מוצאת את עצמי חסרת אנרגיות לקראת תחילתו של ספטמבר. לאו דווקא בגלל סיום החופש הגדול, שלא הורגש מבחינתי באופן מיוחד - הילדים כבר גדולים. הצעירה מתחילה חטיבה ויש לי קצת חששות אבל אני מקווה שיהיה בסדר.
דווקא שנת הלימודים החדשה, התחלה שמלווה תמיד בציפיות ובהזדמנות להתחדש, מדגישה את זה שאצלי הכל עוד מאותו דבר. עוד שבוע בעבודה, התעסקות בעניינים יגעים והצורך לשחק את המשחק, להעביר את היום בלי להתעצב מדי.
עוד שבוע עם אמא שלי ברקע, שסופרת כמה ומתי התקשרתי ומחפשת כל הזדמנות כדי לתקוף ולהתפוצץ. אני מקפידה לבקר אותה כל שבועיים, תמיד עם שלושת הילדים כדי שתראה את כולם, להכין לה לוח שנה עם תמונות של הנכדים שהיא אוהבת, אבל שום דבר אף פעם לא טוב. כל אמירה סתמית וטריוויאלית היא פתח להתפרצות חסרת פרופורציות, זה חוץ מהביקורת הרעילה השגרתית. הגעתי למצב שאני פשוט יושבת בלי לומר כלום, מחכה שהזמן המינימלי יעבור והביקור יסתיים. גם זה לא יוצר חסינות מההשתלחויות הטלפוניות.
ברור וידוע שהיא אשה מבוגרת שחיה לבד, וצריכה תשומת לב והכל. אבל גם אני כבר אשה מבוגרת, בת חמישים עוד שבועיים, שממש לא צריכה את זה. זה הרי תמיד היה ככה, וכל החיים הבוגרים שלי הם נסיון להתעצב ולעצב אחרת. להיות מי שאני למרות ולא בגלל. מקווה, וגם יודעת, שעם הילדים שלי הצלחתי יותר, אבל זה בכל זאת לא מנחם ביחס לקשר הזה. כל אחד צריך מבט אוהב של הורים לגדול לאורו. וכשזה לא קיים הרבה משתבש, למרות כל הנסיונות. כמו עץ שגדל קצת עקום, ואי אפשר לגמרי ליישר.
יודעת שיש לי הרבה מאוד על מה להודות, על הבריאות, על המשפחה הגרעינית, על כל מה שיש, והוא לא מובן מאליו. בכל זאת הייתי רוצה שעם יותר אנשים במעגלים הקרובים אלי יהיו יחסים אחרים. והשנים שעוברות לא מיטיבות את המצב.
המשפט המוכר לגבי לשנות מה שאפשר, ולהשלים עם מה שאי אפשר, ולדעת להבחין בין השניים, נכון גם כאן. ועדיין קשה לי ליישם.
דווקא שנת הלימודים החדשה, התחלה שמלווה תמיד בציפיות ובהזדמנות להתחדש, מדגישה את זה שאצלי הכל עוד מאותו דבר. עוד שבוע בעבודה, התעסקות בעניינים יגעים והצורך לשחק את המשחק, להעביר את היום בלי להתעצב מדי.
עוד שבוע עם אמא שלי ברקע, שסופרת כמה ומתי התקשרתי ומחפשת כל הזדמנות כדי לתקוף ולהתפוצץ. אני מקפידה לבקר אותה כל שבועיים, תמיד עם שלושת הילדים כדי שתראה את כולם, להכין לה לוח שנה עם תמונות של הנכדים שהיא אוהבת, אבל שום דבר אף פעם לא טוב. כל אמירה סתמית וטריוויאלית היא פתח להתפרצות חסרת פרופורציות, זה חוץ מהביקורת הרעילה השגרתית. הגעתי למצב שאני פשוט יושבת בלי לומר כלום, מחכה שהזמן המינימלי יעבור והביקור יסתיים. גם זה לא יוצר חסינות מההשתלחויות הטלפוניות.
ברור וידוע שהיא אשה מבוגרת שחיה לבד, וצריכה תשומת לב והכל. אבל גם אני כבר אשה מבוגרת, בת חמישים עוד שבועיים, שממש לא צריכה את זה. זה הרי תמיד היה ככה, וכל החיים הבוגרים שלי הם נסיון להתעצב ולעצב אחרת. להיות מי שאני למרות ולא בגלל. מקווה, וגם יודעת, שעם הילדים שלי הצלחתי יותר, אבל זה בכל זאת לא מנחם ביחס לקשר הזה. כל אחד צריך מבט אוהב של הורים לגדול לאורו. וכשזה לא קיים הרבה משתבש, למרות כל הנסיונות. כמו עץ שגדל קצת עקום, ואי אפשר לגמרי ליישר.
יודעת שיש לי הרבה מאוד על מה להודות, על הבריאות, על המשפחה הגרעינית, על כל מה שיש, והוא לא מובן מאליו. בכל זאת הייתי רוצה שעם יותר אנשים במעגלים הקרובים אלי יהיו יחסים אחרים. והשנים שעוברות לא מיטיבות את המצב.
המשפט המוכר לגבי לשנות מה שאפשר, ולהשלים עם מה שאי אפשר, ולדעת להבחין בין השניים, נכון גם כאן. ועדיין קשה לי ליישם.






