שארית הכוונות הטובות

שלום עולם.

 

את הבלוג הראשון שלי פתחתי בשנת 2003. אז האינטרנט בעברית היה קטן, היה אפשר ללכת לישון ובהרדמך לומר לעצמך: טוב, היום סיימתי לקרוא את כל האינטרנט, מעניין מה יהיה שם מחר. 

 

לכל אחד היה איסיקיו וגם דפיוצר בבמה חדשה, ואיכשהו, יחד עם הפורומים והקומונות בתפוז, זה היה מקסים ומבעית, עתידני וקיים.

 

אז ישראבלוג היה קטן ודמויות מפתח בו היו יריב, זרובבלה, מרגי, אישדשא ועוד אי אלו אחרים. פעם ב היה טרנד שסחף אחריו בלוגרים שפויים לפתוח בלוגים פיקטיביים ולחולל סערה. למשל, לפתוח בלוגים של פאקצות. 

 

בשנת 2005 נפרדתי ממי שהיה החבר שלי באותה עת והוא, היחיד  מלבדי שידע את שם המשתמש והסיסמא לבלוג, מחק אותו.

זה היה שיעור חשוב מאוד – לא לתת ססמאות לאף אחד, גם לא לבחור שאת שוכבת איתו. וגם – לברור טוב יותר את האנשים איתם אני שוכבת.

עוד באותו היום, חרף האבל הנורא על התכנים שהיו ואינם, פתחתי את הבלוג הזה.

 

עכשיו, אחדול את כל סיפורי "אנו באנו ארצה" ואעלה תהייה:

 

מה הבעיה, בעצם, לבנות אתר זהה לישראבלוג, רק בכתובת אחרת, ולהכניס בו מנגנון המאפשר ייבוא של בלוגים שלמים, על כל הפוסטים שבהם והתגובות שבהם, לאותו אתר חדש?

 

מכיוון שכסף הוא אף פעם לא בעיה, האם יש מניעה טכנית לעשות את זה? ויש בקהל הקדוש הזה כאן מישהו יכול לעשות כזו עבודה, מהר וטוב (או מכיר מישהו שיכול, או מכיר מישהו מכיר מישהו שיכול… )?

 

הציעו הצעות מעניינות בתגובות או בכתובת המייל.

 

 

 

שושקי התעוררה במהלך הלילה רק פעם אחת, שלחה ידיים, לקחה את הפטמה לפיה, מה שהעיר אותי רק להרף ומיד נרדמנו שתינו שוב.

אמא שלי פה מהבוקר, מבשלת ומטפלת בששוקי ואני רק לומדת.

אלון ניקה וסידר את הבית.

 

לכאורה, אין לי באמת סיבות להיות עייפה, כי חוץ מלשבת על התחת ולקרוא ספר (של הלימודים, אבל אחד שלם), מדי פעם להניק ולהרדים ולחבק ולשחק עם שושקי לא עשיתי שומדבר מעייף, אבל אני מאוד עייפה.

זו עייפות רגשית. להיות בכוננות 24 שעות ביממה חמישה חודשים בלי הפוגה זה משהו שמשייף את ההכרה לאט ובעקביות. ללכת לעבודה שני ערבים בשבוע על כל מה שכרוך בזה (להכין את השיעורים, ללמד כמה שעות ברצף, לבדוק את שיעורי הבית והבחינות, להיפרד משושקי, לשאוב חלב בשל הפרידה ולקראתה) זה לא קל כמו שחשבתי שיהיה. ללמוד תוך כדי, בין לבין, לפני, אחרי, במקטעים, זה מטמטם את המוח. 

ופתאום, היום בבוקר, נזלת מהסוג המזרזף המרגיז וגרון שמרגישים אותו ועיניים שמביטות בעולם מבעד לדוק של רפיון ולאות. 

כל המחשבות על העבודה החדשה (כן? לא? אולי?) וכל המחשבות על המעבר וההכנות שמתחילים לעשות לקראתו, ועוד אלף טרדות קטנות כמו חשבונות בנק שצריכים לראות מה בעצם מתנהל בהם, פינות בבית שצריכים לסדר לעומק, תיקונים קטנים בבגדים, כל אלו הם כמו טיפות מים שיורדות ומתאגמות בשקע הקטן שהן חוצבות בשריון נשמתי.

