עורך הדין התקשר לפרקליטות המדינה, למחלקת בג"צים, ליועץ המשפטי של איו"ש, לקצין הקישור במת"ק וכולם הבטיחו לעזור. עוד באותו ערב הובטח: מחר יחכה להם קצין במת"ק שיטפל בבקשה במהירות וביעילות. אפילו נתנו את שמו: שאדי. "אולי אפשר לחסוך להם את הנסיעה, שמישהו אחד ייקח את האישורים עבור כולם"? "אי'פשר (מילת הקסם של כל הפקידים בעולם), הם צריכים להתייצב בעצמם". נהלים…
היה לי קשה להרים את השפופרת. איך אשלח אותם שוב לרמאללה, למלא שוב טפסים, לחכות שוב לאישור? אבל מה לעשות, אלה הנהלים… התקשרתי. "די", הם אמרו לי. "לא רוצים לנסוע שוב. זה קשה מדי בגילנו, לא רוצים לעבור את הדבר הזה שוב". "אבל יחכה לכם הקצין", נסיתי לשכנע וידעתי שהקצין המושיע הוא אולי האדם האחרון שהם רוצים לפגוש עכשיו. רק אחד מהם, ראש מועצת הכפר, אמר: אני הולך. חשוב לי, אסע שוב למת"ק מחר.
למחרת קיבלתי טלפון בשעה 12:00 מראש המועצה ברמאללה: "אני במת"ק. ביקשתי את שאדי, אמרו לי ששאדי לא נמצא". ביקשתי שיחכה, שאנסה לברר. התקשרתי מיד לגדי, המפקד שהבטיח ששאדי יחכה: "מה קורה? הוא במת"ק, לא נותנים לו אישור, ושאדי לא נמצא". גדי אמר: "אני בודק וחוזר אליך". אחרי שתי דקות הוא חזר: "שילך למת"ק הישראלי (ולא לפלסטיני), שם מחכה לו שאדי". התקשרתי: "לך למת"ק הישראלי, שאדי מחכה". "אני כבר שם! הפקידים פה אומרים ששאדי לא נמצא, ואין לי עם מי לדבר. אני הולך הביתה".

התייאש. וגם אני התייאשתי.

בערב שלחתי הודעות לכתבים בדבר הדיון מחר, וכדי להוציא קצת מהעצבים שלי, הוספתי להודעה משפט שאומר שבגלל קשיים שהערים המינהל האזרחי, העותרים לא קיבלו אישור להגיע לדיון.

אחרי כשעה מתקשר אלי דובר המינהל האזרחי: "למה לא דיברת איתי? אני יכול לעזור במקרים כאלה". הופתעתי. אני הרי דיברתי עם כל מי שתפקידו לטפל באישורים במינהל האזרחי, והם לא עזרו… הדובר ביקש ממני את רשימת המוזמנים, הכתבתי לו את השמות בטלפון. אחרי עשר דקות הוא התקשר: "מחר בשמונה וחצי יחכו להם כל האישורים מוכנים במת"ק בבית אל, מישהו אחד יכול לקחת אותם בשביל כולם".

התקשרתי לחברים הפלסטינים: "יש אישורים! מחר בבוקר צריך…" "די, את לא מבינה שמשקרים לך? מחר יהיה בדיוק אותו סיפור, אנחנו לא חוזרים לשם שוב". האמת? הם צודקים. איך אני יכולה להבטיח שמחר יהיו אישורים? אולי שוב לא יכירו אותם, אולי שוב הקצין לא יהיה, והדיון הרי מתחיל ב-11:30 בירושלים…

