כן, חצי מאה פחות שנה.
אני זוכרת שבגיל עשר בערך ישבתי על כסא נוח במרפסת בבית הורי, בחופש הגדול, וקראתי עיתון נוער, כנראה מעריב לנוער. היה שם ראיון עם דוגמנית כלשהי, שסיפרה איך בתור ילדה היא היתה מן ברווזון מכוער, נראתה רע ובלי חברים, אבל החל מגיל שתיים עשרה בערך הכל השתנה, והנה היא היום דוגמנית מבוקשת. לא ידעתי אז עד כמה הראיונות האלה בנאליים ומצוצים מהאצבע, ואני זוכרת שחשבתי: איזה מזל שאני עוד לא בת שתיים עשרה! עד אז אוכל להשתנות ולהיות מה שארצה!
מאז חלפו שנים, והבנתי שלהשתנות, כולל לשנות את ההערכה העצמית, זאת לא משימה קלה כמו שנראה מקריאת ראיון בעיתון נוער.
שינויים הם מסע של חיים שלמים, עוד קצת ועוד קצת. כן, הייתי שאפתנית ורציתי להשיג דברים מסוימים, ובחלקם הצלחתי.
דווקא הצעירות והתמימות גרמו לי להאמין שאצליח, ועם ההתבגרות התחלתי לראות את המגבלות, את הקשיים. מבחינה זו דווקא ההערכה העצמית שלי פחתה בשנים האחרונות. אני פתאום מסתכלת על הכל באופן מפוכח - מי אני, מאיפה באתי ואיך גדלתי, כי האדם הוא בסופו של דבר תבנית נוף מולדתו.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, על הבית ממנו באתי, על ההורים ועל שנות הילדות, ומה ההשפעה שלהם. אפשר לפרוץ מזה עד גבול מסוים, אבל זה נארג בהוויה.
משתי ביצים ושמן יוצאת חביתה - אי אפשר שתצא מהם עוגה. כשאני רואה כל מיני עוגות כאלה, אני מזכירה לעצמי שיש בהן מרכיבים שבחביתה אין. גם אם החביתה תעמוד על הראש היא לא תהיה עוגה.
זה עוזר מבחינת פרופורציות, כי אכזבות קורות לפעמים ממפגש של ציפיות לא ראליות עם המציאות.
ובשנים האחרונות אני משלימה עם גבולות הגזרה, בהתאם למשפט הבנאלי אך נכון על החוכמה להבחין בין מה שאפשר לשנות ובין מה שלא.
וזה, בסך הכל נותן שקט. כי אני נהנית מאוד ממה שכן יש לי, ובמבט קדימה חלומות צנועים גורמים לשקט.
אני מנסה כן לשייף כל מיני קצוות, דווקא מתוך השקט הזה. אם יהיה, טוב, ואם לא אז לא.
בסך הכל התברכתי בלא מעט, ויצרתי מציאות טובה.
אז לכבוד יום ההולדת אאחל לעצמי בריאות, והרמוניה בחלקה הקטנה שלי. כל השאר זה באמת בונוס.