יש לנפש שלי שריון. לא בקטע מנוכר או אפל. פשוט אותו שריון שאנו עוטים מדי יום כדי שיהיה אפשר לשאת את החיספוס שבא מובנה בעולם שסביבנו. כשהוא נסדק גם הדברים השוליים ביותר הופכים בלתי נסבלים.

 

לפעמים אני מבקשת מאלון לעשות משהו והוא שואל אותי, בכל שלב, מה ואיך לעשות עכשיו. מאז שיש שושקי אני אומרת לו: די, אין לי כוח יותר להחליט הכל ולארגן הכל. אין לי כוח יותר להיות זו שאומרת "כך" או "לא כך". תעשה מה שאתה מבין ורוצה, אני סומכת עליך. אל תשאל אותי יותר כלום.

וכך, הלוואי והייתי יכולה להניח על כתפיו של מישהו אחר את האחריות האמיתית להכל, את המחשבות על הכל, את העשייה המעשית עם שושקי, עם התזה, עם הבית, עם העבודה, עם עצמי, רק לכמה ימים, לזחול לאיזו מחילה ולנוח.

 

נניח שאתן אני, אבל בעתיד.

יש לכן תינוקת חמודה בת שנה, אתם גרים בצפון הרחוק, אבל קרוב לרכבת, ליד סבתות ודודות לרוב, שכמהות ופנויות להעביר כמה שעות בשבוע עם הנכדה שלהן. יש לכן גם בן זוג שהוא הורה מעורב עם עבודה גמישה, אבהות אמיצה וחברות אמת כלפיכן. 

נניח שמצאתן את עבודת חלומותיכן – שהיא בהיקף של חצי משרה, בעיקר נעשית מהבית (אלו גנבות זמן גדולות), מאפשרת לכן מספיק זמן להיות האימהות שאתן רוצות להיות וגם מספיק זמן אולי להמשיך וללמוד את התואר הבא. אבל, כמו בחיים, יש לה גם מגרעות:

1. אתן יכולות להרוויח יותר, במשרה דומה במקום אחר. אבל משרות דומות במקומות אחרים מתפנות רק פעם בעשור וגם, לזו שלכן יש את ההילה של עבודה צודקת – כלומר, בארגון מטיב, עם מטרה מתקנת-עולם והשפעה ברוכה על חייהן של נשים אחרות.

2. יהיה עליכן לנסוע פעמיים בשבוע, בשעות הצהריים עד שעות הערב, לירושלים. מצד אחד, בא לבכות מרוב חסד, כי הנה חוט הלב המקשר ביני לבין העיר הזו לא ייפרם לגמרי. אומנם הנסיעה ארוכה, אבל בעוד שנה כבר תהיה רכבת שיכולה לאפשר לי לנצל את הזמן הזה היטב. אבל – זה אומר לצאת בשעות שהתינוקת עדיין בגן (אם בכלל תלך לגן באותם בקרים) ולחזור אחרי שתהיה ישנה. לא מכירה תינוקת שלא יונקת כל 3 שעות, אז לא יודעת מה זה אומר בעצם.

ונניח שאתן צריכות להחליט האם ברצונכן לעבוד בעבודה הזו עד שתהיה התינוקת בת שנתיים לפחות. כך – במשך שנה לנסוע פעמיים בשבוע, בימים ושעות משתנים לפי מה שמתאים לכן, ולהעביר 4 שעות בכל פעם בירושלים. הייתן עושות את זה?

 

 

 

 

"נראה לי שאני היחידה בעולם שהיא בת 30 ועדיין הולכת לראיון עבודה עם אמא שלה" כך אמרתי לאמי, שנהגה אותנו במורד דרך בית לחם והיא צחקה בעודה מביטה בי בראי.