בסוף נסעתי בבוקר למת"ק בבית אל לקחת את האישורים של כל 7 העותרים. אחד העותרים נחשב "מנוע בטחוני" ולא היה זמן לבדוק אותו, והוא לא קיבל אישור. שני, אזרח ארצות הברית, הגיש את מספר הדרכון שלו ולא הספיקו לבדוק אותו. ושלישי, ראש המועצה שנסע פעמיים לרמאללה, דווקא שמו נשמט מהרשימה… איך אני אסביר לו שרק הוא לא נכנס?
ביקשתי מהחייל שיכין אישור נוסף גם לראש המועצה ששמו נשמט בטעות מהרשימה. ופתאום לא היתה בעיה ולא היה צריך נהלים, החייל יצא לרגע וחזר תוך חמש דקות עם אישור, גם לראש המועצה. נסעתי מיד לבורקא ונתתי להם את האישורים. מבין חמשת המאושרים (שקיבלו אישור, אך אין זה מעיד על אושרם ותחושתם), אחד התייאש כבר אתמול וקבע לעצמו פגישות ברמאללה וכבר יצא העירה, שני לא הרגיש טוב, ולבסוף הגיעו איתי רק שלושה מתוך השבעה. הקפצתי אותם למחסום קלנדיה. השעון מתקתק ותיכף מתחיל הדיון. מחסום קלנדיה הוא מחסום לפלסטינים בלבד, לי אסור לעבור בו. השארתי את הפלסטינים במחסום, ונסעתי מסביב, דרך מחסום של ישראלים, מרחק של כ-21 ק"מ עד לצד השני של מחסום קלנדיה. הם עברו את הבדיקות וחצו את המחסום ברגל, פגשתי אותם בצד השני ונסענו לבית המשפט.

מימין: עבד אלקאדר, יוסוף ואיאד

בדרך אמר לי איאד: "עכשיו את מבינה למה קשה לנו לשכנע אנשים להתלונן ולדרוש את זכויותיהם? על כל תלונה קטנה, על כל מכתב קטן או מסמך, שלא לדבר על פניה לבית משפט צריך לעבור שבעה מדורי גהינום בבירוקרטיה, במחסומים, וביחס של החיילים. בעצם זאת השיטה של ישראל למנוע את התלונות ואת העתירות המשפטיות של הפלסטינים, וזה עובד".

בבית המשפט, הודיעה המדינה כי ראש הממשלה ושר הבטחון הבטיחו לפנות את המאחז עד אוגוסט. השופטים רשמו לפניהם את ההבטחה, אך בכל זאת לא הסתפקו בה וקבעו שנשוב ונתעדכן באוגוסט לראות אם מלבד ההצהרות יש גם מעשים. הדיון היה קצר ולפי הנהלים…

חגית עופרן 13/02/2008

ביום רביעי שעבר (6.2.08) התקיים דיון בבג"צ של בעלי קרקעות פלסטינים ושל שלום עכשיו על פינוי המאחז מגרון שהוקם על אדמותיהם. העותרים הפלסטינים הם תושבי הכפרים בורקא ודיר דבוואן שבאזור רמאללה. בדרך כלל כדי להיכנס לישראל לדיון משפטי, נדרשים הפלסטינים להגיש למת"ק (מפקדת תיאום וקישור) מכתב מעורך הדין, להמתין בסבלנות ולקבל את היתר  הכניסה לישראל. בירוקרטיה, אבל אלה הנהלים.

שבוע לפני הבג"צ, יצא נציג מטעם העותרים, עם מכתב מפורט מעורך הדין שלנו, אל המת"ק ברמאללה. המתין כמה שהמתין וביקש אישורי כניסה עבור כל הקבוצה (שבעה אנשים בסך הכל). התשובה של החייל במת"ק היתה שהוא מצטער, אבל לפי הנהלים כל אחד חייב להגיע למת"ק בעצמו, להגיש טופס בקשה עם העתק של המכתב של עורך הדין ולקבל בידיו את האישור. קצת בירוקרטיה, אבל אלה הנהלים.

ביום שני שלפני הבג"צ יצאה קבוצה של חמישה עותרים, רובם עברו את גיל 60 לפני זמן רב, מהכפר בורקא ועשו את דרכם למת"ק ברמאללה. הם נדחסו במונית (8 ₪ כל אחד) ונסעו דרך הכפרים הסמוכים, לרמאללה. פעם היתה זו נסיעה של 10 דקות, היום בגלל החסימות שמאז האינתיפאדה מדובר בנסיעה של כשלושת רבעי שעה…, אבל מה לעשות, אלה הנהלים.

