אודה לבושתי הרבה שזה הספר הראשון שאני קורא של הסופר יוזף רות.
לצערי לא קראתי ספרים אחרים שלו ואני בהחלט מתכנן לעשות כך כי יוזף רות יודע לכתוב נפלא.
בספר זה שלפנינו יש למעשה 3 סיפורים קצרים שמבטאים לא מעט מתחושות הרגש האנושי כלפי אהבה או אולי כלפי האכזבה מאהבה.
הספר הזה נגמר מהר אבל יש בו משהו מעיק על הקורא שנשאר איתו אחר כך במחשבותיו וגורם לו לנוע בין חמלה לכעס.
בשלושת הסיפורים ישנו כמו מן צופה שהוא המספר ומתאר את הסיפורים מנקודת מבטו ואני יכול להבין את חיבור שלושת הסיפורים יחדיו.
יש בכולם יופי מיוחד, רגישות מאוד גדולה ותחושת מועקה מאהבה בו זמנית.
הסיפור השלישי "ניצחון היופי" עוד יכול לגרום לתחושת תיעוב מהמין הנשי לפחות כפי שהן מתוארות בו כמניפולטיביות ונחשיות.
אפריל עדין מאוד וכמו כותרת המשנה שלו "סיפורה של אהבה" אכן זו סיפורה של אהבה בלתי ממומשת.
הסיפור האמצעי, סיפור של כמה עמודים בלבד על מותו של איש בודד שלא זכה לאהבה, הוא זכה ממני לכמה קריאות כדי להכנס לתוכו עקב קוצרו ומורכבותו.
יש בו משהו מאוד נוגע ועצוב.
אבל כזה הוא רות, נוגע, רגיש, יודע לתמרן בין כתיבה עיתונאית לכתיבת פרוזה, רגיש וחודר.
שלושה סיפורים קצרים שיש בהם הרבה עומק ורגש.
כדאי.

לכל יתמות יש את הסיפור העצוב שלה, כל יתמות היא שונה, עולם ומלואו, סיפור חיים שלם ומשהו משתנה באדם שחווה את אותה היתמות.
אני יודע, אני חוויתי יתמות ואני נאלצתי לעזוב את משפחתי הביולוגית בעל כורחי.
לא הותירו לי ברירות, לא שאלו את דעתי או את דעת אחותי ומצאתי את עצמי מגיע לאומנה לא פעם אלא פעמיים.
הפצע נשאר פתוח ויישאר פתוח עד מותי, הוא חלק ממני, מהאישיות שלי וממה שאני סוחב.
אבל הגורל לפעמים לא מכין אותך לדברים שאתה תעבור בהמשך והספר המצוין הזה של בנדיקט ולס ממחיש את סיפורה של משפחה אחת ובעיקר בן מאותה משפחה, ז'יל.
שלושת הילדים של אותה משפחה ז'יל ליז ומרטי התייתמו מהוריהם עקב חוסר מזל/ גורל, אתם תחליטו.
כל שנה הם נוסעים לסבתא לחופשה ובאותה שנה ההורים השאירו את הילדים אצל דודתם ונסעו לבדם ובאותה נסיעה מצאו את מותם בתאונת דרכים קשה.
הילדים מוצאים את עצמם בפנימיה וכל ילד מותא דרך אחרת להתמודד עם האסון והטלטלה.
ליז נסחפת לחיי נעורים סוחפים ומטלטלים, מרטי מסתגר בלימודיו וז'יל נשאר בודד כאשר הקשר האמיתי היחידי שלו מתפתח עם נערה בשם אלווה.
הקשר נותר עם השנים ומתחדש לאחר מכן והקוראים יגלו לבד מה גורל הקשר המיוחד הזה בין שני הנפשות המיוחדות האלו.
מתוך המשבר כל אחד מוצא את דרכו לחיים ואת דרכו להתמודד עם העולם ועם מה שמצפה לכל אחד מאיתנו.
אני יודע, כאדם בוגר אני מתמודד ללא הפסק על השלכות של מה שקרה לי בילדות. כך גם אותם ילדים מיותמים שכל אחד מהם בחר את הנתיחב המיוחד לו.
ספר כואב ורגיש שכתוב היטב ונוגע מאוד.
מומלץ.

כשקיבלתי את הספר הזה לכדה אותי הכריכה שלו בצורה מרתקת.
יש בה משהו חשוף, לא נעים, מרתיע.
סימן על עור מזכיר לי משהו כואב, טראומתי, מעיק.
אחרי שקראתי במה מדובר מסתבר שאכן זה סימן אבל סימן של ריצ'רץ על עור.
ניסיתי לפענח את זה והרי מה ריצ'רץ' עושה? מחבר בין שני חלקי והופך אותם לאחד שלם.
כשהריצ'רץ' נעלם החיבור נעלם ולפעמים הזכרון היחיד זה הסימן שהוא משאיר על העור כשהוא הדוק מדי לגוף.
המרחק בין ההידוק הזה של הריצ'רץ' לבין הסימן שהוא משאיר הוא עצום כי בסופו של דבר מה שנשאר לנו זה רק זכרון ממשהו שהיה פעם משפחה, סימן כואב או פשוט סימן שמזכיר.
זה מה שהריצ'רץ' סימן עבורי, זכרון.
אני יודע מה זה זכרון, עשרים שנה לאחר מות אימי חזרתי לגור בבית שבו נולדתי למשך חמש שנים, טיילתי בחדרים ונזכרתי בילדות שלי וכך גם כשאני חוזר לקיבוץ שבו גדלתי כילד חוץ לאחר שעזבתי את בת ים ואני מלא זכרונות, געגועים, כאבים וחוויות רגשיות אחרות.
קולום טובין בכשרון רב מביא לנו באוסף סיפורים נפלא זה את מהות המשפחה בעיניו או את מהות הזכרון של מהי משפחה, מה משפחה היתה יכולה להיות ומה משפחה אולי צריכה להיות אבל בעיקר זכרונות, וגעגועים למה שפעם היה ואולי גם לא יחזור יותר.
קולום טובין לא מרחם על הקורא, הוא נע בין סיפורים עדינים ורכים שיש בהם זכרון וגעגוע לבין סיפורים חדים, מיניים ובוטים מאוד שבהם יש מערכת יחסים הומו אירוטית בוטה מאוד וישירה מאוד.
אני אוהב טקסטים ישירים ויש בזה משהו מאוד מרתק בעיני.
טובין נע בעולם בסיפוריו, ניו יורק, ברצלונה, דבלין כמובן ועוד ומראה לנו את האוניברסליות שבגעגוע ואת החיבור האנושי של בני אדם שכמהים למקום החם והמחבק בצורות שונות.
כל הסיפורים טובים בעיני בספר הזה אם כי לא כולם קלים לעיכול ובעיקר הקטעים המיניים וחשוב לי לציין זאת בפני הקוראים העתידיים של ספר זה ועם זאת אלו קטעים חזקים מאוד וזהו אוסף סיפורים מרתק ביותר של סופר מוכשר.
מומלץ בחום.