אמא שלי צוחקת הרבה מכפי שצחקה בעבר. פעם הייתה הולכת להצגות או סרטים מצחיקים וכשהיה הקהל צוחק בקול הייתה מסתכלת סביב ברוגז אמיתי. פעם אפילו היסתה אותם! היא שנאה כשאנשים צוחקים בקול, אמרה שזה נראה לה ברברי ומטומטם, אבל האמת הטמונה עמוק היא שזה כרוך בכל הסלידה שלה כלפי רגשות מופגנים. שנים ארוכות בהן  התאמצה לשמור על איפוק וקשיחות הנפש, מול הורים ואחיות, מול עובדת מותו של אחיה הקטן, מול מטופלים קשים. בתקופה האחרונה, היא מעידה על עצמה בהפתעה, היא יושבת מול פרקים שחוקים מזוקן של חברים, ומשתחרר ממנה צחוק אמיתי, קולני ופרוע, מול "השטויות שהם עושים". היא משחקת עם שקד כמו האם הצעירה והרכה שהייתה כששיחקה איתנו כשהיינו פעוטות ממש. גם שקד איתנו באוטו והיא, למעשה, הסיבה בגללה אני מלווה על ידי אמי לראיון העבודה הזה.

 

אנחנו מוצאות חניה, הקטנה מתעוררת ולא ממש מתחשק לה לינוק. אני קצת דואגת, לא בטוחה כמה זמן ייקח הראיון ולא בטוחה מה בדיוק יהיה נכון לעשות אם באמצעו אקבל הודעה שהיא צריכה לאכול. לבקש להפסיק לכמה דקות? להסביר את הסיבה להפסקה? לבקש להניק במהלכו? איך זה יצטייר? ומה אם בגלל עצם קיומה לא ירצו לקבל אותי לעבודה? אמא שלי לובשת את המנשא כאילו היא בת 40, מושיבה בתוכו את שקד ואומרת לי לא לדאוג.

 

במדרגות בדרך אני חושבת לעצמי שזה פלא שמודעת הדרושים לא כללה את שמי המלא. כל שאר הדברים, כל מילה בהגדרת התפקיד, כל דרישה, כל "רצוי" ו"יתרון", הוא אני בדיוק. כאילו נתפר בדיוק בשבילי, הוא גם מכיל את הפוטנציאל שעוד לא לגמרי מימשתי: עבודות פיתוח שהתנסיתי בהן רק להרף, ניהול צוות מדריכים וכותבים שטבלתי בו בהונות, "הגעה לירושלים לפחות פעם בשבוע" שזה בדיוק מה שהרופא ירשום לעצמי-תושבת-העיר-הנידחת-של-עוד-חצי-שנה נגד דיכאון ושיעמום תחת. שוב לעבוד בעמותה ללא כוונות רווח, אבל קטנה וצומחת, עם אידיאולוגיה מספיק קונפורמיסטית כדי להרגיש בנוח ומספיק קיצונית כדי לאזן את קורות החיים שלי.

אני ניצבת מול דלת של דירה. על השלט שם המראיינת, עוד שלושה שמות ובתוך ציור של חתול שם נוסף, היתולי. היא נשואה, אני מציינת לעצמי, ויש לה ילדה וחתול. וזה הבית שלה. איכשהו אני מרגישה קצת יותר בנוח.

כשהיא פותחת את הדלת נעים לי להכיר, אבל באמת. הדירה קטנה ועמוסה, יש ספרים, צעצועים של ילדים, חתול וגם – הס פן תעיר, בתוך לול בסלון, תינוקת ישנה, גדולה משקד בחודשיים אולי.

מיד סמסתי זאת לאמי, שהשיבה: גדול!!!

 

אני יושבת מול שתי המראיינות ומדברת אמת. הזמן עובר ואנחנו נושאות מונולוגים בתורות. הן אוהבות את השאלות שלי, ויותר מכך – את התשובות. אני אומרת שאני לא יכולה לענות איך אני יכולה לקדם את התפקיד לפני שאפגוש את הצוות ואת החומרים. אני מספרת על חוויות טובות ולא טובות שהיו לי עד היום בתחום, אני מדברת על קורסים שכתבתי והעיניים שלהן בורקות מהתלהבות. אני לא מצטנעת ולא מתיימרת, מספרת על הכל – על הסמסטר הקודם בו לא עבדתי כי הייתי בחופשת לידה, על המעבר הצפוי לחיפה ועל הכמיהה שלי להמשיך ולבקר בעיר הזו לפחות פעם בשבוע. הן מחבבות את זה, גם את הידיעה על התינוקת, גם את הצורך להתקרב למשפחה, גם את החיבה לנסיעות. 