בעשר וחצי הגיעו למת"ק. כל אחד מהם צריך למלא טופס בקשת היתר. אלא שהם לא יודעים לכתוב בעברית… לצורך כך נמצא במקום בעל מקצוע שמכיר את השפה, ותמורת 15 ₪ הוא ממלא עבורך את הטופס בעברית, וגם מצלם עותק מתעודת הזהות שצריך לצרף לבקשה. שילמו העותרים, הגישו הטפסים וישבו לחכות.
אחרי חצי שעה, קם אחד מהם ושאל: "סליחה, האישורים כבר מוכנים"? "עוד לא", אמרו לו. "שב". עברה לה חצי שעה נוספת, ושוב הוא ניגש: "סליחה, אולי יש כבר תשובה"? "מצטערים, עדיין אין, תמתין". הקור שבאזור ההמתנה התחיל כבר לחדור אל כל חלקי הגוף, אין חימום, ובחוץ שאריות של שלג מהסערה. אבל, אין ברירה, מחכים לאישור. חלפה לה שעה נוספת ושוב הם שואלים: "נו? יש אישור?" "עוד לא". "אולי יש כאן קצין שאפשר לדבר איתו?" "הקצין לא פה. שב ותמתין".
אין ברירה, "אללה מע א-צאברין", אלוהים הוא עם הסבלנים, אמר לעצמו העותר שניגש וחזר לשבת עם האחרים. וכך עוברת שעה ועוד שעה, ועדיין אין תשובה, "תשבו ותמתינו", וקר… בשעה שלוש כבר התחילו להתרגז: למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? הרגליים כבר קפואות לגמרי, ואת קצות האצבעות לא מרגישים. נו? אבל צריך להמתין…
בשעה 16:00, אחרי חמש וחצי שעות של המתנה, קצת לפני שסוגרים את המת"ק, יצאה אליהם חיילת מהדלפק והכריזה: "מרפוד!" (בעברית: מסורב), אין אישור! "למה?" "כי לא מספיק מכתב מעורך דין, צריך מכתב מבית המשפט". אלה הנהלים…

העותר שהתקשר אלי לדווח על המצב, לא הצליח להסתיר את הכעס, הוא כעס על המת"ק, כעס על החיילת, כעס אפילו עלי: איך זה שאני שולחת אותו עם מכתב מעורך דין בלבד? ואיך נותנים לאנשים מבוגרים כל כך לקפוא בקור במשך שעות? את האכזבה והכעס ששררו במונית חזרה לכפר אפשר רק לדמיין.

ואני חשבתי לעצמי, אם אלה הנהלים, אז למה במקרים אחרים אנשים קיבלו אישורים על סמך מכתב של עורך דין? ואם אלה הנהלים, אז למה אי אפשר להגיד להם זאת מיד? למה לתת להם לקפוא חמש וחצי שעות? אולי הם יכלו להספיק להשיג עותק של מכתב מבית המשפט או לסדר את העניינים לפני סגירת המת"ק? למה?

כמובן, נזעקנו מיד לסייע: עורך הדין התקשר לפרקליטות המדינה, למחלקת בג"צים, ליועץ המשפטי של איו"ש, לקצין הקישור במת"ק וכולם הבטיחו לעזור. עוד באותו ערב הובטח: מחר יחכה להם קצין במת"ק שיטפל בבקשה במהירות וביעילות. אפילו נתנו את שמו: שאדי. "אולי אפשר לחסוך להם את הנסיעה, שמישהו אחד ייקח את האישורים עבור כולם"? "אי'פשר (מילת הקסם של כל הפקידים בעולם), הם צריכים להתייצב בעצמם". נהלים…
היה לי קשה להרים את השפופרת. איך אשלח אותם שוב לרמאללה, למלא שוב טפסים, לחכות שוב לאישור? אבל מה לעשות, אלה הנהלים… התקשרתי. "די", הם אמרו לי. "לא רוצים לנסוע שוב. זה קשה מדי בגילנו, לא רוצים לעבור את הדבר הזה שוב". "אבל יחכה לכם הקצין", נסיתי לשכנע וידעתי שהקצין המושיע הוא אולי האדם האחרון שהם רוצים לפגוש עכשיו. רק אחד מהם, ראש מועצת הכפר, אמר: אני הולך. חשוב לי, אסע שוב למת"ק מחר.
למחרת קיבלתי טלפון בשעה 12:00 מראש המועצה ברמאללה: "אני במת"ק. ביקשתי את שאדי, אמרו לי ששאדי לא נמצא". ביקשתי שיחכה, שאנסה לברר. התקשרתי מיד לגדי, המפקד שהבטיח ששאדי יחכה: "מה קורה? הוא במת"ק, לא נותנים לו אישור, ושאדי לא נמצא". גדי אמר: "אני בודק וחוזר אליך". אחרי שתי דקות הוא חזר: "שילך למת"ק הישראלי (ולא לפלסטיני), שם מחכה לו שאדי". התקשרתי: "לך למת"ק הישראלי, שאדי מחכה". "אני כבר שם! הפקידים פה אומרים ששאדי לא נמצא, ואין לי עם מי לדבר. אני הולך הביתה".

