29.11.13
אם צוות תסריטאים היה כותב את סיפור חייו של אריק איינשטיין הוא היה נראה בדיוק כך. "הבן הבכור של מדינת ישראל", נולד בעיר מספר 1, יפה תואר, ספורטאי מצטיין, ההארד קור של האמא של הממסד שמשמש פלקט יפה של ימי הלהקות הצבאיות והחיים של לפני הרוקנרול, מאמץ את הרוקנרול לחיקו ומדביק בו את כל המדינה, מתחתן, מתגרש, שחקן מצליח, מגדל אגדות רוק אחת אחרי השנייה, נאלץ להיפרד משותפו שמואס בהוללות ופורש אל העולם החרדי, עובר תאונת דרכים קשה, מסתגר בביתו, כותב לילדים ומתעקש להמשיך להוציא אלבומים ובמקביל להתפייד מהחיים שלנו. יש פה חומר ל-20 עונות של דרמה משובחת.

קשה להפריז במרכזיותו של אריק איינשטיין בתרבות הישראלית. אריק זכה להיות תחנת הממסר הלוקאלית לכל התופעות ששטפו את העולם. בשבילנו הוא היה בבואתו של ביל היילי כמבשר הרוקנרול בישראל, בבואתו של אלביס כגרסה צברית יפת תואר וכריזמטית שבחורות נופלות לרגליו, בבואתו של בוב דילן בתפקיד הכועס על כל העולם ובבואתו של פרנק סינטרה המייצג של העולם שלפני מהפכת ילדי הפרחים והרוקנרול.

איש חכם אמר לי פעם שסוד כוחה של מנהיגות הוא לדעת ליצור שינוי לצד המשכיות. הקהל מוכן להתקדם קדימה כל עוד אתה לא מושך לו את השטיח מתחת לרגליים וכמו לנון ומקרטני גם איינשטיין ידע לעשות את זה בצורה הכי טובה מכולם, והקהל בהחלט הלך אחריו. אריק היטיב פעמים רבות להבין לאן נושבת הרוח, לצרף אליו את האנשים המתאימים ביותר למשימה ולתת לקהל שלו את התוצאה הטובה ביותר שזכתה לאהדה הגדולה ביותר.

20.07.12
עוד
פוסט של דרור. אתה מצפה לו כמו לשיחת טלפון ממישהו שאתה ממש לא רוצה שיתקשר והפעם: החמרה נוספת במצב, חסימה מחמירה בריאות שמקשה על איריס לנשום לבד ועכשיו איריס (שוב) מאושפזת באיכילוב. למחרת הלכתי לבקר אותה ולא יכולתי שלא להתרשם. איריס, נושמת בכבדות, עייפה ועדיין מסתכלת למוות בעיניים ולא ממצמצת לרגע. בערב בבית חשבתי על גבורה, אנחנו לומדים על יהודה המכבי, על כוח צביקה, על אהוד ברק (בעעע) והעיטורים שלו, לאנס ארמסטרונג וההתמודדות שלו עם הסרטן ולמרות הקונצנזוס המקובל, מבחינתי איריס גיבורה הרבה יותר גדולה.

אני מכיר את איריס מגלי צה"ל, כשהייתי חייל היא הייתה העורכת של 'קולה של אמא' בהגשת לאה עוז ומאוחר יותר מפיקה ראשית בתוכנית 'נכון להבוקר' עם רפי רשף. כמות הפעמים שצעקנו והתקוטטנו הייתה אין סופית, אך למזלי איריס תמיד שמרה על יחסים ענייניים ולא נתנה לקלקולים שבדרך לקלקל לנו. בשוטף איריס תמיד שמרה על החבורה שלנו מלוכדת ונהגה להזמין אותנו לביתה. במרוצת השנים לא הייתי קל איתה, התמדתי לפדח אותה (כמו לצפצף בסביון כל הדרך אל ביתה ולצעוק שבאתי לאיריס גולדמן ועוד) היא מצידה אף פעם לא ייחסה לזה כל חשיבות.