אני מדברת באהבה אמיתית על מקום העבודה הנוכחי שלי, על המנהלת הטובה, על המורות מעוררות ההשראה. כל אלו מילים שיוצאות מהלב ונכנסות אליו, וכמה אני שמחה לשמוע שחלקן של הנשים אזכה לפגוש גם בעבודה איתן.

החתול מתיישב לידי, להתלטף. בדרך כלל חתולים לא מחבבים אותי, אבל עכשיו יש לי ריח של חלב וגורים. הן מחליפות מבט שאני לא אמורה לראות.

בסוף השיחה הן אומרות בחשש את השכר. הוא באמת קצת מעליב, במיוחד בהשוואה לזה שאני מקבלת עכשיו, אבל בראש אני מחברת ומחסרת סכומים מהר ומבינה שביחס לחלקיות המשרה הוא הוגן. אני פוחדת מכך שמדובר בעבודה שחלקה הגדול הוא מהבית. לדברים כאלה יש נטייה לתפוח ולגלוש מעבר לזמן עליו משלמים. אני מחליטה שזה אולי יהיה שווה את זה, וכשהן שואלות "אז תחשבי ותגידי לנו מה דעתך" אני אומרת ישירות שאני לא צריכה לחשוב על זה, שבטח שאני רוצה.

הן מעמידות פנים שהן יסיימו לראיין את כל המועמדים ואז יחזירו לי תשובה.

 

בחוץ אני פוגשת את אמי ועליה במנשא שקד רדומה. אני נזכרת איך תיארה לי, אתמול בלילה כששבתי מהעבודה, עד כמה בכתה הקטנה בהעדרי. היא ואלון ניסו הכל ואחרי שעה וחצי של בכי תמרורים, דמעות והכל, היא נרדמה מותשת. אני נזכרת איך נכנסתי למיטה לידה והיא, הישנה, נצמדה אליי בחושך כמו אדם מאמין שנצמד לכותל – בידיים שלוחות ולב הומה, נצמדה היטב לחיבוק ארוך בכל הגוף ורק אחרי כמה דקות בהן נשמה אותי לתוכה עמוק עמוק, פתחה עיניים לראות שזו באמת אני, חייכה בכל הגוף, והתחילה לינוק במרץ, מחזיקה היטב בכוח את החולצה שלי.

באיזו שלווה היא ישנה על אמי המחייכת, שאומרת לי: שעה! זה כנראה היה מוצלח!

 

אנחנו נכנסות לבית קפה לחגוג. אוכלות יחד כריך וגם שותות קפה ואוכלות סופגניות. שקד מתעוררת בהפתעה ונהנית מההמולה והאנשים, שותה קפה עם חלב בלי קפה בתוספת חלב.

אני מספרת לאמא שלי על הראיון והיא גאה בי. היא לא אומרת, אבל כל גופה אומר זאת בשבילה. "אני שמחה שיש לי אותך" אני אומרת לה, "יום הולדת שמח".

 

בדרך חזרה לאוטו שקד עליי במנשא, יונקת. מולנו ברחוב הולכת מנהלת העמותה שזה עתה ראיינה אותי. אני רואה מרחוק על שפת הגוף שלה שזה מביך אותה, אבל היא עוצרת ואומרת שלום, פונה לשקד ומלטפת ואומרת לה, כשאני מציגה אותן זו לסו בשמותיהן "איזה חמוד אתה!" שקד, מפסיקה לאכול כדי לחייך ולומר שלום (פףפףדדדממבבףףףף) מה שמותיר את הפטמה שלי לגמרי בחוץ. "תמשיך לאכול חמוד" היא אומרת בחיבה ואנחנו נפרדות.

 

"טוב, קבלי תיקון," אני אומרת לאימא, "אני בת ה-30 היחידה בעולם שהמראיינת שלה ראתה את הפטמה שלה מיד אחרי ראיון העבודה"

"אל תהיי כלכך בטוחה..." עונה לי אימא, ואנחנו צוחקות בקול ביחד.