התייאש. וגם אני התייאשתי.

בערב שלחתי הודעות לכתבים בדבר הדיון מחר, וכדי להוציא קצת מהעצבים שלי, הוספתי להודעה משפט שאומר שבגלל קשיים שהערים המינהל האזרחי, העותרים לא קיבלו אישור להגיע לדיון.

אחרי כשעה מתקשר אלי דובר המינהל האזרחי: "למה לא דיברת איתי? אני יכול לעזור במקרים כאלה". הופתעתי. אני הרי דיברתי עם כל מי שתפקידו לטפל באישורים במינהל האזרחי, והם לא עזרו… הדובר ביקש ממני את רשימת המוזמנים, הכתבתי לו את השמות בטלפון. אחרי עשר דקות הוא התקשר: "מחר בשמונה וחצי יחכו להם כל האישורים מוכנים במת"ק בבית אל, מישהו אחד יכול לקחת אותם בשביל כולם".

התקשרתי לחברים הפלסטינים: "יש אישורים! מחר בבוקר צריך…" "די, את לא מבינה שמשקרים לך? מחר יהיה בדיוק אותו סיפור, אנחנו לא חוזרים לשם שוב". האמת? הם צודקים. איך אני יכולה להבטיח שמחר יהיו אישורים? אולי שוב לא יכירו אותם, אולי שוב הקצין לא יהיה, והדיון הרי מתחיל ב-11:30 בירושלים…

בסוף נסעתי בבוקר למת"ק בבית אל לקחת את האישורים של כל 7 העותרים. אחד העותרים נחשב "מנוע בטחוני" ולא היה זמן לבדוק אותו, והוא לא קיבל אישור. שני, אזרח ארצות הברית, הגיש את מספר הדרכון שלו ולא הספיקו לבדוק אותו. ושלישי, ראש המועצה שנסע פעמיים לרמאללה, דווקא שמו נשמט מהרשימה… איך אני אסביר לו שרק הוא לא נכנס?
ביקשתי מהחייל שיכין אישור נוסף גם לראש המועצה ששמו נשמט בטעות מהרשימה. ופתאום לא היתה בעיה ולא היה צריך נהלים, החייל יצא לרגע וחזר תוך חמש דקות עם אישור, גם לראש המועצה. נסעתי מיד לבורקא ונתתי להם את האישורים. מבין חמשת המאושרים (שקיבלו אישור, אך אין זה מעיד על אושרם ותחושתם), אחד התייאש כבר אתמול וקבע לעצמו פגישות ברמאללה וכבר יצא העירה, שני לא הרגיש טוב, ולבסוף הגיעו איתי רק שלושה מתוך השבעה. הקפצתי אותם למחסום קלנדיה. השעון מתקתק ותיכף מתחיל הדיון. מחסום קלנדיה הוא מחסום לפלסטינים בלבד, לי אסור לעבור בו. השארתי את הפלסטינים במחסום, ונסעתי מסביב, דרך מחסום של ישראלים, מרחק של כ-21 ק"מ עד לצד השני של מחסום קלנדיה. הם עברו את הבדיקות וחצו את המחסום ברגל, פגשתי אותם בצד השני ונסענו לבית המשפט.