לפני כמה שנים חלתה איריס בסרטן והנחישות שלה הייתה עבורי דוגמא ומופת. היה אפשר לראות איך מפיקת רדיו כל יכולה "תופסת את המחלה בקולר" ומראה לה שהיא התעסקה עם הבנאדם הלא נכון. בשבוע האחרון יצא לי לחשוב הרבה על כך שאנחנו לא מכירים אף פעם בני אדם עד הסוף. אפשר להגיד שזה מקביל לזה שאנחנו מנצלים רק 10% מהמוח שלנו. מכרים יודעים אחת על השני ככה וככה, חברים יודעים יותר, בני זוג ומשפחה חושבים שהם יודעים הרבה יותר אבל אף פעם אנחנו לא באמת יודעים. כשאיריס התחילה להתמודד עם המחלה היא הייתה עוד חברה מחוג החברים שלנו. עם הזמן היא הסתערה על המחלה בפומבי ובאומץ ופתאום זכיתי להיחשף לכל נכבי הנפש המדהימה שלה: אישה שנלחמת בגבורה מול גורלה והולכת בעיניים פקוחות וגב זקוף בתוך השאול.
את השירות הצבאי שלי עשיתי כטכנאי שידור בגלי צה"ל ובמסגרתו ראיתי את כל מה שהשנים 96-99 יכלו להציע. ראיתי את דיוויד בואי ממרחק יריקה, הוקפצתי לזירות פיגוע, עוכבתי על ידי המאבטחים של מדלן אולברייט, קלינטון נופף לי לשלום, חולצתי משקיעה עם ניידת השידור על ידי המאבטחים של ג'יבריל רגוב וכו' וכו' אבל היום המגניב ביותר שחוויתי בגלי צה"ל היה היום בו גיליתי את האנטי פאזה. כשאני אומר גיליתי אני לא מתכוון שגיליתי אותה לעולם אלא שהעולם גילה אותה לי. הפוסט הבא הולך להיות טכני ומוזר אבל אם אתם אוהבי מוסיקה זה יהיה שווה את זה, אז כדאי לכם להחזיק מעמד. כמו כן, מומלץ להאזין לקטעי האודיו עם אוזניות או רמקולים נורמאליים.

אז מה זה אנטי פאזה? כשאנחנו שומעים מוסיקה היא בדרך כלל בוקעת משני רמקולים: ימני ושמאלי. הפעולה שנוצרת ברמקול היא העברת גלי קול באמצעות דחיפה ומשיכה של אוויר, לגל קול יש מופע חיובי או שלילי. אם יצא לכם פעם לחבר את הרמקולים למערכת בטח שמתם לב שיש שם חוט אדום וחוט שחור וגם על הרמקול יש מחבר אדום ומחבר שחור. הצבעים קובעים מה יהיה המופע של אותו הרמקול. זה לא משנה לאיזה צבע תחברו כל חוט כל עוד אתם מחברים את זה זהה בשני הרמקולים. מדוע? בתור אחד שהבריז ממספיק שיעורי מתמטיקה ופיסיקה בתיכון אפילו אני אוכל לספר לכם ששני גלים באותו מופע מחזקים זה את זה ושני גלים במופעים הפוכים מבטלים זה את זה. משמע: כל מה שנשמע זהה בשני הרמקולים ייעלם, כל מה ששונה יישאר.
התמונה באדיבות ויקיפדיה
25.02.12
כשלמדתי באוניברסיטה הייתה לי מרצה שמאוד אהבתי ושמה היה ד"ר נעמי דן מאירי. נעמי לימדה על אמנות ימי הביניים והיא הייתה אחת המרצות האנדרדוגיות בפקולטה. יום אחד היא מחתה בפנינו על הנרטיב שבחרה האקדמיה כדי לתאר את האמנות של ימי הביניים: מבחינת האקדמיה אמנות זו מתחילה במאה הראשונה לספירה ונגמרת במאה ה-14, ברנסנס. הרנסנס על פי האקדמיה הוא ה"רנשימנטו" "התחייה מחדש" של האמנות ושל המדעים בכלל, סוף עידן החושך ותחילת עידן ההומניזם שבו האדם במרכז. מהרגע שהביזנטים מבססים כוח התוכנית הלימודית מתעלמת ממה שקרה באיטליה באותה תקופה. נעמי, שההתמחות שלה הייתה באמנות האיטלקית של ימי הביניים אתגרה אותנו וזרקה לחלל הכיתה סדרת שאלות: מה בעצם קרה באיטליה באותה תקופה? הציירים הפסיקו לצייר? הפסלים הפסיקו לפסל? האמנות שקטה על שמריה עד שההומניזם הוציא אותה מהבור האפל? הקורס של ד"ר דן היה קורס של שנה שלישית ופתאום חשבתי לעצמי: "מה באמת קרה באיטליה באותה תקופה?" מרוב מסגרת, מבחנים ושיעורים שכחתי לשאול את השאלות החשובות. הרגשתי כמו לקוח שבא לסניף איקאה ומתהלך רק בנתיב שהנהלת החברה רצתה שהוא יצעד בו. האם ייתכן שבאמת תרבות של מאות שנים הפכה לחסרת חשיבות וברגע אחד של בהירות היא קמה כעוף החול והמציאה את עצמה מחדש? אני חושב שלא. 