 

ביום חמישי אני ושושקי הולכות לסופר. היא מתוקה להפליא במנשא שלה, בועטת בהתרגשות בכל פעם שרואה דבר מה מעניין והומה "ההה" בהסכמה בכל פעם שאני שואלת אותה שאלה. כך, בין המדפים אנחנו הולכות ומלקטות ואני מפטפטת לעצמי וקצת גם אליה, שואלת מה עוד אנחנו צריכות, או מה דעתה על הכרוב הזה, או אם היא חושבת שלקחתי מספיק תפוחי עץ או שכדאי להוסיף עוד אחד. 

כל מי שרואה אותה מחייך. ממש ככה. חלקם אפילו מדברים אליה (לרוב פונים אליה בזכר, ואני לא מתקנת). ליד הקופות פונה אליי קשישה מכסיפה בשאלה וכשאני מסתובבת מופתעת לראות את שושקי המתבוננת בה בתמיהה. "וואו! כמה שאתה קטן וחמוד!" היא אומרת אליה ושושי מיד מחייכת במלוא הפה ובועטת בעליזות של שמחה. בבת אחת עולות דמעות של ממש בעיניה של הקשישה והיא, ממשיכה לדבר לשקד, אומרת: "עד עכשיו היה לי יום לא משהו, אתה יודע? ממש התאפקתי לא לבכות… ואתה קטנצ'יק ממש עשית לי את היום!" 

כשאני כבר בקופה, מעמיסה את המוצרים על המסוע, פונה אליי קשישה אחת ושואלת אם אפשר לקחת את העגלה שלי לכשאסיים. אני משיבה בחיוב, וממשיכה להעמיס. קשה להתכופף עם המנשא ואני מרימה את המוצרים אחד-אחד, לאט-לאט. היא משנסת מותניים לעזור לי ואז שואלת בדאגה כנה: "איך תיקחי את כל זה איתך?". אני מודה לה על הדאגה, עונה שהבאתי איתי עגלת סבתות. תיכף אגש ואביא אותה לכאן. "ואיך תעבירי הכל למכונית? האוטו שלך קרוב?" היא ממשיכה לשאול ואני מחייכת קצת כשאני חושבת עליה, המבוגרת ממני בשלושה עשורים לפחות, מסייעת לי עם כל המצרכים במקום שזה יהיה להפך. אני מרגיעה אותה שאני גרה ממש קרוב, במרחק הליכה, אבל היא עדיין מודאגת. "מה עם המדרגות?" וגם הפעם אני שמחה להרגיע שיהיה בסדר, אני גרה בקומה הראשונה, וזה בסדר – אני רגילה לעשות קניות כאלו עם התינוקת עליי ועושה את זה הרבה. היא בוחנת אותי במבט אמיתי ואומרת "אני לא יודעת איך את יכולה לעשות את זה".

 

המשפט שלה מהדהד בי במשך כל סוף השבוע. הוא מהדהד בי כשאני מבשלת ואופה עוגה עם שקד עליי במנשא, מהדהד בי כשאני מקשיבה לחמותי מתלוננת על כך ששקד נרדמת רק איתי ורק בהנקה (אם לי זה ממש לא מפריע, אני לא מבינה למה זה מפריע כלכך לה…) ודאוגה על כך ששקד לא רוצה למצוץ מוצץ (גם זה לא מפריע לי. תכלס, מוצץ זה דבר די מגעיל כשחושבים על זה). השאלה הזו מהדהדת בי כשאני יושבת ללמוד, שזה אף פעם לא באמת לשבת ואף פעם לא באמת ללמוד. כשאלון נמצא עם שקד (איך אמרה מישל אובמה? you can"t babysit your own children), אבל קורא לי כי "היא בטח רעבה". כשהוא מנסה לא להתלונן, אבל יוצא לו, על זה שהוא עייף כי הוא ישן רק שש שעות בלילה, והיה כל היום עם שקד, וגם קיפל ותלה כביסה, ואני מנסה גם להכיל את העייפות שלו, בלי לשפוט ולהשוות בינינו, וגם להיות איתה קצת, וגם בכל זאת לפזול לספרים. אני חושבת על המשפט שלה כשאני מגישה הצעה לכנס תלמידים נוסף, שממקדת בפרק השני שעוד לא התחלתי בכלל לכתוב, ויודעת שההצעה בטוח תתקבל, כי זה בדיוק מה שהם מחפשים, אבל שזה גם יהיה להכניס את עצמי לסחרור דדליינים נוסף. אני חושבת על המשפט הזה שלה כשאני קובעת ראיון עבודה ליום שני, ומסמסת לבדוק אם אמא שלי תוכל באותו היום להיות סופר מדהימה ולבוא, ואז גם להיות עם שקד בחוץ בזמן שאני בראיון, ויודעת שאם היא תגיד לי לא אני אצטרך לעשות באומץ מישל אובמה #2 (שמתן לב שהיא מוטיב חוזר כאן בפוסט?) ולקחת איתי את שושקי לראיון העבודה. אני פוחדת להתקבל אליו, כי אז יהיו חודשיים בהם אצטרך לעבוד בשני מקומות, וכשאת אמא מניקה שגם מנסה לכתוב תזה זה אומר שאת צריכה לוותר על משהו וכבר נגמרו לי הדברים שאני יכולה להיות שלמה עם לוותר עליהם. אני פוחדת שלא להתקבל – כי זו עבודה שיכולה לנדוד איתי כשנעבור דירה בעוד חצי שנה, ואיפה עוד אוכל למצוא עבודה שכלכך מתאימה לי ויכולה להיות גמישה מספיק כדי לעבור איתי דירה? 