בדרך אמר לי איאד: "עכשיו את מבינה למה קשה לנו לשכנע אנשים להתלונן ולדרוש את זכויותיהם? על כל תלונה קטנה, על כל מכתב קטן או מסמך, שלא לדבר על פניה לבית משפט צריך לעבור שבעה מדורי גהינום בבירוקרטיה, במחסומים, וביחס של החיילים. בעצם זאת השיטה של ישראל למנוע את התלונות ואת העתירות המשפטיות של הפלסטינים, וזה עובד".

בבית המשפט, הודיעה המדינה כי ראש הממשלה ושר הבטחון הבטיחו לפנות את המאחז עד אוגוסט. השופטים רשמו לפניהם את ההבטחה, אך בכל זאת לא הסתפקו בה וקבעו שנשוב ונתעדכן באוגוסט לראות אם מלבד ההצהרות יש גם מעשים. הדיון היה קצר ולפי הנהלים…

חגית עופרן 13/02/2008

ביום רביעי שעבר (6.2.08) התקיים דיון בבג"צ של בעלי קרקעות פלסטינים ושל שלום עכשיו על פינוי המאחז מגרון שהוקם על אדמותיהם. העותרים הפלסטינים הם תושבי הכפרים בורקא ודיר דבוואן שבאזור רמאללה. בדרך כלל כדי להיכנס לישראל לדיון משפטי, נדרשים הפלסטינים להגיש למת"ק (מפקדת תיאום וקישור) מכתב מעורך הדין, להמתין בסבלנות ולקבל את היתר  הכניסה לישראל. בירוקרטיה, אבל אלה הנהלים.

שבוע לפני הבג"צ, יצא נציג מטעם העותרים, עם מכתב מפורט מעורך הדין שלנו, אל המת"ק ברמאללה. המתין כמה שהמתין וביקש אישורי כניסה עבור כל הקבוצה (שבעה אנשים בסך הכל). התשובה של החייל במת"ק היתה שהוא מצטער, אבל לפי הנהלים כל אחד חייב להגיע למת"ק בעצמו, להגיש טופס בקשה עם העתק של המכתב של עורך הדין ולקבל בידיו את האישור. קצת בירוקרטיה, אבל אלה הנהלים.

ביום שני שלפני הבג"צ יצאה קבוצה של חמישה עותרים, רובם עברו את גיל 60 לפני זמן רב, מהכפר בורקא ועשו את דרכם למת"ק ברמאללה. הם נדחסו במונית (8 ₪ כל אחד) ונסעו דרך הכפרים הסמוכים, לרמאללה. פעם היתה זו נסיעה של 10 דקות, היום בגלל החסימות שמאז האינתיפאדה מדובר בנסיעה של כשלושת רבעי שעה…, אבל מה לעשות, אלה הנהלים.

בעשר וחצי הגיעו למת"ק. כל אחד מהם צריך למלא טופס בקשת היתר. אלא שהם לא יודעים לכתוב בעברית… לצורך כך נמצא במקום בעל מקצוע שמכיר את השפה, ותמורת 15 ₪ הוא ממלא עבורך את הטופס בעברית, וגם מצלם עותק מתעודת הזהות שצריך לצרף לבקשה. שילמו העותרים, הגישו הטפסים וישבו לחכות.
אחרי חצי שעה, קם אחד מהם ושאל: "סליחה, האישורים כבר מוכנים"? "עוד לא", אמרו לו. "שב". עברה לה חצי שעה נוספת, ושוב הוא ניגש: "סליחה, אולי יש כבר תשובה"? "מצטערים, עדיין אין, תמתין". הקור שבאזור ההמתנה התחיל כבר לחדור אל כל חלקי הגוף, אין חימום, ובחוץ שאריות של שלג מהסערה. אבל, אין ברירה, מחכים לאישור. חלפה לה שעה נוספת ושוב הם שואלים: "נו? יש אישור?" "עוד לא". "אולי יש כאן קצין שאפשר לדבר איתו?" "הקצין לא פה. שב ותמתין".
אין ברירה, "אללה מע א-צאברין", אלוהים הוא עם הסבלנים, אמר לעצמו העותר שניגש וחזר לשבת עם האחרים. וכך עוברת שעה ועוד שעה, ועדיין אין תשובה, "תשבו ותמתינו", וקר… בשעה שלוש כבר התחילו להתרגז: למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? הרגליים כבר קפואות לגמרי, ואת קצות האצבעות לא מרגישים. נו? אבל צריך להמתין…
בשעה 16:00, אחרי חמש וחצי שעות של המתנה, קצת לפני שסוגרים את המת"ק, יצאה אליהם חיילת מהדלפק והכריזה: "מרפוד!" (בעברית: מסורב), אין אישור! "למה?" "כי לא מספיק מכתב מעורך דין, צריך מכתב מבית המשפט". אלה הנהלים…

