מה מברכים? שירי שאלה בציפיה
מה שרוצות.
תמיד יש לך ברכות יפות
כן, אבל היום תקוע לי בראש השיר "מי האיש החפץ חיים", אז אין לי בעיה לשיר אותו בתור ברכה.
טוב. תתחילי ואני אצטרף
"מי האיש החפץ חיים,
אוהב ימים
אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מירמה
סור מרע, עשה טוב
בקש שלום ורדפהו.
"
אמן.
אחרי איזושהי התערבות רפואית, המצב של אמא יותר טוב, ועכשיו מחכים לראות אם היא תישאר במצב הטוב הזה או תמשיך להציג סימנים לחוסר איזון. בינתיים חזר לה התיאבון וגם הרצון לפקח על דברים והיא שלחה אותי לקניות בקניון הסמוך כדי לדאוג שיהיה מספיק מזון לשבת, שבה אבא שלי הוא זה שיבוא לבקר אותה. זו התפתחות טובה ומשמחת. קניתי חצי קניון בחיי.
אויש, ועכשיו כעת חיה אני גם מבינה שגנבתי לה את האשראי. ניחא, ממילא שבת.
היינו אמורים להדליק נרות היום עם המשפחה המורחבת (כלומר החותנים שלנו דרך אחותי והחותנים שלהם דרך אחיו של בעלה) אבל בסוף רק אחותי ובעלה נסעו. אמא מאושפזת ואבא אמר שהוא לא רוצה לחגוג בלעדיה. שתינו גלגלנו עיניים. הרי דווקא כשקשה עדיף לחגוג עם אהובים. אני העדפתי לא לעשות שוב נסיעה היום ולבכר את הגעתה של שירי להדלקה אצלי.
לקראת סוף השבוע היה לי קצת יותר איזון, העברתי את השרביט לאחותי ביום חמישי ונסעתי לכנס "מאורות", שהיה חמדמד להפליא. לשמחתי היתה לי הזדמנות לנצל את המיקום ולפגוש את כמו-מניפה. זה היה המפגש הראשון שלנו והוא היה לבבי והיא היתה כלבבי. (אוי- שכחתי להסתכל אם היו לך עגילים מעניינים כמו בפוסט הנרחב ההוא.) הכנס הוא מקום שעוד יותר מיוחד בו להפגש, כי יכולתי להצביע לה: חלק גדול מהאנשים האלה הוזכרו בבלוג. פלח חי ונושם ומהדהד בחיי הרגש והחברה שלי, מסביב ולתוך מפגש שהוא יציאה מהויראטואלי. וגם: מדגיש איכשהוא גם את התפקיד שלה בסבך התקשורת הפנימית שלי עם עצמי- הרי היא עיניים וקול מתמידים מאד כאן. גם אני ביקשתי להציץ בתמונות 🙂
דברים מעניינים קרו:
יש מישהי גיקית, חברה של חברה, שאני מחבבת אבל פוחדת להתקרב אליה. היא מהממת, רהוטה ומעניינת ואני מרגישה לא בליגה שלה. השנה היא הרצתה, וקניתי כרטיס, אבל אז הבנתי שלא לקחתי בחשבון את התכנית הקבועה שלי ביום חמישי בבוקר (פסיכולוגית!) ואאלץ לפספס אותה. אז היה לי מה לומר לה השנה כשהגעתי. לשאול איך היה ולהצטער על שלא יכולתי להספיק. אבל גם לפני זה, בהרצאה הראשונה שכן הייתי בה, בה ישבנו במרחק מה זו מזו, היתה לי תחושה שהיא מסתכלת בי במבט אוהד, והיה לי קשה לקבל את זה. מתוך כבוד הנחתי לעיניים שלי להזדגג שכהן פגשו בשלה, ובסתר הסתכלתי אם יש עוד אנשים שהיא ודאי מכירה בהמשך כיוון המבט הזה, ואליהם מיועדות העיניים האלה. לא היו. וזה בלבל אותי.
לקראת ערב היא הציעה לי חיבוק ואמרה: "בכלל לא אמרתי לך שלום כמו שצריך, וכבר מתחיל להחשיך". וזה חימם את לבי מאד מאד וגם הפחיד אותי רק-קצת. אני בנאדם בעולם שאנשים מחבבים ואוהדים ואני צריכה להכיר בזה כבר שנים.
זו אפילו לא הפעם הראשונה החודש: בפעם האחרונה שהייתי בריקודי עם, המורה בקבוצה הקטנה הסתכל עלי בסופו של ריקוד ואמר בהערכה רכה "יפהההה!", ואני חייכתי חיוך חסר בטחון ובצורה מאד לא נסתרת הסתכלתי אחורה כדי לוודא שהוא מדבר אלי. כן. הוא דיבר אלי.
