20.07.12
עוד פוסט של דרור. אתה מצפה לו כמו לשיחת טלפון ממישהו שאתה ממש לא רוצה שיתקשר והפעם: החמרה נוספת במצב, חסימה מחמירה בריאות שמקשה על איריס לנשום לבד ועכשיו איריס (שוב) מאושפזת באיכילוב. למחרת הלכתי לבקר אותה ולא יכולתי שלא להתרשם. איריס, נושמת בכבדות, עייפה ועדיין מסתכלת למוות בעיניים ולא ממצמצת לרגע. בערב בבית חשבתי על גבורה, אנחנו לומדים על יהודה המכבי, על כוח צביקה, על אהוד ברק (בעעע) והעיטורים שלו, לאנס ארמסטרונג וההתמודדות שלו עם הסרטן ולמרות הקונצנזוס המקובל, מבחינתי איריס גיבורה הרבה יותר גדולה.
אני מכיר את איריס מגלי צה"ל, כשהייתי חייל היא הייתה העורכת של 'קולה של אמא' בהגשת לאה עוז ומאוחר יותר מפיקה ראשית בתוכנית 'נכון להבוקר' עם רפי רשף. כמות הפעמים שצעקנו והתקוטטנו הייתה אין סופית, אך למזלי איריס תמיד שמרה על יחסים ענייניים ולא נתנה לקלקולים שבדרך לקלקל לנו. בשוטף איריס תמיד שמרה על החבורה שלנו מלוכדת ונהגה להזמין אותנו לביתה. במרוצת השנים לא הייתי קל איתה, התמדתי לפדח אותה (כמו לצפצף בסביון כל הדרך אל ביתה ולצעוק שבאתי לאיריס גולדמן ועוד) היא מצידה אף פעם לא ייחסה לזה כל חשיבות.
לפני כמה שנים חלתה איריס בסרטן והנחישות שלה הייתה עבורי דוגמא ומופת. היה אפשר לראות איך מפיקת רדיו כל יכולה "תופסת את המחלה בקולר" ומראה לה שהיא התעסקה עם הבנאדם הלא נכון. בשבוע האחרון יצא לי לחשוב הרבה על כך שאנחנו לא מכירים אף פעם בני אדם עד הסוף. אפשר להגיד שזה מקביל לזה שאנחנו מנצלים רק 10% מהמוח שלנו. מכרים יודעים אחת על השני ככה וככה, חברים יודעים יותר, בני זוג ומשפחה חושבים שהם יודעים הרבה יותר אבל אף פעם אנחנו לא באמת יודעים. כשאיריס התחילה להתמודד עם המחלה היא הייתה עוד חברה מחוג החברים שלנו. עם הזמן היא הסתערה על המחלה בפומבי ובאומץ ופתאום זכיתי להיחשף לכל נכבי הנפש המדהימה שלה: אישה שנלחמת בגבורה מול גורלה והולכת בעיניים פקוחות וגב זקוף בתוך השאול.
11.02.12
השבוע הסתיימה עוד סאגה מביכה מבית היוצר של אהוד ברק, וסוף סוף מונה מפקד לגלי צהל. ירון דקל הוא איש מוערך ואהוב בעל זכויות רבות, ולמרבה ההפתעה נראה כי בסופו של דבר שר הביטחון עשה את הבחירה הנכונה, אבל הדרך לשם, כמיטב המסורת של כל שרי הביטחון האחרונים, הייתה מבישה. בפעם הקודמת גיל עומר מונה להיות המפקד, הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי הודיע לו את ההודעה ביום שישי בצהרים וביום ראשון הוא התעורר וגילה שברק מינה את יצחק טוניק. בפעם לפני כן אבי בניהו הוצנח על התחנה כ"פרשן צבאי", וכמה חודשים אחר כך הוא מונה למפקד, ובשנת 1998 פגש יצחק מרדכי את ד"ר זאב דרורי במסדרונות אוניברסיטת בן גוריון והחליט באורח פלא שהוא האדם המתאים לנהל את התחנה.
מדובר במסורת שנויה במחלוקת של התנהלות כושלת. לתהליך המינוי קדמו פיטורים מכוערים של המפקד הקודם, יצחק טוניק, ללא סיבה ברורה לעין. הפיטורים זכו
לגינוי של משפטנים בכירים וועדת האתיקה של הכנסת
ביקשה להשהותם בשל הערפל הסמיך שאפף אותם.

ירון דקל וגאולה אבן