העותר שהתקשר אלי לדווח על המצב, לא הצליח להסתיר את הכעס, הוא כעס על המת"ק, כעס על החיילת, כעס אפילו עלי: איך זה שאני שולחת אותו עם מכתב מעורך דין בלבד? ואיך נותנים לאנשים מבוגרים כל כך לקפוא בקור במשך שעות? את האכזבה והכעס ששררו במונית חזרה לכפר אפשר רק לדמיין.

ואני חשבתי לעצמי, אם אלה הנהלים, אז למה במקרים אחרים אנשים קיבלו אישורים על סמך מכתב של עורך דין? ואם אלה הנהלים, אז למה אי אפשר להגיד להם זאת מיד? למה לתת להם לקפוא חמש וחצי שעות? אולי הם יכלו להספיק להשיג עותק של מכתב מבית המשפט או לסדר את העניינים לפני סגירת המת"ק? למה?

כמובן, נזעקנו מיד לסייע: עורך הדין התקשר לפרקליטות המדינה, למחלקת בג"צים, ליועץ המשפטי של איו"ש, לקצין הקישור במת"ק וכולם הבטיחו לעזור. עוד באותו ערב הובטח: מחר יחכה להם קצין במת"ק שיטפל בבקשה במהירות וביעילות. אפילו נתנו את שמו: שאדי. "אולי אפשר לחסוך להם את הנסיעה, שמישהו אחד ייקח את האישורים עבור כולם"? "אי'פשר (מילת הקסם של כל הפקידים בעולם), הם צריכים להתייצב בעצמם". נהלים…
היה לי קשה להרים את השפופרת. איך אשלח אותם שוב לרמאללה, למלא שוב טפסים, לחכות שוב לאישור? אבל מה לעשות, אלה הנהלים… התקשרתי. "די", הם אמרו לי. "לא רוצים לנסוע שוב. זה קשה מדי בגילנו, לא רוצים לעבור את הדבר הזה שוב". "אבל יחכה לכם הקצין", נסיתי לשכנע וידעתי שהקצין המושיע הוא אולי האדם האחרון שהם רוצים לפגוש עכשיו. רק אחד מהם, ראש מועצת הכפר, אמר: אני הולך. חשוב לי, אסע שוב למת"ק מחר.
למחרת קיבלתי טלפון בשעה 12:00 מראש המועצה ברמאללה: "אני במת"ק. ביקשתי את שאדי, אמרו לי ששאדי לא נמצא". ביקשתי שיחכה, שאנסה לברר. התקשרתי מיד לגדי, המפקד שהבטיח ששאדי יחכה: "מה קורה? הוא במת"ק, לא נותנים לו אישור, ושאדי לא נמצא". גדי אמר: "אני בודק וחוזר אליך". אחרי שתי דקות הוא חזר: "שילך למת"ק הישראלי (ולא לפלסטיני), שם מחכה לו שאדי". התקשרתי: "לך למת"ק הישראלי, שאדי מחכה". "אני כבר שם! הפקידים פה אומרים ששאדי לא נמצא, ואין לי עם מי לדבר. אני הולך הביתה".

התייאש. וגם אני התייאשתי.

בערב שלחתי הודעות לכתבים בדבר הדיון מחר, וכדי להוציא קצת מהעצבים שלי, הוספתי להודעה משפט שאומר שבגלל קשיים שהערים המינהל האזרחי, העותרים לא קיבלו אישור להגיע לדיון.

אחרי כשעה מתקשר אלי דובר המינהל האזרחי: "למה לא דיברת איתי? אני יכול לעזור במקרים כאלה". הופתעתי. אני הרי דיברתי עם כל מי שתפקידו לטפל באישורים במינהל האזרחי, והם לא עזרו… הדובר ביקש ממני את רשימת המוזמנים, הכתבתי לו את השמות בטלפון. אחרי עשר דקות הוא התקשר: "מחר בשמונה וחצי יחכו להם כל האישורים מוכנים במת"ק בבית אל, מישהו אחד יכול לקחת אותם בשביל כולם".