אני אוהבת לקבל פידבק מעריך, ואני ממש מרגישה את עצביי נמתחים כשאני מבינה איך אני מגיבה אליו.
ודווקא עם אהובי-חשוביי בעצם לא תקשרתי פיזית כמעט בכנס הזה:
פרט למושב הראשון לא חלקתי עם הזהוב אף הרצאה, ובהרצאה הזאת שכחתי לשמור לו מקום. הוא נכנס, עשה המון צעדים לכיוון הכללי שבו ישבתי, ואז הבין שצפוף שם מדי, והתיישב במקום אחר.
וזו ששמה בכתיב חסר דווקא באה והתיישבה לידי (ביני לבין חברות אחרות) וידי היתה מונחת בידה, או על ירכה, אבל אצלי הפעם דבר-מה לא התחבר, ולא הרגשתי קשורה או נכונה או שזורם בינינו איזהשהוא מידע, כפי שבדרך כלל אני מרגישה איתה. אני תוהה אם זה בגלל היסח הדעת שלי או בגלל היסח הדעת שלה.
אבל משניהם קיבלתי מנחות של תשומת לב:
הזהוב שאל אותי בהתכתבות בתחילת היום אם אני בונה עליו כדי לחזור הביתה, כי אם לא יש אנשים שמעוניינים (אבל במובלע: אם כן אז יש לי זכות ראשונים שהוא מוכן להגן עליה). שאלתי אותו מתי הוא עוזב והסתבר לי ש…בערך בשעה הזאת שעכשיו, אמצע הלילה מוחלט וממש מעבר לשעת השינה שלי, אז ויתרתי על לנסוע איתו בחזרה.
ואז הסתבר לי גם בדיעבד שזו ששמה בכתיב חסר ביררה עבורי עם חברים שגרים די קרוב ויוצאים די מוקדם אם יש להם מקום פנוי, וסימסה לי את הפרטים/הפניה לנסוע איתם. למען האמת, האסמס שלה לא נשלח (כי הכנס היה באיזור בלי קליטה), ובאופן "מקרי" שכנראה היה מכוון על ידי החברים האלה כי הם כבר הכירו את הרעיון, באמת כשחיפשתי לי טרמפ נמצאנו אלו לזו מאד מהר, ובאמת חזרתי איתם הביתה. זה מאד הפתיע את זו שבכתיב חסר למחרת כשהיא גילתה שזו היתה התפתחות ספונטנית שלא נשענה על ההכוונה שלה. וזה מאד הפתיע אותי שהיתה דאגה מצדה לאיך אני חוזרת הביתה מבלי שדנתי איתה בזה כלל (הומ. יכול להיות שהשווצתי לה שהזהוב שאל אותי? לא זוכרת), והיא אף שלחה לי הכוונה כזאת. בכל מקרה זה היה נעים לדעת והרגשתי אהובה.
והנה חוב מהפוסט הקודם:
גם- נו באמת, לא טיילתי בנמל אילת וזו גם לא היתה בדיחה מכוונת אלא טעות-סופר: נמל ת"א.
וגם- מה שאמרה לי זו ששמה בכתיב חסר זה שהיא נהנית מהתחושה שהיא יכולה לחלוק איתי דברים ושאני חלק מהיומיום שלה, ושכאשר יש דברים שהם לא שלה לחלוק, זה קשה לה.
וזה היה לי מאד חשוב ונעים לשמוע, שהיא היתה רוצה להתעצב איתי על דברים ולשמוח איתי בדברים אשר קיימים בעולם שלה. והסברתי לה גם שזה עוזר לי כנגד החשש שמא אני חולקת איתה יותר מדי ולא נעים לה לומר לי שזה יותר מדי, אז הצמצום (היחסי) שהיא נוקטת בשיתוף הוא הדרך שלה לסמן גבול.
להיות בקשר אנושי זה כמו תחרה. חזק, מעשה רקמה, יפה, אבל גם מלא חרירים.
ודבר אחרון- בינתיים לא מצליחה להתחבר (במקור כתבתי: להתחבק) לוורדפרס מהדפדפן של הפלאפון, ולכן לא יכולה לכתוב פוסטים מהדרך ובדרך ובכלל, וזה חסר לי. האם מישהו מכם כותב מהפלאפון, ואיך? באפליקציה? בדרך אחרת? צרת רבים תנחם אותי, אבל הסברים יעזרו יותר.
לילה טוב!