 

"אני לא יודעת איך אני יכולה לעשות את זה" אני אומרת לעצמי בלב, כשאלון מבשר לי בערב, אחרי שהקטנה שהייתה צרחנית ותלותית בצורה לא אופיינית ומדאיגה כל היום סוף סוף נרדמה, שיש לה בליטה חדה בחניכיים. בקול אני רק שואלת "איפה בחניכיים?" ומפחדת לשמוע את מה שהוא בסוף אומר: שם למטה, באמצע. נו, איפה שצריך. אלוהים ישמור.

 

עוזרים לי המון. אלון משתדל מאוד לקחת על עצמו את כל ענייני תחזוקת הבית השוטפים, וגם את שושקי בסופי השבוע. אמא שלי באה ל24 שעות כמעט מדי שבוע (למרות שבחודשיים האחרונים באה רק פעמיים…) ועושה מה שהיא יכולה (וגם היא מלינה, כמו חמותי, שהיא לא יכולה לעזור בהאכלות, בהרדמות ובלילות, כי כל אלו אני עושה בלי שאני זקוקה בהם לעזרה). חמותי מגיעה מדי שבוע לשעתיים בהן היא משחקת עם שקד, ולשעתיים בשבוע גם באה סטודנטית נחמדה, שנמצאת עם שקד בזמן שאני לומדת בחדר הסמוך וגם מקפלת ותולה כביסות, אבל שעתיים זה זמן קצר מדי ועד שאני צוללת ללימודים לוקח זמן התנעה.  .

 

אבל – כולן עושות את זה, בעצם, לא? יולדות ועובדות ולומדות, כותבות דוקטורטים ומגדלות ילדים, עושות התמחויות ומניקות.

איך, למען השם? איך אפשר? איך אפשר לזכור מה היה כתוב במשפט האחרון שקראת כשיש תינוקת בוכה ברקע והיא שלך? איך אפשר לקרוא טקסט בצרפתית של המאה ה-17, שגם ככה זה גורם מספר אחד לאובדנות בקרב אקדמאים ממדעי הרוח, בחושך כשאת מנסה להרדים תינוקת? איך אפשר שלא לשנוא את הילדה שלך כי היא מפריעה לך לעבוד או לשנוא את העבודה שלך כי היא מפריעה לך לאהוב? 

 

אני, היום. כמו אתמול. כמו בכל יום בעצם. 

 

יש לי חוש הומור שנוי במחלוקת. יש המוצאים אותו מצחיק באופן היסטרי, יש המוצאים אותו לא ברור.

לפני 6 שנים בערך היה לי שותף לדירה שלימים הפך להיות קומיקאי גדול. אז הוא היה סתם לוזר חביב שלומד משפטים ונדהם, מפעם לפעם, מהבדיחות שלי. "היופי בהן", כך ניתח, "הוא שאת מספרת אותן ברצינות גמורה. כך, אי אפשר לדעת אם את מתלוצצת, או רצינית. אם זה בצחוק – זה מופלא. אם זה ברצינות – זה מבהיל. זה הקסם של ההומור שלך."