התקשרתי לחברים הפלסטינים: "יש אישורים! מחר בבוקר צריך…" "די, את לא מבינה שמשקרים לך? מחר יהיה בדיוק אותו סיפור, אנחנו לא חוזרים לשם שוב". האמת? הם צודקים. איך אני יכולה להבטיח שמחר יהיו אישורים? אולי שוב לא יכירו אותם, אולי שוב הקצין לא יהיה, והדיון הרי מתחיל ב-11:30 בירושלים…

בסוף נסעתי בבוקר למת"ק בבית אל לקחת את האישורים של כל 7 העותרים. אחד העותרים נחשב "מנוע בטחוני" ולא היה זמן לבדוק אותו, והוא לא קיבל אישור. שני, אזרח ארצות הברית, הגיש את מספר הדרכון שלו ולא הספיקו לבדוק אותו. ושלישי, ראש המועצה שנסע פעמיים לרמאללה, דווקא שמו נשמט מהרשימה… איך אני אסביר לו שרק הוא לא נכנס?
ביקשתי מהחייל שיכין אישור נוסף גם לראש המועצה ששמו נשמט בטעות מהרשימה. ופתאום לא היתה בעיה ולא היה צריך נהלים, החייל יצא לרגע וחזר תוך חמש דקות עם אישור, גם לראש המועצה. נסעתי מיד לבורקא ונתתי להם את האישורים. מבין חמשת המאושרים (שקיבלו אישור, אך אין זה מעיד על אושרם ותחושתם), אחד התייאש כבר אתמול וקבע לעצמו פגישות ברמאללה וכבר יצא העירה, שני לא הרגיש טוב, ולבסוף הגיעו איתי רק שלושה מתוך השבעה. הקפצתי אותם למחסום קלנדיה. השעון מתקתק ותיכף מתחיל הדיון. מחסום קלנדיה הוא מחסום לפלסטינים בלבד, לי אסור לעבור בו. השארתי את הפלסטינים במחסום, ונסעתי מסביב, דרך מחסום של ישראלים, מרחק של כ-21 ק"מ עד לצד השני של מחסום קלנדיה. הם עברו את הבדיקות וחצו את המחסום ברגל, פגשתי אותם בצד השני ונסענו לבית המשפט.

בדרך אמר לי איאד: "עכשיו את מבינה למה קשה לנו לשכנע אנשים להתלונן ולדרוש את זכויותיהם? על כל תלונה קטנה, על כל מכתב קטן או מסמך, שלא לדבר על פניה לבית משפט צריך לעבור שבעה מדורי גהינום בבירוקרטיה, במחסומים, וביחס של החיילים. בעצם זאת השיטה של ישראל למנוע את התלונות ואת העתירות המשפטיות של הפלסטינים, וזה עובד".

בבית המשפט, הודיעה המדינה כי ראש הממשלה ושר הבטחון הבטיחו לפנות את המאחז עד אוגוסט. השופטים רשמו לפניהם את ההבטחה, אך בכל זאת לא הסתפקו בה וקבעו שנשוב ונתעדכן באוגוסט לראות אם מלבד ההצהרות יש גם מעשים. הדיון היה קצר ולפי הנהלים…


מתנחלים מכים את הפלסטינים – והמשטרה משחררת את החשודים

3 בינואר 2008
חגית עופרן 03/01/2008

שלום עכשיו שמה לה למטרה לחשוף בפני הציבור הישראלי מידע על ההתנחלויות. זכות הציבור לדעת מה נעשה בשמו, ואיזה שימוש נעשה בכספו. מאחר שבדרך כלל, מענה לבקשה רשמית למידע הנמצא בידי הרשויות מתעכב במקרה הטוב, אך בדרך כלל, לא מתקבל כלל, הקימה התנועה את צוות מעקב התנחלויות, המגיע לשטח(ים) ומנסה לראות במו עיניו את הנעשה שם. לעיתים קרובות, נתקל הצוות ביחס עויין מצד הרשויות ובאלימות ממש מצד המתנחלים. מדור זה חושף את התופעה ומביאה אותה לידיעתכם.