פעמים רבות אני מרגיש שהשאלות של נעמי רלוונטיות גם לחיינו כיום. במבט לאחור אל המוסיקה שההורים שלנו גדלו עליה היו להיטים בריטיים, צרפתיים, איטלקים וספרדים. אלביס פרסלי האמריקאי נכח תמיד אבל המגוון היה מאוד גדול, הרבה יותר גדול מהיום. כשאריק איינשטיין ואורי זוהר חיקו את החיילים הרומים ב"לול" זה הם דיברו באיטלקית, האיטלקית הזאת הייתה השפה שהם הכירו מהסרטים ומהשירים, לא מדובר רק בטקסט מתסריט. המערבונים של סרג'יו ליאונה ופסטיבלי סן רמו היו חלק מהתרבות השולטת בישראל ובאו לידי ביטוי בהוויה בלבוש ובהתנהגות.



11.02.12

השבוע הסתיימה עוד סאגה מביכה מבית היוצר של אהוד ברק, וסוף סוף
מונה מפקד לגלי צהל. ירון דקל הוא איש מוערך ואהוב בעל זכויות רבות, ולמרבה ההפתעה נראה כי בסופו של דבר שר הביטחון עשה את הבחירה הנכונה, אבל הדרך לשם, כמיטב המסורת של כל שרי הביטחון האחרונים, הייתה מבישה. בפעם הקודמת גיל עומר מונה להיות המפקד, הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי הודיע לו את ההודעה ביום שישי בצהרים וביום ראשון הוא התעורר וגילה שברק מינה את יצחק טוניק. בפעם לפני כן אבי בניהו הוצנח על התחנה כ"פרשן צבאי", וכמה חודשים אחר כך הוא מונה למפקד, ובשנת 1998 פגש יצחק מרדכי את ד"ר זאב דרורי במסדרונות אוניברסיטת בן גוריון והחליט באורח פלא שהוא האדם המתאים לנהל את התחנה.
מדובר במסורת שנויה במחלוקת של התנהלות כושלת. לתהליך המינוי קדמו פיטורים מכוערים של המפקד הקודם, יצחק טוניק, ללא סיבה ברורה לעין. הפיטורים זכו לגינוי של משפטנים בכירים וועדת האתיקה של הכנסת ביקשה להשהותם בשל הערפל הסמיך שאפף אותם. 

ירון דקל וגאולה אבן
ירון דקל וגאולה אבן 

27.01.09

ישראל מתייבשת, וגם אם השנה תהיה שנה גשומה... זה לא יעזור, זה קורה גם באוסטרליה, בנמיביה ובתורכיה, ישראל מתייבשת... אז כשאתם עושים פיפי, בבקשה, תשתמשו בידית הקטנה, אההה.. וגם בימים שאתם לא פוגשים אנשים, אם תוכלו לא לצחצח שיניים בבוקר, זה יהיה מצוין ואם תוכלו לא להשקות את העציצים שלכם ולשים באקווריום 20% פחות מים זה ישמח אותנו מאוד. כי ישראל מתייבשת.

בכל פעם שאני רואה את התשדיר "ישראל מתייבשת", אני מתעצבן. גם כואב לי לראות את עור הפנים של רננה רז נהרס ככה, בבת אחת. אבל בעיקר מפריע לי הרעיון הבסיסי והחצוף שמאחוריו. בבסיסו, כל העניין במדינה הוא ההסכם בינה לבין האזרח. האזרח מצדו מתחייב לעשות צבא, מילואים ולשלם מיסים (הרבה מיסים) והמדינה מצדה מתחייבת לדאוג לצרכיו הבסיסיים (לפחות). בכל חודש אני נותן למדינת ישראל יותר מחצי מכל מה שאני מרוויח. תמורת הכסף הזה אני מצפה לרמת שירותים טובה. אחד מהדברים הבסיסיים (אם לא הבסיסי שבהם) אותו אני מצפה לקבל מהמדינה הוא מים.




כל הזכויות שמורות לאורי פז 2010
טוחן מדיה בניית אתרים