 

היום אלון שכח את הטלפון שלו בבית. רציתי להודיע לו על כך, אבל מכיוון שאני חסרת פייסבוק ואין לי מושג מה המספר שלו במשרד, שלחתי לו מייל מהמכשיר שלו לעצמו. התלבטתי מה לכתוב ובסוף החלטתי לכתוב בבדיחות הדעת משהו הומוריסטי.

כתבתי כך:

נושא: שכחת את הטלפון בביתך?

גוף ההודעה:

אלון *** ** שלום רב,

לפי נתוני האיכון האוטומטי

מכשירך מסוג: סמסונג

נמצא כעת במיקום: בית

בדרך כלל בשעות אלו זיהתה המערכת את הימצאותך במיקום אחר: ***שם הארגון הו הוא עובד***

אם שכחת את מכשירך, נמליץ ליצור קשר עם אדם במיקום: בית

לצרכי ווידוא.

אם מכשירך נגנב, באפשרותך להשביתו באתר סמסונג תחת לשונית: השבתת מכשיר.

בברכה,

מרכז איתור נעדרים – סמסונג.

 

 

חשבתי שברור לכל בר דעת שמדובר בהלצה וכשאלון התקשר לשאול אם זו אני השולחת את המייל העמדתי פני תמה ושאלתי: "מייל? איזה מייל?" כי כשרציניים הבדיחה הרבה יותר מוצלחת.

 

מפה לשם אלון המבוהל והנדהם פרסם את ההודעה בדף הפייסבוק שלו, מה שחולל דיון שלם בנושא פרטיות משתמש. אף אחד מהמגיבים לא שיער שמדובר בבדיחה, כולם האמינו שמדובר במייל אמיתי, למרות שנשלח מכתובת המייל של אלון. 

 

מיהרתי לנסות ולתקן את המצב בבדיחות הדעת #2 במייל שני. שלחתיו לאלון כך:

 

 

נושא: ביטול שירות איכון אוטומטי

גוף ההודעה:

אלון *** ** שלום רב,

מפרסומך ברשת חברתית: פייסבוק

אנו מבינים כי אינך שבע רצון משירותנו: איכון המכשיר.

לכן, האיכון האוטומטי יבוטל.

אם ברצונך לשנות זאת, תוכל לעדכן את ההגדרות באתר סמסונג תחת לשונית: הגדרות.

 

בברכה,

סמסונג שירותי נתונים

 

גם את המייל הזה פרסם אלון המבוהל בפייסבוק והמגיבים געשו וסערו על הפגיעה בזכויות הפרט, קישרו לכתבות ומחקרים שמוכיחים שכל החברות הגדולות עוקבות אחרינו כל הזמן. בקיצור, העניין הסתבך.

לכן, שלחתי מייל אחד אחרון – 

 

נושא: ביטול עדכוני סמסונג

גוף ההודעה:

אלון *** ** שלום רב,

באמצעות הפונקציה: טלפתיה

אנחנו חשים כי אינך מרוצה מהעדכונים שאנחנו שולחים לך.

לכן, נפסיק לשלוח עדכונים.

במידה ותרצה לקבל שוב עדכונים בנוגע למכשירך אנא צור איתנו קשר.

או שבעצם – אנחנו כבר ניצור איתך…

 

בברכה,

מחלקת טלפתיה

סמסונג

 

מפה לשם אלון פרסם הודעה בפייסבוק שמישהו עובד עליו (התגובות דווקא היו נלהבות ופירגנו למתלוצץ המוכשר) וכששלחתי לו מייל להתוודות ולהתנצל הוא כתב לי בחריפות שהוא מרגיש נבוך, זועם ומושפל, שלרוב יש לי חוש הומור בריא אבל הפעם הגזמתי, שאני דפוקה לגמרי ושהוא לא רוצה לדבר איתי יותר בחיים.

 

אומנם אני באמת מצטערת ממעמקי הלב שהוא מרגיש כל אלו, אבל האמת? אני צוחקת כבר שעתיים בערך בלי להפסיק

האם זה שווה את זה? – לא.

אבל תכלס? – אחת ההלצות המוצלחות שהתלוצצתי בחיי