בהתנחלות מודיעין עילית ישנן כידוע כמה מובלעות של אדמה פרטית בבעלות פלסטינים של תושבי הכפר בילעין. מובלעות אלה מוקפות בגדר ואסור למתנחלים להשתמש בהן. ביום ג', 1/1/08, בסביבות השעה 20:00 הציבו מתנחלי מודיעין עילית שני קרוואנים בשטח האסור. שלושה מתושבי בילעין יצאו לשטח לתעד את העבירה והזעיקו את המשטרה. כשהגיע המנוף והמשאית עם הקרוואנים ניסו הפלסטינים למנוע את הורדתם ונעמדו מתחת למנוף. כמה מהתושבים התנפלו עליהם במכות נמרצות ובכוח הרחיקו אותם כדי להציב את הקרוואנים, תוך שהם שוברים את המצלמה והציוד שהיה בידיהם..
כשהגעתי למקום כעבור כמה דקות, מצאתי התקהלות של תושבי מודיעין עילית, קבוצה של חיילים, שני שוטרים ושוטרת. לרגליהם שכבו פצועים מחמד ועבדאללה מתושבי בלעין, התקשרתי למד"א, ומחמד ביקש שייקחו אותם לטיפול בבית חולים ישראלי, וגם אני חזרתי על בקשתו בפני אנשי מד"א והשוטרים – אך הללו אמרו שאני לא אלמד אותם את העבודה, האמבולנס פינה את הפצועים למחסום. מהמחסום הם פונו לבית חולים ברמאללה. אחד הפצועים נשאר בבית החולים כ-24 שעות ואז שוחרר עם כאבים בראשו ובכל גופו. השני שנפגע קל יותר שוחרר כעבור שעות אחדות.

מוחמד שרוע פצוע לאחר שהוכה ע"י מתנחלים

לאורך כל הזמן מתנחלי מודיעין עילית הקיפו את הפצועים, אותי ואת חברתי שבאה איתי לצלם את הארוע, דחפו אותנו, צעקו עלינו וניסו להרחיק אותנו מהמקום. לחברתי חטפו את המצלמה (שהוחזרה לה ע"י השוטרים), ולי לקחו את המטען של המצלמה (שלא הוחזר).
המשטרה עיכבה שני חשודים שעליהם הצביעו הפצועים, אך שיחררה אותם כעבור דקות אחדות. אמרתי לשוטרים שמדובר בתקיפה חמורה, ושהם חייבים לעצור אותם ולחקור אותם. השוטרים ענו שכל עוד לא הוגשה תלונה ע"י המותקפים – הם לא יעשו כלום. השוטרים היו עדים לתוצאות התקיפה ומחובתם היה לעצור ולחקור את החשודים אך הם העדיפו לשחררם. חשבתי לעצמי שלפי ההגיון של השוטרים, אם היה מדובר חלילה ברצח, לא היו מטפלים בהם בכלל כי לא היה מי שיתלונן…
כשחזרנו למכונית גילינו ששנים מהגלגלים פונצ'רו. נאלצנו לחכות במקום עוד שעה ארוכה עד שבאו לחלץ אותנו, תוך שאנחנו מוקפים בתושבי המקום שהמשיכו להתווכח איתנו.


הרכב של שלום עכשיו נגרר לאחר שחובל

והקרוואנים – למרות שהגדר נפרצה והשוטרים ידעו שמדובר בעבירה, למרות שהיתה תקיפה אלימה נגד בעלי הקרקע, הם נתנו למנוף ולמשאית שהביאה את הקרוואנים לנסוע מהמקום מבלי לקחת את הקרוואנים. למחרת בבוקר הוצאו הקרוואנים מהמקום והועברו לשמירה במועצה המקומית של מודיעין עילית.

פלסטיני נוסף צילם את הארוע, הוכה גם הוא ומצלמתו נשברה, אך הוא הצליח לברוח.
לצפיה בסרטון שהצליח לצלם המתעד את המכות ואת הצבת הקרוואנים: לחצו כאן

לכתבה ב-ynet – לחצו כאן